האם יש קורלציה בין גיל החשיפה לבדסמ לבין אופיו?

האם יש קורלציה בין גיל החשיפה לבדסמ לבין אופיו?

little girl​(נשלטת){KM} • 25 באפר׳ 2019

אני מרגישה שנולדתי ככה. אני עסוקה בבדסמ מגיל צעיר והוא מושרש בי עמוק. אני חושבת שמכיוון שזהו צורך עמוק בתוכי, מערכת היחסים שלי היא בדסמית לכל דבר, 24/7. זה חלק בלתי נפרד ממני ומהקשר.

אני תוהה האם מי שנחשף לבדסמ מאוחר יותר בחיים, זקוק לזה באופן אחר? מתון יותר? רק לתיבול? מדי פעם?
אולי זה כלל לא קשור לגיל ונסיון, אלא להבדל בצורך?

שאלה יפה!!

Abcd123​(שולט) • 25 באפר׳ 2019

נשמע לי מאוד הגיוני. ולגביי באופן אישי לפחות, התשובה היא כן.

dominica​(נשלטת) • 25 באפר׳ 2019

המממ לא בטוחה(:
מצד אחד גם אני הרגשתי שזה תמיד היה שם, רק ללא כותרת. מצד שני, לבדסם עצמו נחשפתי רק בגיל 16-17, לכלוב הגעתי בגיל 21 וברחתי מהר(: עד שחזרתי בגיל 28- אז אני לא באמת יודעת מה נחשב הגיל שנחשפתי אליו. ועדיין, לא הייתי חיה את זה 24/7, אבל אני כן צריכה את זה עמוק יותר ובכלל יותר מסתם תיבול או קינק, זה לא מה שחיפשתי אף פעם.

כחש​(נשלטת) • 25 באפר׳ 2019

אני נחשפתי לבדס"מ לפני כשנתיים. לפני כן, היה לי ידע כללי, שטחי ואפילו מוטעה לגבי המושג.
לפתע, הצלחתי לתת שם לרצונות שעד עכשיו היו מופשטים ובדיעבד מבינה שצצו אצלי מגיל צעיר, גיל הגן אפילו.
בדיעבד יכולה להסביר למה בשינה אצל חברה, אהבתי ש"בלית ברירה" מיקמו אותי במיטה העליונה של מיטת הקומותיים, המיטה שאפאחת לא אהבה, המיטה עם המעקה המסיבי והארון שתפס חצי מקום נתן תחושה של תא כלא קטן.
בדיעבד יכולה להסביר למה סצנה מתוך סדרה המתארת כיצד הרוצח הסדרתי מסמם, אוזק ומתעלל באהבה בבת זוג שלו עוררה והעסיקה אותי רבות.
ושוב, דוגמאות אלו הן מתקופת הגן-יסודי (הראשונה) וחטיבת ביניים (השנייה).
אני יכולה להמשיך עוד ועוד אבל .. עדיפ שלא

כאשר הגעתי ונחשפתי והמללתי עברתי ואני עדיין עוברת תהליך. מהכחשה, לבושה, לרציונליזציה ולאט לאט השלמתי עם הצורך.
ועם ההשלמה מגיע הרעב לספק את הצורך.
דברים שנראו לי כבלתי הגיוניים ומרתיעים בעליל, היום מככבים ברשימת המחשבות שלי.
אני מרגישה איך הצורך בשליטה תופס יותר מקום, אני זקוקה יותר ויותר.
לכן, לדעתי, הצורך לא קשור לגיל החשיפה. הפקטור היחידי שהגיל אולי משמש זה התהליך שאת מספיקה לעבור לפני חייך הבוגרים.
הצורך הוא כפי שמוטבע בנו.
הגיל, הניסיון וכו הם אלה שעוזרים (ויכול להיות להפך, מזיקים) בהבנת הצורך ויישומו.

