ביקור בדנג'ן - "הארץ" ממשיך בגישה הילדותית לבדסמ

ביקור בדנג'ן - "הארץ" ממשיך בגישה הילדותית לבדסמ

Dan_Kap​(שולט){f,yt,D,תכ} • 24 בספט׳ 2017

כתבה בהארץ על ביקור בדנג'ן "לקראת יום כיפור" ממשיכה במה שמאפיין כתבות על בדסמ ב"הארץ" - גישה ילדותית:
https://www.haaretz.co.il/gallery/lifestyle/date/.premium-1.4459576

מעניין אם יש מבוגר אחראי במערכת העיתון...

Snitch • 24 בספט׳ 2017

יש מצב להעתיק לכאן את תוכן הכתבה? לטובת סוטים שאין להם מנוי בהארץ :}

kinkyman​(שולט) • 24 בספט׳ 2017

סוטים (נשלטים) חסרי מנוי ימהרו ויעשו מנוי להארץ.

זהו עונש ראוי.

slave for ever​(נשלט) • 24 בספט׳ 2017

ביקור ב"דאנג'ן", מועדון סאדו בניחוח של מסיבת כיתה

לרגל יום כיפור, חג ה-S&M היהודי, הגיע המדור למועדון הדאנג'ן שחוגג 15 שנים להיווסדו. בישראל, מתברר, אחרי שמפליקים ומצליפים, יוצאים לפיקניק עם הילדים


"שישי הקרוב הולכים להפגיז ברוקנרול, תגבירו", קראה ההזמנה למסיבה באחד מערבי שבת האחרונים במועדון הדאנג'ן, בצירוף לינק לשירה של בריטני ספירס, "אני אוהבת רוקנרול". עם גרפיקה בסיסית מאוד, בפונט כחול ענק על רקע שחור, הובטחה "מסיבת קונספט סקסית ורועשת במיוחד" עם כרטיסי גירוד ("כל אחד זוכה"), כניסה חינם ל"חמשת הראשונים שיגיעו בהכי רוקנרול", וחגיגת יום הולדת ל"גיא, חווה, עידו ורון". הייתי די המום. זה מועדון סאדו או מסיבת כיתה?

"יכול להיות שלבנאדם מבחוץ, שמחפש שם אווירה קיצונית, זה ייראה אינפנטילי", מודה יעל, העובדת כברמנית במקום מיום הקמתו. אך מסתבר שמתחת לבגדים השחורים פועם בסופו של דבר לב ישראלי חם, והאווירה שנוצרה במועדון הפטיש וה־BDSM (באנגלית — קשירה, שליטה, סאדו־מאזו) היחיד בישראל היא ביתית ומחבקת, גם אם מצליפים מדי פעם זה לזה. "יש בליינים שמגיעים 15 שנה, לאורך הזמן הם התחתנו, התגרשו, גייסו ילדים לצבא. נוצרו במועדון יחסים מדהימים של חברות לאורך שנים. זה עושה להם נחמד שיודעים מתי יום ההולדת שלך ומביאים לך עוגה מפגרת מרולדין".

אם זה מועדון סאדו, זו צריכה להיות עוגה עם חרא בפנים או משהו, לא?

"משחקי צואה אסורים אצלנו".

לרגל יום ההולדת ה–15 למועדון ויום הכיפורים המתקרב, חג ה־S&M היהודי, החליט המדור להגיע לשם לראשונה ולנסות להביא משם קצת "צבע", עד כמה שהדבר ניתן במגבלות קוד הלבוש שמכתיב שחור בלבד. בלי להתלבש יותר מדי "רוקנרול", הגענו לביקור במסיבה באותו ליל שבת הביל, כתבת "הארץ" נוספת (הכניסה למועדון בזוגות בלבד) ואני. השעה היתה חצות וחצי. במגרש חניה מתחת למפלס הרחוב, עם תפאורה ישראלית אופיינית של מדחסי מזגנים וצפרדע זבל ירוקה, עמדו בתור בנימוס גברים ונשים, שגילם הממוצע כארבעים. הלבוש ברובו סולידי. למי יש ראש ללטקס בחום של תל אביב. תמורת 50 שקל לכרטיס גם אנחנו נכנסנו פנימה, בסקרנות מהולה בחשש.

