פסיכולוג שלא מאמין בבדסמ

israelislave • 8 ביוני 2019

דרקן ראהל

כמי שחי וחווה את "התחום" כבר כמעט 50 שנה אני חושב שאני די מבין את "החוויה" ואת ההשפעות שלה עליי.

ואולי כדאי שנעצור רגע לחשוב, אם הכל כל כך בסדר, למה 95%, אם לא יותר מהרשומים באתר משתמשים בכינויים ומסתירים את זהותם?

מה תגיד לי ש"החברה אשמה שהיא לא מקבלת אתם"? אז אולי משהו באמת לא בסדר ב"אותם"? שזה קודם כל אני... ואני אומר לך שאנחנו מסתתרים כי בתוך תוכנו אנחנו יודעים שמשהו לא בסדר אצלנו.

אבל כדי להגיע להבנה הזו צריך קודם כל בקורת עצמית בעיניים פקוחות לרווחה ובטחון עצמי גבוה דיו כדי להודות בפגמים שלי\שלנו, משהו שאני ממעט לראות ככל שהדורות מתחלפים.

מספיק לעלעל באלבומים של חברים באתר כדי להבין עד כמה אנשים פה פוגעים בעצמם ובאחרים.

אני חותם לך שרוב מוחלט של ה"עוסקים בתחום" עברו בילדותם סוג כזה או אחר של Abuse ושעד היום לא ממש התמודדו עם האירוע ותוצאותיו.

דרקן ראהל​(נשלט){מית} • 8 ביוני 2019

אתה מבין מצוין את החוויה והשפעותיה עליך. אתה המומחה מס' 1 לחוויה שלך. ואף אחד לא יגיד לך מי אתה ומה אתה חווה. אתה. לא אני, לא הוא, לא הם, לא אנחנו. אתה. החוויה שלך. היא לא אוניברסלית.
אנשים משתמשים בכינויים מימים ימימה, ולא בגלל אשמה. אנונימיות מאפשרת לכתוב איך ומה שבא לי. היא מונעת הטרדות. עבור חלק, הזהות הוירטואלית היא גם מערכות היחסים שלהם. וכן, סטיגמה, ברור סטיגמה. ופרטיות - לא רוצה את כל העולם במיטה שלי. ואצל חלק, חלק, זה בושה אשמה. חלק.
אין תגובה על האלבומים. ניסית לברר עם בעל האלבום על איזה כללי בטיחות הוא הקפיד או לא? זה רוב האלבומים, או מיעוטם? האם הם מייצגים את כלל האוכלוסייה?
ואתה יכול לומר "אני חותם" על התעללות עד מחר. מחקרים לא מצאו כזה קשר. פשוט לא. אז עם כל הכבוד לאינטואיציה שלך, אתה טועה. יש עובדות, הן קודמות לדעה

בכוח המוח​(שולטת) • 9 ביוני 2019

אני מצטרפת לדרקן, ואומרת עוד מילה בעניין הסיבה העיקרית בעיני לאנונימיות בכלוב או בכל אתר דומה-
בשנים האחרונות יש נהירה עצומה של ונילים קינקים, או בדסמים לייט מאוד, שאני מניחה שמייצגים חלקים מאוד נרחבים באוכלוסיה, אם לא את רובה. חשבתם שאנחנו בעלי מיניות סוערת רק כי אנחנו זקוקים לאלמנטים בדס״מים מובהקים? חשבו שוב: גם לונילים, לקינקים, לפנטזיונרים, לכאלה שרוצים סקס מרובה פרטנרים, או פרטנרים נוספים, יש (בחלקם) יצר מיני גבוה, מיניות סוערת, או צורך להתעסק במיניות גם בתכנים וירטואליים. מהבחינה הזו הכלוב השכיל להפוך בית למיניות מוחצנת: בלוגים חושפניים, תמונות חושפניות ואפילו בוטות, מידע מיני זמין ונגיש, ואפילו מראית עין של פרטנרים מסוגים שונים לכל זה.

למעשה, בדס״מ היום נחשב חלק ממיניות משוחררת, רחבת היקף ורבת פנים. כל מי שאוזק באזיקי פרווה ורודים (רמז: הרוב), הוא בדס״מי על פי הגדרה. כל מי שנמשכת לקשר עם ״אבוש״, (רמז: הן ממש לא מיוחדות) הן בדס״מיות וכל מי שמזיין אותן? בדס״מי. כל מי שמתרגשת מלהחשב מינית וזונה (רמז: כולן, כולל אמא תרזה), היא בדס״מית שמתרגשת מהחפצה. כל מי שיש לו פטיש כלשהו? כנ״ל. כל מי שחולם על זה שתהיה לו אישה שיוכל לזיין אותה ולעשות בה מה שירצה בכל רגע שירצה (כאן צריך רמז?), ועדיף שתיים או שלוש נשים, שולט בדס״מי.

היכולת להתעסק במיניות על כל גווניה ולחלוק את ההיבטים האלה מול כולם, הופכת את הכלוב לאבן שואבת. אני כשלעצמי ממש לא מתביישת במיניות שלי, אני מרוצה ממנה מאוד. אני גם נהנית לחלוק אותה באנונימיות, כי אני לא חושבת שהאנשים הקרובים לי, או לקוחות שלי אמורים להחשף למיניות שלי. מיניות זה דבר פרטי, כך חונכנו, ולכן מתקיים איזה דיסוננס בין הרצון להכמין אותה ובין הרצון לחלוק בה. מרחב בטוח ואנונימי זה הפתרון שהכלוב מציע, שהפייסבוק, למשל, לא - אמנם הפייס מציע מרחב וירטואלי, אבל לא אנונימי.