ArchAngel​(שולטת) • 25 באפר׳ 2019

אני חייבת לציין שזו שאלה נהדרת
אני לא יודעת עד כמה התגובה שלי תספק לך תשובה, אבל אשמח להוסיף לדיון את החוויה שלי (זה הולך להיות ארוך, ממליצה כבר עכשיו לחמם פופקורן):

גם אני מרגישה ש"נולדתי ככה" (אני כותבת זאת בגרשיים כי סביר להניח שזו תוצאה של איזו חוויה/התניה מוקדמת שאני לא זוכרת, כי נכון להיום, אין הוכחה אובייקטיבית שזה מולד) מרוב שאני זוכרת את עצמי מתחרמנת מספנקינג מגיל ממש צעיר, ונמשכת תמיד לבנים עם אופי עדין ומתמסר כשכולן רדפו אחרי ה"חתיך הכריזמטי של הכיתה".עד כמה צעיר? סביבות גיל 4. הרבה לפני שידעתי מה זה "מחרמן", בתקופות שלא היה אינטרנט מי-יודע-מה מתפקד ובטלויזיה ראיתי רק קלטות של סרטים מצוירים. בקיצור, מבלי שהייתה יכולה להיות לי כל חשיפה למיניות כלשהי, בטח שלא מהסוג הבדס"מי. גם לא הופנתה אלי אלימות, ככה שגם זו לא תולדה של איזו טראומה. עד היום לא ברור מה הייתה נקודת המפנה שגרמה לי לאהוב את זה, ומי יודע, אולי ביום מן הימים נגלה שיש לזה איזה בסיס מולד.

מרוב שזה היה כל כך טבעי עבורי, פשוט התנהגתי ככה בלי לחשוב יותר מדי על מהות הדברים. החל מגיל גן מבלי להבין אפילו למה, פשוט סירבתי להתלבש בכל בגד נשי ולהתנהג כמו שמצופה מילדה (כלומר בעדינות, רוך, צייתנות מסוימת) כי לא הרגשתי שזו אני, כל ניסיון לגרום לי להיות "יותר נשית", למשל לקנות לי בובות, הסתיים בכך שהעברתי את הברביות "טירונות" (אני יודעת שאין קשר, שהרבה שולטות הן נשיות, פשוט אצלי זה מתבטא ככה).
בגיל ההתבגרות, בגילאים האלו שמתחיל עניין מיני במין השני, גם מבלי שהתאמצתי הייתי הדומיננטית בקשרים (לא בצורה שתלטנית או משפילה, פשוט הצד המוביל/מכוון/מטפל), כשהתמזמזתי עם בנים הידיים שלי תמיד נשלחו לכיוון התחת שלהם, מבלי לחשוב על כך כאיזו "הפגנת כוח", והם זרמו עם זה ואהבו את זה כי הם היו בדיוק מהסוג הזה ולכן נוצרת בנינו כימיה מלכתחילה.
כשהחברים הונילים התחילו לאבד את בתוליהם/ן סביבות גיל 16, אני עשיתי סקס אחר, שבו אני בצד האקטיבי. לא כי רציתי להפגין כוח, אלא כי הצד הפסיבי, הנחדר, פשוט לא עניין אותי (עד עצם היום הזה). כשאנשים שומעים על זה הם שואלים בהלם "מה? איך בגיל הזה?" ובאמת שזה קרה בצורה הכי טבעית כמו ששני נערים ונילים שנמצאים ביחד מספיק זמן מרגישים מוכנים למין "רגיל" מבלי שקורה איזה אירוע מיוחד. זה עד כמה אני לא תופסת את זה כאקט של שליטה שדורש היערכות מיוחדת אלא פשוט האופן שבו אני רוצה לממש משיכה מינית שלי לגבר שאני מעריכה.