בפנים התחוור לנו שלא היה הרבה ממה לחשוש. ציפיתי לקירות מצופים בעור שחור, הצלפות עד זוב דם, צרחות ואיפור כבד, אבל המראה בתחילת הערב היה של דאנס קלאב די רגיל, פלוס כמה צלבים וכלובים. מהתקרה השתלשלו בלוני הליום בצורת גיטרה. המקום כבר היה מלא, והקהל הניע את האגן לצלילי רוק מועדונים סטנדרטי אך מהוקצע. באי המקום נראו מיודדים זה עם זה ורבים מהם ישבו סביב שולחנות באזור הבאר.

לצד החלל המרכזי ישנו מעין וילון, וכשעוברים בעדו הבנו קצת יותר על מה המהומה. על ספות ישבה שם שלישייה ועסקה בענייניה בתנועות נמרצות. מימין נמצא מעין פרוזדור עקלקל וקצר שמכונה באתר הדאנג'ן "המבוך האינטימי המפורסם בכל העיר". בין קירות הדיקט השחור גילינו מיטה גדולה, שהיתה באותה עת ריקה, ובפינה אחרת זוג שנראה די מבוגר היה בעיצומו של זיון בעמידה.

לקחנו שאיפה עמוקה של אוויר רווי עשן, וחזרנו לחלל המרכזי, שם גילינו שמופע הסאדו כבר החל. גבר צעיר, שחום וחתיך, שהזכיר קצת לטאה, היה עסוק בהפלקה בישבן ובשדיים של צעירה יפה, בהירה ומתולתלת, קשורה לעמוד ולבושה בבגדי עור מינימליים. בתום המופע הוא נשק לה על הלחי, ואני הלכתי לשירותים, בחולפי על פני חנות האביזרים הקטנה. שוטים, קולרים, אתם יודעים. כשחטפנו קצת הצלפות בשוגג, כשעברנו על פני עמדת הקשירה, החלטנו שזה רגע טוב לסגור את הערב. תוך שעה ועשרה היינו בחוץ.

אם בהשפלות עסקינן, את ההשפלה שלי קיבלתי, כעיתונאי. למה לא הצלחתי להישאר יותר זמן, שאלתי את עצמי. האם זה היה עד כדי כך קשה לנפשי העדינה? הרי החוויה לא היתה אפלה כל כך. אז ראיתי קצת זיונים, קצת מכות, אז מה? כנראה שזה פשוט לא בשבילי. לדברי יעל והבעלים עמוס לוי, עוד לא ראיתי כלום, כי העניינים מתחממים ככל שהלילה מתקדם. בנוסף — המועדון פתוח יומיים בשבוע בלבד, בחמישי ובשישי, ושישי הוא היום הרגוע יותר.

על גבול הביזאר

לוי, גרוש עם שתי בנות גדולות, מסכם בסיפוק את התקופה שבה הוא מחזיק במועדון, שיחגוג בנובמבר 15. להקמתו הוא הגיע, לדבריו, די במקרה, לאחר ששמע על הרעיון וראה בו אתגר עסקי. לפני שבע שנים הוא הועתק מהמיקום הראשון ביפו העתיקה, לרחוב השרון. הוא יעבור גם משם בגלל סכסוך מתוקשר עם הסוכנות היהודית, בעלי הנכס, שהסתיים בפשרה על עזיבה עוד כשנה.

