זאלופון(שולט)
|
לפני 20 שנים •
26 באוג׳ 2004
מאבק
אנו ניצבים על המיטה הנפתחת, מודדים זה את זו בעינינו.
אני עושה נסיון לאחוז בה ולהפילה אל המזרן. היא בולמת אותו. למשך רגעים מספר היא אחוזה בזרועותיי המנסות למשוך אותה מטה, מתגוננת בכל דרך העומדת לרשותה - משיכות שיער, לפיתות צוואר, שריטות ובעיטות. לבסוף אני מרפה ממנה ואנו שבים לעמוד זה מול זו, נשימותינו כבדות מעט יותר. אני מופתע לנוכח האתגר הבלתי צפוי. רוח קרב כזו לא גילתה מעולם. מבט נחוש נשקף אליי מבעד שיערותיה הפרועות, אומר לי בדממה: הפעם זה לא יהיה כל כך קל. עיניי פוגשות בעיניה ומשיבות: מה שהולך יותר קשה, הולך יותר רחוק. אני סוטר על שדיה. היא מגיבה בסטירות משלה לעבר חזי. אני מנסה לדלות מזכרוני את תרגילי הג'ודו המעטים שידעתי פעם. הם מתגלים כבלתי יעילים מול יריב בעל ציפורניים חדות. בסופו של דבר אני נוטש אותם ועובר לשיטה שהיתה היעילה ביותר עוד בימי הג'ודו הרחוקים - מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח. שוב אני אוחז בה בזרועותיי, אלא שהפעם אני מאמץ את שריריי באמת. רק לעתים נדירות ביותר הפעלתי כוח אמיתי במאבקים עמה, וכנגדו היא מתקשה לעמוד, תרתי משמע. גם הציפורניים לא עוזרות הפעם, והיא מוצאת עצמה שרועה על בטנה לרוחב המיטות. אני נשכב מעליה ומצמיד אותה למזרון בגופי. היא נאבקת להשתחרר. כתף מתרוממת בנסיון להתהפך וצונחת חזרה תחת כובד משקלי. יד נשלחת לאחור בנסיון להכות ולשרוט ונהדפת ללא קושי ובגסות חזרה למקומה. במקרה שהצליחו ציפורניה במשימתן מגיבה ימיני מיד בחבטות נזעמות על אחורי הג'ינס שלה אשר נענות ביללות קרב נמריות. היא מנסה לבעוט בי, אך ללא הועיל. אני שומע את נשימותיה הכבדות תחתיי עת מאמצי השחרור שלה גוברים. בטלטולי גופה היא מצליחה להרחיק את המיטות הצמודות זו מזו ועתה היא כורעת כאשר ברכיה על הרצפה ביניהן ואחיזתי בה מתרופפת. אני משחיל את זרועי תחת סנטרה בלפיתת חנק. ציפורניה, נשקה העיקרי, ננעצות בזרוע המונעת ממנה חמצן ומצליחות פה ושם לאפשר לה שאיפת אוויר רגעית. אלא שעם השריטות משתחררים האנדורפינים ואיתם מגיעה האדישות לכאב. לפיתתי בגרונה מתהדקת. בשל היפרדות המיטות זו מזו אין לי עוד יכולת להחזיקה תחתיי. אני מושך אותה אל המיטה בה אני נמצא ואנו כורעים עליה בחצי ישיבה כאשר אני מאחוריה, אוחז בה בחוזקה. היא מוסיפה להיאבק בכל כוחה, מפתלת את גופה , שורטת ונושכת, אך מצליחה רק לדחות את הקץ. חרף מעט האוויר שחודר לריאותיה מדי פעם, היד הלוחצת את צווארה נותרת איתנה במקומה. "תיכנעי", אני ספק אומר ספק דורש. "לא!" "תיכנעי אם את רוצה לנשום שוב". בתגובה היא מגבירה את פרכוסיה ואני מרפה מגרונה, שכן המטרה כמובן אינה להרוג כי אם להכניע אותה. למשך רגעים מספר היא חופשיה. שנינו מתנשמים