עד גיל 18 הקהילה הבדס"מית הייתה חסומה בפני ולא יכולתי להכיר בצורה ישירה נשלט שמזדה כאחד, אז בכל הנוגע לשליטה, התספקתי בהתנסויות בוסריות וגישושים עם נערים שהיו בסביבתי. בתחילת גיל 18 התחלתי להיפגש עם גברים שממש הגדירו עצמם כנשלטים וליישם איתם אקטים יותר מובהקים של שליטה, חדירות כוחניות, ספנקים שלא פגשו רק את התחת.
אחר כך נכנסתי לקשר רציני בן שנתיים שהסקס בו היה pegging, אבל כשזה נעשה בשגרה זה נראה כמו סקס ונילי רק בהיפוך תפקידים.
אחרי שנפרדנו, נכנסתי לתקופה של סטוצים וקשרים קצרים, ובתכלס מה היה בהם? בעיקר חדירות, שכבתי עם כל מיני בתולים סקרנים (בכל זאת, מתה על תחושת האחריות/הובלה/כיבוש שלי ועל הפגיעות/תלות/התמסרות שלהם) ולהכניס ספנק או להפעיל כל כאב חד, כשהם לחוצים שהחדירה תכאב, זה לא רעיון חכם במיוחד (ולמען האמת, די נדיר שאני מוצאת מישהו שאוהב את זה כפטיש בפני עצמו ולא כפועל יוצא של ביטוי שליטה, ככה שעם הרוב במילא לא הרגשתי ממש טעם).
אז נראה שדווקא, למרות החשיפה מגיל צעיר, אחרי תקופת ה"יאיי, סוף-סוף אני בגירה ויכולה לממש את כל הפנטזיות הפרועות" דיי נרגעתי והתמתנתי, ואני לא מחפשת לשלוט בהכרח ובעיקר בשביל לממש עצמי מינית. זה למה רובם לא בהכרח היו נשלטים למרות שמצופה אחרת כשקוראים פסקה כזו שבא אני מדברת על גברים נחדרים.

אבל מצד שני, זה לא שבאמת הייתי באיזה צד קיצוני מבחינת שליטה להתמתן ממנו, מעולם לא חיפשתי להשפיל בחדירה, גם לא כשנסיתי להחיל עליה את הבדס"מ שלי. אני לא רואה בזה אקט מוריד מהגבריות, לא זורמת עם גברים שתופסים את זה כאקט של חילול הגוף שלהם ומבקשים ממני שאטיח בהם אמירות שונות. זה פשוט לא הקטע שלי. כפי שציינתי קודם, מבחינתי זה סקס לכל דבר ועניין, מי ששכבתי איתו כך אני מחשיבה את זה כ"שכבנו" ולא "שעברנו סשן סטרפאון". ובדיוק כמו שונילים חושבים בזמן סקס "רגיל", גם אני חושבת שהמטרה שלי היא שהפרטנר ירגיש עונג איתי (וכל פעם שאני מביאה מישהו לגמירה מחדירה בלבד, ומלמדת אותו משהו חדש על הגוף שלו, אני ממש גאה בעצמי! חבל שאני לא יכולה להוסיף את זה לקו"ח, יא אללה...) ואם כאב לו בחדירה בצורה לא נעימה, אני ארגיש שעשיתי עבודה גרועה, לא "שהראתי לו את מקומו" או מה שזה לא יהיה.
וזה רלוונטי לכל אקט אחר שאני עושה, כולל של הפעלת כוח פיזי, שכולל בתוכו ספנקים ממש כואבים שמשאירים סימנים. למרבה ההפתעה אני לא מחפשת להשפיל, לפרק, לרמוס או לנצל. גם לא כמשחק תפקידים. זה לא מדבר אלי. אני לא רואה באף אחד "אפס", "צעצוע" או נחות ממני גם כשהוא מעל הברכיים שלי עם ישבן אדום עם פלאג תחוב עמוק בתוכו, יותר מזה, כואב לי להשתמש בביטויים האלו כלפי מי שאיתי בסיטואציה הזו.
חשוב לי שהפרטנר שלי יפיק הנאה מכך בדיוק כמוני, שירגיש מוגן, אהוב ומוערך (לא בהכרח בקטע רומנטי, אפילו רק כאדם שהוא). לדעת שהוא מתמסר אלי כי עבורו זו חוויה מיוחדת, כי אני גורמת לו להרגיש ביטחון להנות מהפטישים הכמוסים שלו, זה מה שמסב לי עונג יותר מכל.
וכן, אני יודעת שלהפגין שליטה מובהקת ו"מסורתית" יותר לא סותרת את כל הנ"ל, אבל זה פשוט לא הסגנון שלי.