לוי התבגר יחד עם העסק. "היה קצת מוזר כשהבנות שלי היו קטנות (להיות האבא שיש לו מועדון סאדו — ד"ב), אבל הן למדו בבית ספר תל אביבי אז הכל שם היה מוזר", הוא מספר. גם הקהל, לדבריו, הפך במרוצת השנים להיות פתוח יותר ורבים מהקהילה, שהסתירו את משיכתם לסצינה, יצאו מהארון. מהצד השני, גם בקהל הרחב נוצרה פתיחות רבה יותר, ולמעשה חלק ניכר מבאי המועדון הם סקרנים שרוצים להציץ ואולי גם לחטוף איזה זבנג בטוסיק. יש להניח שההצלחה חובקת העולם של סדרת "50 גוונים של אפור" לא הזיקה.

אבל השולטים העיקריים, תרתי משמע, הם ה"קבועים". רובי, חובב שליטה בן 43 המבלה במועדון מיומו הראשון, מסביר שהיכרות קרובה לא סותרת את הסשנים, אלא מהווה תנאי להם. "אתה לא יכול לתפוס מישהי שאתה לא מכיר ולהצליף לה", הוא אומר. המשחקים נעשים באווירה שהיא טעונה מבחינה מינית, ולדבריו עשויים להביא "לאורגזמה מנטלית", אבל מה שקורה בסשן נשאר בסשן, ולאחר מכן אין שום בעיה לשבת לבירה על הבאר, לצאת לפיקניק עם הילדים בים או אפילו להגיע לניחום אבלים על קרוב משפחה שמת, חס וחלילה.

"זה לא נכון לחשוב ש־BDSM זה מכות, אלימות ודם. אלימות ודם זה מה שקורה במועדון של ערסים, שם אתה חוטף מכות כי הסתכלת על החברה של מישהו". לרובי חשוב להדגיש שהדאנג'ן הוא מקום של BDSM אבל גם של פֶטיש (למשל, פטיש לבגדים מסוימים או היעדרם), ובעיקר מקום של חופש. "בחורות מסתובבות במועדון עם חזה חשוף כי שם הן יכולות, זה מקום שנותן מענה לכל מה שלא נחשב לנורמטיבי. זה לא אומר שמי שמבקר שם הוא חולה נפש".

יעל הגיעה לדאנג'ן בתחילה כבליינית, ומהר מאוד נקלטה כעובדת. היא לא האמינה שהמועדון יחזיק כל כך הרבה שנים. במונחים תל אביביים, מועדון שמצליח להחזיק 15 שנה הוא תופעה, על אחת כמה וכמה כשהוא עוסק בנישה כל כך מצומצמת, ופתוח רק פעמיים בשבוע. נראה שבעצם זה גם סוד ההצלחה שלו. הקהילה הקטנה והצפופה שהוא אסף סביבו ותחושת החופש המיני שהוא מעניק למי שבא בשעריו יצרו את החבר'ה של הדאנג'ן, שבאים שבוע לאחר שבוע, וביום ההולדת גם מקבלים עוגה. כאן זה ישראל חביבי, אפילו עם מסיכה בחושך כולם מכירים את כולם.

Grey / Green • 24 בספט׳ 2017

אכן מביך.

מביך...

Dan_Kap​(שולט){f,yt,D,תכ} • 24 בספט׳ 2017

האם מביך יחסית למאמצי השיווק של עמוס לוי?

באורח פלא הכתבה מלווה בתמונות יחצנות שצילמה שירה בדנג'ן...

Grey / Green • 24 בספט׳ 2017

אני חושב שטוב שהטקסט התפרסם במקום כמו "הארץ", אני חושב שזה טוב שעמוס דואג לפרסם את הליין שלו, ודרכו אותנו. אם בוחנים את הכתבה הזו דרך שיקולי תועלת, היא טובה. אם רוצים, לעומת זאת, שבכלי תקשורת משמעותי בישראל יתפתח דיון רציני ובלתי נבוב בבדסמ, אז זה פספוס ענק של "הארץ" (שבשעות אלו מבליט את הכתבה הזו במקום מרכזי בדף הבית).