לרגע קצר, אומדים האחד את השנייה במבטינו. במהרה שוב נצמדים גופינו בנסיון להשיג שליטה. היא מגלה התנגדות עזה ומפתיעה, יעילה בהרבה מכל שהפגינה בעבר. נסיונותיי להפכה על בטנה, המוגבלים בלאו הכי על ידי צרות המיטה, נהדפים בעקשנות, ולבסוף אני מוותר ומטיל אותה על גבה. היא מנסה למנוע ממני לייצב את גופי מעליה באמצעות רגליה הבועטות וידיה השורטות, אך לשווא. אני מתיישב על בטנה, רגליי בצדי גופה. את זרועותיה הטורדניות אני מצמיד עד מהרה למזרן ולופת את פרקיה מעל לראשה בידי השמאלית, כאשר ברכיי נחות באופן מכאיב על זרועותיה. הדבר מותיר אותה חשופה ואת ידי הימנית חופשיה בכדי לנצל זאת. אני צוחק בלגלוג בעודי מנחית סטירות ללא הפרעה על שתי לחייה. חוסר האונים וההשפלה מעלים דמעות של תסכול בעיניה. "אין שום דבר שאת יכולה לעשות", אני מחייך לעומתה ומעיף לה סטירה נוספת, "אני יכול לעשות איתך מה שבא לי". "לא תוכל להשאר כך כל היום", היא מתנשפת ומצליחה לשחרר יד אחת ולשרוט את חזי. כעבור רגע היד מושבת למקומה, מלווה במספר סטירות נוספות. לרוב היא שקטה כאשר מכאיבים לה, אך עתה הסטירות מפיקות מפיה אנקות חנוקות שהן מוזיקה ערבה לאוזניי. "תיכנעי", אני שב ואומר. "לא!", היא יורה מבעד לדמעותיה, "לא תשבור אותי". סטירות נוספות נוחתות על לחייה האדומות, חזקות מקודמותיהן. ברכיי לוחצות על זרועותיה בנקודות שאני יודע כי הן רגישות. "אני לא אכנע אני לא אכנע אני לא אכנע", היא ממלמלת לעצמה. אני מוסיף ללעוג בחיוך לה ולחוסר יכולתה להדוף אותי מעליה, תוך שאני צובט בלחייה ובאפה ופורע את שערותיה. "אני אפילו לא מתאמץ", אני מגחך. היא מנסה לבעוט בי, אך אני חומק מרגליה בקלות ולוחש לה בלגלוג: "מה את מנסה לעשות?" מה שהיא עושה זה לירוק. יריקה לא מרשימה בכלל ודי חסרת בשר, אבל בכל זאת יריקה. כמה לא תרבותי מצידה. כל כך לא תרבותי שאני יורק בחזרה, ישר לעין ימין שלה. היא ממהרת לעצום אותה. "תפתחי את העיניים", אני צוחק ברשעות, "הנוף יפה". שוב היא מנסה לבעוט, שוב ללא הועיל. אני מרגיע את בעיטותיה בחבטה בין רגליה. היא מנצלת את תשומת לבי המוסחת בכדי לשחרר את ידיה ולנעוץ את ציפורניה בזרועי. חצופה. "תיכנעי אמרתי!", אני רושף לעברה ולופת שוב את ידיה. הפעם הן אינן מוצמדות למזרן מעל ראשה אלא מכופפות בשולי המיטה בזווית שאני יודע שמכאיבה לה מאד. היא בוכה ממש, אם מכאב, אם מתסכול ואם סתם מתוך להט המאבק. אני חש שהשבירה קרובה לבוא. כעבור רגע או שניים היא אכן באה. אני מרפה ממנה וקם מעליה. נשברתי. אין לי יכולת עוד לראות אותה בוכה. האינסטינקט החיבוקי חזק מדי. פרט לזאת, למרות שבעבר דיברנו על כך והיו לי כל הסיבות לחשוב כי מדובר בהגשמת פנטזיה עבורה, הרי שייתכן כי המציאות אינה טובה לה כמו הפנטזיה והיא אינה משתמשת במילת