אני את השליטה של "מתחכמת", אני אוהבת להיות בעמדה של הג'נטלמן החזק והמוביל שכובש את ה"ליידי" שלו, בעמדה האימהית שמחנכת את "הבן" החמוד שלה, בעמדה שנוגעת אפילו בנפשו של גבר שמתבצר מאחורי תדמית "אימת הסטודנטים/החיילים/עובדים שלו" וגורמת לו להרגיש מספיק בנוח בשביל לאפשר לעצמו להוריד מגננות, להיות פגיע בפניה, להיכנע לראשונה לתשוקותיו הכמוסות ביותר ולממש אותן איתה.
אבל ממקום בונה, לא כוחני, לא של "מלכה ועבד", לא של "איך עמדתי באתגר, הראתי לו מה זה והורדתי אותו על ארבע!", אפילו לא רק למראית עין כמשחק.
בבלוג שלי אני משתמשת בתיאורים כמו "ילד שלי" או "האישה שלי" ויש אנשים שמפרשים אותם כעלבונות קינקיים של זלזול באינטילגנציה או בגבריות, אבל למען האמת מבחינה זה בכדי להבהיר שהוא בידיים שלי, שכעת לי עכשיו יש יותר כוח שאני אשתמש בו לטובתו. אלו גם כינויים שאני נותנת רק לאלו שאוהבים לשמוע אותם. אם אני יודעת שמישהו לא נהנה מאקט מסוים, אני לא אכריח אותו. אני לא הופכת אף אחד למשהו שהוא לא, זה גם לא עושה לי את זה שמישהו לא באמת נהנה, וסופג עבורי משהו שעושה לו רע ולא מבעיר לו אש בעיניים כמו שיש לי.
אני לא אוהבת לשמוע "לא" אני אוהבת לשמוע "כן, בבקשה אני מתחנן לעוד!".
"לא" היחיד שאני אוהבת לשמוע זה כזה שאני יודעת שפירושו הוא "כן, תעשי את זה חזק יותר" במציאות שיצרנו ביחד. כל מילה שאגיד שתתפרש לצופה מהצד כמשפילה, כל תנוחה שתתפס כמבזה, כל כוח שאני אפעיל נועדו בכדי לענג את הפרטנר שאיתי בדרך "הביזארית" המיוחדת שלנו.

