G-O-L-D(שולט)
|
לפני 20 שנים •
25 באוג׳ 2004
WITH OR WITHOUT YOU
החיים האלה יכולים לרגש אותי, יכולים כשאני מניח להם.
בין כל בליל הפטפטת שסביבי (כולל מה שאני עכשיו מתקתק) לבין כל אמרות השפר, התפישות, האמיתות, הפאקינג "אקסיומות" -מי ישמע- ההחלטות "הנבונות" יותר "הנבונות" פחות, הדעות, המושגים, וכל שאר הבצקת המוחית שסביבי, לעיתים, ברגעים של שפיות, אני מוצא את היכולת להניח לעצמי להתרגש. בין כל החדשות שתמיד נשמעו לי כבר בעת דיווחן כמשהו נדוש וישן הממוחזר כבר שנים על גבי שנים, לבין רגעי החיים אותם אני מחזיק בציפורניי בהתכחשות לסביבתי, לעיתים, אני מוצא שאני חי. אישית, אקטואליה, שוות ערך בעיני להשתרעות על מרבד דשא וצפייה בעננים. אין לך כל יכולת לשלוט בהם, הם תמיד אבסטרקטים, פלואידים, וככל שתעמיק בהם, כך תחשב כתמהוני. במדינה של "כמעט" קשה לעשות את זה, זה לא בגנום, זה לא מושרש, אולי גם לא קיים. כאן אתה חייב ללכת על הקצה, ואם לא, נראה אותך. מכבי חיפה "כמעט" לקחה את המשחק, חברת החשמל "כמעט" סיפקה את הזרם, משרד החינוך "כמעט" מחנך, הממשל "כמעט" מושל. בעיני, כל שני המשפטים האחרונים שכתבתי מצוצים מהאצבע. אין לי שום מושג מה קרה במשחק של מכבי, חברת החשמל היא לא חברה, את מערכת החינוך מעולם לא הכרתי לעומק, והממשל? וואלה, לא יודע אם קיים אחד כזה. בעיני, דיווח חדשותי כזה או אחר המדווח ע"י כתב או כתבת נרגשים לאלפית רגע תהילתם שווה ערך בדיוק לאיזו "טיטי" המבשרת במבזק מיוחד של צוהרי שבת על "גניבה ספרותית" ועל המצאותה של ה-"אתי אלון" החדשה תחת הכינוי "נערת כריעה". שמש העראקי, בעל השאוורמה בז'בוטינסקי רמת-גן היה מגיב לכל העניין ב "--- ל ה --- ב ד ע ת ק ---" כשם שהוא מגיב לכל עניין שלא קשור בעגלים, פרות, כבשים, או שאר סוגי בשר. אבל מכורי אדרנלין פלואידי כעננים ישר ישלפו את ציפורניהם ויביעו דיעה כשהם עוברים במבזק חוץ מיוחד ומפיצים את דעתם. הם? הם היו נוהגים ככה או כך, ואחר היה אומר שהוא לעולם לא זה ושלהבא יעשו את זה. בית המשפט יוציא צוו מבלי לבדוק את הראיות בדיוק 45 דקות אחרי שהתלונה הוגשה ואחר כך יטען שהנאשם לא הופיע להמציא ראיות. הנה, הלינץ מתחיל... ההנאה הרגעית שבאלפית שניית הרגש. משהו להתרגש ממנו, משהו לשאוב ממנו, משהו להתעסק בו, עננים. * חבר שולח לי את השיר של U2. שיר נדוש להחריד, WITH OR WITHOUT YOU. אני מעקם את פרצופי ושואל את עצמי למה לעזאזל האיש שולח לי שיר כל כך שחוק. אני מעלה אותו, הוא נשמע מוזר, לאט לאט עולה לי חיוך על הפרצוף, אני נשען לאחור ומקשיב, ואז, אז עולות בי דמעות בדיוק כשם שעלו בי בהיותי בן 13 בעודי מקשיב לו לראשונה. היה זה ביצוע חדש, ביצוע בהופעה חיה, ביצוע השווה ערך לאיבוק העבר והגשתו על מגש ההווה. הנה, ריח סיגריות הקאמל עולה בזכרוני ואני כמעט יכול לטעום אותו שוב מהול בריח הגשם השוטף את גן המשחקים שמחוץ לחלון חדרי בבית הורי. הנה אותו חדר קטן, המחברות בהן הייתי כותב עצמי לדעת בבדידות קשה מנשוא, ההתבגרות הקשה, רגעי הבניה העצמית, רגעי עבר, רגעי הווה. * אני מביט עכשיו מהחלון, הבוקר כבר עלה, אני עוצם את העיניים, נשען לאחור, וחושב לעצמי כמה זמן עבר מאז ואיך זה שאני כל הזמן מתעסק במשוואה הזו. הזמן האובד, הריצה המטורפת כמי שמנסה להשיג את מה שכבר ברור שישיג עד לרגע בו תסתיים דרכו. "AND YOU GIVE YOURSELF AWAY..." נחנק בונו בלייב, ואני חושב עכשיו עד כמה אנו נותנים את עצמנו ואת נשמתנו, ולשם מה בדיוק. תשיר בונו, תשיר, שימותו כל אלו המסרבים לחיות. |
|
|
abcd
|
לפני 20 שנים •
25 באוג׳ 2004
זה נראה כאילו לא קשור לכלום, אבל הבנתי משום מה כל מילה.
מה גם שאני חורשת על אותו שיר כבר 3 ימים אולי בגלל זה.. בוקר טוב גולדן בוי. 
|
|
|
| HotQueen(שולטת){תחת השמש} |
לפני 20 שנים •
25 באוג׳ 2004
זהב מקסים שכמוך.
ת'אמת התגעגעתי כבר לכתיבה שלך... ורק שתדע, שאלו שמסרבים לחיות חיים הכי הרבה. ואלו שנותנים את ליבם ואת נשמתם מקווים שהנתינה תוערך, ויותר מכך מקווים שהצד השני לא יפחד לתת ולהפתח... איתך או בלעדיך... 
|
|
|