בושה במשיכה לבדסמ

סקרנית מדי • 17 באפר׳ 2018

בתור מי שמתמודדת עם שאלת הבושה מאז גיל 20 והיציאה מהארון (הלסבי, לא הבדסמי), אני כבר לא מתביישת בשום דבר שמאפיין אותי. זאת אני וזה לא אומר עליי שום דבר רע. מדובר בהעדפה חזקה מאוד שאפשר לחיות בלעדיה אבל אז אהיה פחות מאושרת באופן משמעותי. למה לי?
כן מאמינה שיש שילוב של תורשה וסביבה בכל מה שמרכיב אותנו אבל יש גם אלמנט של בחירה (לרוב) שמשפיעה על דרך ההתמודדות שלנו והיא יכולה לקבוע את ההבדל בין הרס עצמי לבין העצמה בריאה ושפויה.
כמובן שיש להתחשב גם באנשים שבחרת לבצע את זה איתם כי אז אפשר ליפול חזק מאוד וממש לא מתוך בחירה, אבל זה כמו בכל קשר אנושי.
מכיוון שכך אני רואה את הדברים, אין קשר למה שהילדים הדמיוניים שלי יעדיפו מבחינה תורשתית, אלא אם זה מה שיראו בסביבתם ויבחרו להתמודד עם זה בצורה שתפגע בהם. אין לי תכניות לעשות דברים כאלה ליד הילדים שעדיין אין לי אבל אם זה משהו שיעשה להם כל כך טוב, נפשית, כמוני, לא מבינה למה לא לרצות בשבילם את זה. בדיוק כמו שאם הם יבחרו ללכת עם הנטייה המינית שלהם ולא משנה לאיזה כיוון, כל עוד הם יהיו מאושרים הכל טוב.

אשמח לדעת אם קיימים מחקרים בנושא ואם לא, יש כאן רעיון מגניב.

James Bondage​(מתחלף) • 20 באפר׳ 2018

גם אני מאחל להם את זה. וגם לך, למתהפך ולבייגל. (שאלה גסה, ברשותך - זה לא המצב אצלך?)

וגם: אני מאחל לכולם לעשות אהבה מענגת בתנוחה המיסיונרית, מבלי להזדקק לשום תנוחה אחרת. אבל, אני מאחל להם גם שיתנסו וימצאו גיוון והנאה גם בתנוחות אחרות.



כבר אמרו חכמינו, "חושך שבטו, שונא זוגתו"... אה, סליחה, "חושך שבטו, שונא בנו". זה לא בדיוק אותו הדבר, אבל הבסיס משותף: קורה שלמישהו שיש לך אחריות כזאת או אחרת אליו (ו/או עליו) יש צרכים ששונים באותו רגע משוקולדים צמר גפן ובובות חד-קרן. אם זה צאצא או תלמיד, הוא עלול להדרש לביקורת נוקבת ולא נעימה (ואולי איזשהו סוג של ענישה), ואם זה בן/בת זוג, הוא עשוי להיות צמא -- כמו שציינת בעצמך -- לאיזשהו אקט בדסמי.

האם נראה לך הגיוני להגיד משפט כמו "הורה שאוהב לעולם לא יתן ביקורת נוקבת לילדיו?" יש הורים (ובוודאי ילדים) שמאמינים שאכן, עדיף להגיד רק דברים טובים ומלטפים; אני לא נמנה עליהם, וכך גם אחוז די גדול באוכלוסיה - אני מרשה לעצמי לנחש שמדובר בעשרות אחוזים. ברשותך, אשים רגע בצד את השאלה *למה* בן/בת הזוג רוצה/צריך את האקט הבדסמי, ואתייחס רק לעובדת המצב הנתון, דהיינו: שהוא רוצה/צריך אותו. הדבר הכי אוהב שאפשר לעשות בחלק מהמקרים, הוא לתת לזולת את מה שהוא צריך.



אם ככה אתה מרגיש יותר טוב, אשריך - המשך כך, אתה לא צריך אישור מאף אחד (באתר הזה או בכל מקום אחר).



אני אחזור לשני נושאי השוואה שאני מעלה מדי פעם, ושחלק מכם טוענים שהם לא קשורים (בלי הסבר מעבר ל"אבל כשסקס מעורב זה אחרת").