ואיך כל החפירה הזו מתקשרת לשאלה שלך? כפי שציינתי מאז גיל ילדות אני נמשכת לאלמנטים קינקיים, כל הניסיון המיני שלי בנוי עליו, כי זה פשוט מרגיש לי טבעי מבלי שאני עושה מאמץ מיוחד. אבל האם בדס"מ הוא באמת חלק בלתי נפרד מהחיים שלי בגלל ש"גדלתי לתוכו"? יש אנשים שיגדירו אותי כשולטת, בגלל שאני אוהבת להיות בצד החודר, אוהבת לתבל אותו באלמנטים כוחניים, טסה מאפס למאה במדד החרמנות כשיש שימוש בספנקינג כפטיש מרכזי, ורצוי כמה שיותר חזק, חשוף , פולשני, מתמסר.
ספנקינג זה דיי ה- pass שלי בעולם הבדס"מ אבל באשר לחדירה, אם הייתי נולדת כגבר עם זין משל עצמי, כמה היו ממהרים לקרוא לי שולט רק בגלל חדירה, אגרסיבית ככל שתהיה? נניח והייתי לסבית והייתי חודרת לאישה עם אותו סטראפאון שיש לי עכשיו לא היו ממהרים להגיד שאני בהכרח שולטת בה.
ממהרים להגדיר נשים שחודרות לגברים כשולטות כי החברה שלנו תופסת חדירה לגבר כמשפילה, ומסרבת לראות אותה באור שונה, למרות שבפועל לא כל חדירה היא משפילה ולא כזה ביג-דיל שמזעזע את הגבריות. צריך להיות פשוט מספיק שלם עם עצמך בשביל לא להתערער ולהבין שחדירה היא בסה"כ מה ששני הפרטנרים עושים ממנה, והיא לא אומרת שום דבר על אף אחד. ומה שאני עושה ממנה הרבה פעמים זה הופכת אותה לעדינה, רומנטית, מנותקת מכל קונטקסט של שליטה, עוטפת בנשיקות, חיבוקים, צחוקים, כי זה מה שמה שמרגיש לי מתאים.
ובדיוק בגלל זה, יש גם אנשים שלא מגדירים אותי כשולטת, לא שהערך שלי תלוי באיך שהם יגדירו אותי, אבל זה גורם לפשפש קצת בעניין כשהטענה שאת "נחמדה מדי" עולה בכל פעם מחדש, מצד כל מיני נשלטים, שאמרו שהם לא רגילים לקבל יחס כזה, שהם קיבלו ממני דיסוננס קוגנטיבי שחירפן להם ת'שכל כי לא הבינו איך מישהי עושה איתם את כל האקטים הכיבכול משפילים האלו, שיודעים להכאיב כהוגן אם אני רוצה והם בקטע, אבל בכיף, בלי דיסטנס מאולץ, בלי היררכיות נוקשות, בלי לנסות לאלף אותם למשהו שהם לא, בלי למנוע מהם עונג (שלא נדבר על להפוך אותו לאחד הדברים העיקריים שאני רוצה להעניק להם), בלי תארי אצולה, ורחמנא ליצלן- עם חיוך, חיבוק ולא רק כאפטר-קר, אלא גם במהלך.
אני לא באמת יכולה להיות בקשר של 24/7 בדס"מ , אפילו לא יום בשבוע שכולו מסתכם רק בשליטה, אבל מנגד אני לא אצא עם ונילי, כי כשנסיתי הרגשתי שחלקים ממי שאני פשוט מסורסים ואלו היו תקופות מדכאות עבורי. בגיל ההתבגרות, חוסר הגישה לבדס"מיים אחרים גרמה לי להרגיש כל כך לבד, שאני מוקפת באנשים שהרגשתי חריגה בסביבתם וסביב מה שהם החשיבו לנורמלי שהיה זר לי. הייתי אדם ממש אגרסיבי וממורמר עד שהפסקתי להעמיד פנים ויצאתי מהארון עם זה ויכולתי לדבר הבדס"מ שלי בגלוי. זה עד כמה אני לא מסוגלת להגדיר עצמי ונילית.
אבל מנגד אני לא מגדירה את עצמי לחלוטין בדס"מית שיש לה צורך תמידי להיות בשליטה ו"להשתלט" על מישהו, אני לא חושבת שהאופי של הבדס"מ שלי שהוא אינטנסיבי ומגדיר את כל או אפילו רוב הנעשה במערכות היחסים שלי. אני אוהבת שהשליטה מלווה את היום-יום כבדרך אגב, לא משתלטת עליו, מתערבבת עם הוניל, יוצרת סיטואציות ייחודיות, שהפרשנות להם היא בעיניי המתבונן כי זה לא ונילי לגמרי ולא בדס"מי לגמרי. ויש פעמים הכימיה באותה סיטואציה מאפשר רק אחד מהם, ויש פעמים שניהם מופיעים באותה מידה בעת ובעונה אחת.
אם היית שואלת אותי בתחילת דרכי הבדס"מית, הייתי עונה לך שאני מאה אחוז בדס"מית, כי הדברים דיי זרמו לשם. אבל כיום אני בגישה כזו שאני פשוט ונילית מדי עבור בדס"מיים (לפחות המיינסטרימיים שבהם), ובדס"מית מדי עבור ונילים. עם כמה שזה נשמע שטותי, בשביל להגיע למסקנה הזו, הייתי צריכה כמה שנים טובות של התנסויות עם הבדס"מ של עצמי ולא רק עם מה שחשבתי לגביו. התמזל מזלי, ועברתי מוקדם יותר תהליך של קבלת הזהות הזו ועיבוד שלה בכדי לדעת מה באמת מדבר אלי, מה ממשיך לדבר אלי במציאות ולא רק בפנטזיה, ואיך לחיות באינטגרטיביות עם שני הצדדים שלי ולבסוף להגיע לבסוף למסקנה שהם בכלל המשך אחד של שני ולא עומדים בסתירה זה לזה. זאת לעומת, כמה אנשים ששיתפו אותי שנתקלו בבדס"מ "כרעם ביום בהיר", כשיש להם פחות מרחב לחקור ולהתנסות במה שמתאים להם. לדעתי, ככל שלאדם יש יותר זמן לחקור את הבדס"מ שלו, ככה הוא פחות יתבצר בקוטב אחד ויהיו לו יותר הזדמנויות למקם את עצמו מחדש על מפת הבדס"מ, והוא בהחלט יכול למצוא את עצמו מחליף את מיניון הצורך שלו, ואופן הביטוי של הצורך הזה, בהתאם להשקפה החדשה שאימץ.