הבטחון רק משום ראיית הדבר ככניעה. כך או כך, אני אוסף אותה בזרועותיי, מאמץ אותה אל חזי ומחבק אותה בחוזקה. "אני אוהב אותך", אני לוחש. "אני אותך", היא משיבה רכות, "אתה מדהים... תודה". אני מחייך, לא בלעג הפעם, ומלטף את שערה ועורפה. היא מצמידה את ראשה לחזי, מאזינה לפעימות לבי השבות אט אט לקצבן הרגיל. כאשר אנו ניתקים זה מזו, אין עוד ספק כי המציאות עלתה על כל דמיון. הג'ינס שלה, הלח למרות התחתונים שהיו אמורים להגן עליו, מעיד על כך כאלף עדים. היא פושטת אותו בחיוך ומגישה לי אותו תוך שהיא סוקרת בתאווה את השריטות על גופי, ונשכבת על המיטה הפרועה. היא עדיין מתנשפת, עדיין מגורה מאד. אני מתיישב לצידה, מלטף אותה. בהדרגה עוברות הלטיפות להיות מרוכזות באיזור הירכיים הפנימיות, עד שלבסוף אני מסיט את תחתוניה ומחדיר אצבע. בעידודה מצטרפות עד מהרה שתי אצבעות נוספות, ולאחריהן עוד אחת, עד שלבסוף גם האגודל עושה דרכה פנימה. את התגובה קשה לתאר במילים. אין ספק שחבורת הנערים מלמטה, שכבר התעניינה פעם אם זו היא שעושה את הקולות האלה שהם שומעים, מקבלת חיזוק לתיאוריה שלה. אני גר בקומה שלישית, אגב. כשאני מוציא ממנה את היד בסופו של דבר היא רועדת, מרחפת, מחייכת. חיבוקים, ליטופים, מקלחת קרה - ועדיין היא הולכת על עננים. הרואין טבעי, ללא תופעות לוואי. מותר להתמכר. |
|
|
moonstone(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
26 באוג׳ 2004
...על הבוקר...זאלופון הוצאת לי את האויר
אני רק יכולה להצטער שלא באתי לעזור לכם לעבור למשכנכם החדש 
תמשיכו להנות לכם! |
|
|
@buba@(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
26 באוג׳ 2004
אחחח, כמה כיף לקורוא את זה על הבוקר ..............
נהנתי מכל רגע ... תמשיכו לאהוב ולהנות מכל רגע ..... |
|
|
T O M(שולט)
|
לפני 20 שנים •
26 באוג׳ 2004
חזק וטוב.
אהבתי. 
|
|
|
| נר לי |
לפני 20 שנים •
26 באוג׳ 2004
תענוג של בוקר...
|
|
|
אנפת לילה
|
לפני 20 שנים •
26 באוג׳ 2004
מקסים!
יפיפה, נהדר.
דרך מצוינת להתחיל את הבוקר 
|
|
|
|
בכוח המוח-אשה
|
לפני 20 שנים •
26 באוג׳ 2004
הממממ.....
נהדר.
בעיקר הקטע האצילי עם היריקות. חוש הומור שנוי במחלוקת, אבל חוש הומור... כתמיד, אתה כותב נהדר. |
|
|
max69(שולט)
|
לפני 20 שנים •
26 באוג׳ 2004
אהבתי !
אבל נראה אותך מול גוצ"ה ציציאשווילי.
 :
|
|
|
קליבר(שולט)
|
לפני 20 שנים •
26 באוג׳ 2004
גוצ'ה ציצאשולי ?
[size=24]כמה שאני זוכר , היא ניצחה את גוצ'ה ..[/size
ואם נחזור לרגע לענין .. לא יכולתי להפסיק לצחוק כי דמיינתי את המבט שלה , זועם ו.. רושף .   
[/b] |
|
|
שבירה(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
26 באוג׳ 2004
ציטוט: אני חש שהשבירה קרובה לבוא.
מישהו קרא לי? 
|
|
|