nerissa(אחרת)
|
לפני 20 שנים •
30 באוג׳ 2004
אפור מבוקע בענני צמר גפן מתוק
לכבוד סוף החופש הגדול.. לכל ההורים באשר הם
=========================================== מגיעה הביתה אחרי יום עבודה. השריר בין העורף לכתף הימנית צועק לי שוב כשאני מניחה את התיק על השולחן בכניסה ומורידה מעלי את הג´קט. לכל הרוחות! השריר הזה מציק לי כבר שבועיים. אני זקוקה לאמבטיה.. ויודעת שאין סיכוי לכזו בעתיד הקרוב. הילדים בוקעים מהחדרים ובאים בצווחות אלי לחיבוקים. הבן ובת הזקונים (5,6) מחבקים את האגן, הגדולות (9,11) מאמצות אותי אליהן מעל לראשי הקטנים. אני מחובקת. אני מחייכת. נאנחת באהבה. השניות הנינוחות והמחוייכות האלה עוברות. מתחילות הפצצות כבדות מכל הכיוונים:"אמא, קנית לי את הטושים?", "אמא, גלעד לא נותן לי לגלוש והוא כל הזמן תופס את המחשב..", "אמא, לירן מהכיתה שלי שאלה אם היא יכולה לבוא לישון אצלי מחר..", "נו כבר! אני שואלת אותה קודם!", "תפסיקי לדחוף כבר! אני רק רוצה לדעת אם היא הביאה את הטושים!", "אני לא תופס את המחשב! היא סתם שקרנית!", "אתה שקרן! וטיפש!", "תפסיקי לדחוף אותי! אני גם אדחוף אותך, טיפשה אחת!", "אמאאאאאאאאא.. תגידי לו! הוא צובט אותי!".. תערבבו הכל לעיסה אחת ושלחו זאת היישר למרכז המוח משודרג בכמה דציבלים. אוף. השריר הארור הזה הורג אותי! "שקטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטט" ארבע זוגות עיניים, חלקן כבר רטובות מדמעות – ננעצות בי. "שלום ילדים" אני מחייכת. "מותר לי להיכנס הביתה קצת? לרדת מהעקבים ולהחליף לנעלי בית לפחות? בבקשה?" הם מסתכלים אחד על השני ו.. "אבל את הבטחת לי שתקני לי טושים!", "הוא תמיד תופס לי את המחשב!", "היא שקרנית! אני בכלל עשיתי חוברת עבודה עם אבא היום ו..", "אני יכולה להתקשר ללירן ולהגיד לה שהיא יכולה לבוא?", "אבל אני מידברת על עכשיו ואתה בכלל מחקת לי את הסמל של ברבית מהספריה שלי במחשב ו..", "אני לא נגעתי לך בספריה שלך בכלל!" , "יש לי את הטלפון שלה ואני לא ידבר הרבה. אני מבטיחה..", "בגללך אני לא יצייר לספתא ציור כי לא הבאת לי טושים! רק בגללך!" נאנחת. איכשהו מפלסת דרך (מתי הספקתי ללדת 38 ילדים בכלל????) מנסה לטפס על שלוש המדרגות המובילות לכיוון הכללי של חדר השינה שלי.. הוא נראה כל כך רחוק.. קילומטרים. מנסה לא לדרוס ילדים בדרך.. היה לי בעל איפשהו בסביבה. הולכת לאתר אותו ומוצאת אותו מתחבא בדומייה מתחת לשמיכה במיטה. עיניים עצומות. כל כולו שקוע בהצגת בריחה מבורכת של שינה ושל "אני לא זמין כרגע.. נא להשאיר הודעה אחרי הצפצוף.." איכשהו אני דוחפת את הילדים מחוץ לחדר וסוגרת את הדלת על ההמולה בחוץ. ייקח להם דקה וחצי להירגע. כרגיל. אחר כך אטפל בכל מלחמות העולם שם בחוץ.. עכשיו – לחלץ את כפות הרגליים מהעקבים. מלמול נשמע מהדמות-הלא-נמצאת-מתחת-לשמיכה "היי.. בא לך לעשות לי קפה?" ב..ב..בטח שבא לי לעשות לו קפה! רק לזה חיכיתי כל היום! להכין לו קפה. לנשום.. לנשוף.. לנשום.. לנשוף.. חיוך. "בטח. כבר מכינה" "תודה חמודה." עונה הדמות כשהיא לא טורחת לפקוח עיניים לכיווני. אני בנעלי בית. נושמת עמוק ומתכוננת לצאת שוב לסערה.. מעיפה מבט למראה – יעברו עוד הרבה שעות בטרם אצליח לצאת מבגדי העבודה.. לשתות קפה.. למקלחת .. זה כל כך רחוק ממני. פונה אל הדלת. "רגע. לא שכחת משהו?" מלמול מלא שמיכה נשמע מכיוון המיטה מחייכת. ניגשת אל האישלי ומתנשקים קצת. הוא שולח יד וצובת לי פיטמה. גם לפיטמה מגיעה נשיקה מיוחדת משלה.. הוא חוזר להתכרבל בנמנום שלו ואני יוצאת אל המטבח. שני הקטנים מול המחשב דנים בכובד ראש אם כותבים