כתבתי על זה בבלוג שלי..

GalaBar​(נשלטת) • 25 באפר׳ 2019

בעיני שה לא משנה. השאלה היא האם נולדת עם היצר או לא

הוא​(שולט) • 26 באפר׳ 2019

לא קשר לגיל או לנקודת הזמן בה מגלים את הבדסמ, אלא יותר למבנה אישיות.
הכרתי בלא מעט בוגרות כרונולגית שגרו בסרט כמתבגרות
לעומת צעירות שהיו מפוקחות ומודעות מאד

לגבי מינון הפעילות, כמו בכל דבר ממכר
רצוי לשלוט בזה ולא שהבדסמ ינהל אותך
מודעות שיקול דעת גישה מציאותית ושמירה על פרופורציות
לא הזיקו לאיש. זה חוצה גילאים וגם בוניל.

Agate • 26 באפר׳ 2019

נולדתי עם המון תכונות שמאפשרות לי את הפתיחות לממש מחשבות ורצונות, אבל בטוח לא בדסמית.
היום אני יכולה להגיד שאולי מחשבות האוננות שלי בגיל 10 היו רחוקות מהממוצע על רצף הנורמלי אבל זה עדיין לא היה בדסמי.
ו 16 שנות מיניות מול פרטנר אחד עם תוספי קינק בהחלט היו מענגים, מהנים ומספקים.
לפני שנתיים גיליתי את הפרקטיקה והאפשרות לממש רצונות בתוך הנרטיב המסוים. זהו בדסמ עבורי. לצלול לתוך סיפור 4D ולהעמיק בין רבדים שלי, שלו, ביחד.
אבל כמו כל דבר בחיים שנותן סיפוק עצום חשוב לאזן, אחרת אני עלולה להתמכר -
אוכל, סקס, ספורט, קריאת ספרים, בדסמ
אני כמעט לא מאפשרת לעצמי לצלול לשם לבד, אלא רק מול מישהו. לפעמים הערגה תופסת ואני מוצאת את עצמי על ריצפת המקלחת אפופה במחשבות של גורה, אבל זה נדיר.
אני לא מרגישה שזה תיבול כי זה חלק חשוב לי בתוכי, מבעבע ורוטט, אלא שיש לי בחירה מתי לפתוח ולגעת.

המרכז למיניות אלט' • 26 באפר׳ 2019

שאלה מאוד מעניינת. לפי חיפוש אין כל מחקרים בנושא.

מה שכן, בסמינר מחקר על התפתחות זהות בדסמ פה בארץ כן רואיינה מישהי שרואה את עצמה בדסמית במערכות יחסים כפי שתיארת - לפני שגילתה את הבדסמ שלה בגילאי ה-30, היא החשיבה את עצמה א-מינית. אז גם אם יש קורלציה סטטיסטית, זאת בסופו של דבר שאלה אישית מאוד.
בנוסף, הרבה אנשים מדווחים על נזילות בבדסמ שלהם. עם הזמן והחקירה בבדסמ, בהתאם לפרטנרים, בתקופות, בסיטואציות מסויימות - כל אלו פרקים שבהם חלק מהאנשים מדווחים שינוי בצורך, שינוי בפנטזיה, או שינוי בפרקטיקה.