א. בהקשר של אוכל. מסיבה לא ברורה, אם אני אגיד שאני רוצה לאכול בשר כלב, הרבה אנשים יגעלו ממני ויתייחסו אלי כמצורע (ולא רק מסיבות דתיות), ואילו אם אני אגיד שאני רוצה לאכול בשר פרה, אהיה נורמטיבי לחלוטין. רוב האנשים לא מודעים לכך, אבל פרות הן חיות אינטלגנטיות, חברתיות וסקרניות שאוהבות מאוד לשחק ולהתנהגות שלהן יש הרבה מהמשותף עם כלבים; לרוע מזלן, הן מאוד כלכליות כמקור לבשר, והן גם קצת גדולות מכדי להיות חיית מחמד ברוב הבתים. ההבדל בהתייחסות בין בשר פרה לבשר כלב (מעבר לכלכלה) הוא נורמות חברתיות שרירותיות למדי ולא שום עניין מוסרי, למרות שלרוב האנשים קשה להודות בכך.

בחזרה לניסוח של פיה, אני מאחל לכולם שיוכלו להנות מאוכל גם אם הוא לא כולל אף סוג של בשר. ואם הם כבר קרניבורים, שיוכלו להנות גם מבשר כלבים, וחתולים, ונחשים, ותנינים. וגם, אלכוהול: יש אנשים שקשה להם להנות מארוחה בלי אלכוהול בצדה. אני מאחל לכולם שיוכלו להנות מארוחה גם אם לא מוגש בה אלכוהול. אבל, אני מאחל לכולם גם שיוכלו להנות מאלכוהול במידה, ושזה לא ידרדר אותם לאלכוהוליזם.

ב. בהקשר של אומניות לחימה (ובכלל זה איגרוף), יצא לי לא פעם לפגוש את הדעה שכל מי שנהנה מהעיסוק הוא בוודאי סדיסט חסר אנושיות -- כי, מי כבר נהנה מלהכאיב למישהו אחר? אז, בהחלט יש אנשים שמגיעים להתעסק בזה כי הם סדיסטים ונהנים מלהכאיב. אין ספק, וכל מי שמתאמן פגש, מן הסתם, כאלו לאורך השנים. אבל רוב מי שבתחום הוא נורמטיבי לחלוטין, והוא עושה את זה כי הוא נהנה מהאתגר שיש לו פן גופני ופן מנטלי/תחרותי. לא בגלל שהוא נהנה להכאיב, ולא בגלל שהוא נהנה שמכאיבים לו. בנוסף גם מרגישים היטב כל שריר שנפגע והתאמץ בימים שלאחר קרב - וכמו כל ספורט אחר (כולל, לדוגמא, ריצה ארוכה), אצל הרוב המוחץ של הספורטאים, זו הרגשה שלא מלווה בתחושה של "אוי אוי אוי" אלא בתחושה של "עשיתי את זה, ובפעם הבאה אעשה את זה יותר טוב".

אם לחזור לניסוח של פיה, אני מאחל לכולם שיוכלו להנות מספורט בלי שיצטרכו לפוצץ לאף אחד את הצורה (שיפוצצו להם את הצורה). ואני מאחל גם שיוכלו להנות מספורט שבו, בגבולות הסביר, חוטפים ומחטיפים מכות מדי פעם, או מוגבלים מדי פעם לזמן קצר עקב הצורך להחלים.


כמו שרוב האנשים מסוגלים לשתות מדי פעם כוס יין מבלי להפוך אלכוהוליסטים (ולהנות מזה), וכמו שהרבה האנשים מסוגלים להתאמן באיגרוף (ולהנות מזה) מבלי לחשוב על לפוצץ את הפרצוף לכל מי שהם פוגשים - רוב האנשים מסוגלים להנות מבדסם בהקשרים מוגבלים ומסויימים מבלי שזה יכלה את היכולת שלהם לקיים מערכת יחסים רגילה וסקס קונבנציונאלי.

יש, ללא ספק, אנשים שזו התמכרות עבורם; ובמקרה כזה -- כמו במקרה של אלכוהול -- רצוי שימצאו את הדרך לטפל בהתמכרות לפני שזו תפגע בהם ואלו שמסביבם. למיטב ידיעתי, אין טיפול יעיל שמעלים פטישים (או התמכרויות אחרות), אבל יש טיפולים - פסיכולוגים ופרמקולוגים - שעוזרים להתנהל בהתאם.

הגישה שלי אומרת שכל אחד צריך לדעת איפה על ספקטרום ההתמכרות הוא עומד (בין אם זה לבדסם, לסקס ונילי, לאלכוהול, לשוקולד, או למלפפון חמוץ), ולהתייחס בהתאם. אין סיבה להתנזר מאלכוהול אצל מי שאין לו בעיית התמכרות, וגם אין סיבה להתבייש בחיבה לאלכוהול. כנ"ל בדסם. הכל תלוי במידה.