ברבית עם האות "ת" או בלי כשמחפשים בגוגל ("בלי תו. בית ריש בית יוד קטנה" אני זורקת לעברם ומתקדמת למטבח), הגדולות מכורבלות מול "ויוה" עם הטלנובלה התורנית שלהן.. אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה הגעתי למטבח כשאני זורקת מבט חטוף אל הסלון. "פרצו לנו הביתה ולא סיפרתם לי????????" אני צועקת.. אין תגובה מהמפלס הגבוה. הם כבר רגילים. אדישות מוחלטת. הכיור כמובן מלא כלים. אין סיכוי שנשארה צלחת או כוס בארון הכלים. ה-כ-ל, בכיור! כולל כמובן סכו"ם שישלים את התמונה. נראה כאילו כל השכונה באה לאכול אצלנו צהריים. כל השיש משובץ צלחות עם שאריות אוכל, כוסות עם תיונים מיובשים תלויים על הידית, משהו עכור טפטף על דלתות ארון המטבח ויצר שלולית דביקה על הרצפה. שקיות הסופר המשודרגות לשקיות זבל עמוסות לעייפה בכל האיכסה האפשרי, תלויות (כמובן) על ידיות ארונות המטבח התחתונים.. השריר פועם לי בכתף ואני עוצמת עיניים.. מנסה לפזר את הכאב הזה.. לנמנם אותו כמו שאני יודעת.. לטשטש.. זה עובד. בינתיים. אני זקוקה לו מנומנם עד שאסיים לנקות את ה.. מה זה היה? תנו לי להיזכר מה קבור מתחת לכל זה.. אה! כן. מטבח! קודם קפה לאדון. אני מזיזה כמה סירים, שקית של לחם, מחזירה חומוס/חמוצים/קופסאות סלטים למקרר – הנה זה! הגעתי לקומקום החשמלי. ידעתי שאני בכיוון הכללי הנכון! כמובן שאין בו טיפת מים. נזכרת שכמובן אין כוס נקייה. או כפית.. מים. חומר שקוף, נוזלי שאמור לצאת מהצינור המעוקל הנמצא ב.. או! כיור. מפשילה שרוולים. שנייה לפני הצלילה אני מרימה מבט אל השמיים. עננים לבנים מצויירים על שמים לוהטים.. צמר גפן ורדרד באור השקיעה.. אני נושמת את החופש המבצבץ לי מבעד לחלון ו.. חוזרת לחיות. עוד מעט זה נגמר.. בערך. |
|
|
| HotQueen(שולטת){תחת השמש} |
לפני 20 שנים •
30 באוג׳ 2004
נריסה מתוקה...
לקרא, לצחוק, להבין וכן.. לדעת שהנה, מחר זה כבר נגמר. החופש הגדול והארוך הזה סוף סוף נגמר ובאה ישועה... אל תשכחי שעוד מעט החגים. תארי לך כמה חופש יש בהם... אזרי כוחות... }{ |
|
|
crazy_toast(שולט){אליס}
|
לפני 20 שנים •
30 באוג׳ 2004
נריסה תתחילי להערך לשנה הבאה.
אמנם הם ילמדו עד 16:00, אבל הם "יפצו" על כך בשבוע לימודים של חמישה ימים שייתן להם עוד יום להחריב את הבית מהמסד ועד הטפחות. |
|
|
|
אריאנה(שולטת)
|
לפני 20 שנים •
31 באוג׳ 2004
ציטוט: אמנם הם ילמדו עד 16:00, אבל הם "יפצו" על כך בשבוע לימודים של חמישה ימים שייתן להם עוד יום להחריב את הבית מהמסד ועד הטפחות.
אְא.. [wrong גוֹנְג] זה הַ-זמן לנהל טבלת תורנוּת לחבר'ה הצעירים, לכל עבודות הבית. להאציל סמכוּיות ובכך לנצל את היום השישי בשבוע לחינוך הדוֹר הצעיר לאחריוּת, לעצמאוּת ולשיתוף פעולה בעבודת צוות. הגיע הזמן שיפנימוּ - לצד הזכויות יש גם חובות. בהצלחה. 
|
|
|
זאלופון(שולט)
|
לפני 20 שנים •
31 באוג׳ 2004
אחחח הכתיבה שלך...
|
|
|
moonstone(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
31 באוג׳ 2004
הלילה נחגוג את סיום החופש!
עד החופש הבא... |
|
|
| baby(expired)(לא בעסק) |
לפני 20 שנים •
1 בספט׳ 2004
אהובתי, פתאום רגעי הבייביסיטינג שלי נראים לי יקרים מדי, וקצרים מדי.
זה השטן ממוסקבה... סתם.....אם תצטרכי בייביסיטר? יש לי חברות, אני בפנסיה עד גיל 30. בייבי המבוהלת. |
|
|
| esty |
לפני 20 שנים •
3 בספט׳ 2004
זוכרת את זה
וכמו בכל פעם מתענגת על המילים עוצמת עיניים ושומעת את הקולות שלהם וכן מודה של האחת שהיא שלי במיוחד תני לכל אחד ואחת מהם נשיקה והצלחה לשנה החדשה אה ותביאי את הכתוב פה גם הביתה }{ |
|
|