המסע אל ארץ האש

המסע אל ארץ האש

RIS • 3 בספט׳ 2004

,
המסע אל ארץ האש


זהב, זו היתה האסוציאציה המיידית של עופרה, זהב. שדה של שיבולי זהב. במעומעם זכרה שזה היה צריך להיות שדה של תירס ושהם לא מצאו תירס.

עירומה כביום היוולדה לבד מנעלי ספורט שנעלה לרגליה, התמודדה עם השיבלים הדוקרות שדרכם רצה, מתנשפת ומתנשמת, כשקולו של הפייפר הישן שדלק אחריה מנסר לה עמוק בתוך הנברונים, מתחת לקליפת המוח. בבהלה אמיתית היא התבוננה אחורה אליו, כמעט רואה את הטייס, מבצע קיפול ועוד היפוך בעודו מתביית עליה. היא ניסתה להחיש את צעדיה כאשר עבר ממש מעליה, במרחק נמוך מדי, חשבה ביאוש כאשר החל להמטיר עליה את מטענו הרטוב.

עופרה מעדה באופן בלתי צפוי ונפלה. הפייפר הפסיק לרסס ונסק באחת למעלה מתברג ומסתחרר באויר. הטייס הזה, חשבה עופרה, אין לו תקנה.
במקביל כמו ציפור גדולה ומפחידה, עלה פתאום מסוק מהצד דלתו פתוחה, והרעש שלו אפילו גרוע מהרעש של מטוס הריסוס.
"קאט!!" הדהדה פקודה ברמקולים נסתרים
עופרה התרוממה לאיטה מחבקת את עירומה בעוד המלבישה שצצה מולה בזמן, כמו תמיד, עוטפת אותה בשמיכה רכה.

הן עשו את דרכן אל הואן שהוסב לחדר הלבשה בעוד המסוק עושה סיבוב נוסף לעומתן. בעד הדלתות הפתוחות, מאחרי חיים הצלם ועוזר-הצלם שלו, ובצלאל, "בצל", העוזר של שאול, ראתה את שאול עצמו, פניו מוצלים מתחת לכובע הבייסבול שלו, אבל היא לא החמיצה את החיוך ולא את ידו המופנית אליה עם האגודל מונף כלפי מעלה.


************************


בעוד קולה של המדריכה התורכיה מנסר מונוטונית על שפחות וסריסים היו עיניו של שאול נעוצות בבחורה השחרחורת שניצבה בקצה השני של הקבוצה, מקשיבה מרותקת לדברי המדריכה.
רחבת כתפיים, שרידים של שפת ארנבת ובמיבטא שצרם לשאול הפליגה המדריכה בתיאורים על סדרי ההרמון ועל הדרך שבה היתה אם השולטן בוחרת עבורו את הפילגשים ואפילו קובעת את התור שלפיו פילגש זו או אחרת תובא לפניו בלילה. אגלי זיעה זעירים בצבצו על שפתה ובסדק הצר שבין שדיה הגדולים שאותם ניסתה להסתיר כמיטב יכולתה כפי שהעיד גבה הכפוף. שאול גיחך לעצמו ומבטו חזר אל הבחורה היפהפיה שהיתמרה מולו. היה רגע קטן, כשהיא קלטה שהוא לוטש בה מבטים, שהיא הפנתה אליו מבט תמה, אבל מיד חזרה והפנתה את תשומת ליבה אל המדריכה. שאול קלט את דריכותה ואת תשומת הלב שבה הקשיבה לתיאורים. מיתר קטן נמתח בבטנו, מעט מעל מפשעתו.

האם כאן, באיזור מגורי שפחות השולטן, ההרמון, בטופקפי, איסטנבול, האם כאן הוא מצא את מה שהוא מחפש? הוא היה כאן כבר שבוע, מצלם פרסומת לשוקולד חדש, באיזור שבין ההיפודרום למסגד הכחול. אחרי יום צילומים אחד שלח את השחקנית אחר כבוד הביתה וטלפן בבהילות לארץ שישלחו לו מישהי אחרת. ואתמול נסע חיים, הצלם והמפיק לעת מצוא, לשדה התעופה והביא את זותי. גבוהה, כמעט כמוהו, יפה בדרך מאוד מיוחדת, שחומה מאד והכי חשוב – עם זיק שמרצד לה בעיניים. וחיוך שבלט בהעדרו הישיר מפניה. רמז לחיוך. פוטנציאל לחיוך.

הוא לא ראה אותה יותר משתי דקות כשקלט שהוא רוצה אותה. הוא לא נהג להתקרב לנשים שהוא עבד איתן. אבל אחרי הצילומים? כשיחזרו לארץ? מה מפריע לו לסגור מרחקים אליה שם? ומצד שני – מה הסיכוי שהיא בקטע? ואם היא לא – איך יכיר לה את העולם שלו? איך יוכל לבסס איתה יחסי שליטה?
משהו בתוכו פעם והכריז הכרזות. כל הגלאים, החיישנים והתנודות שלו התפרעו בתוכו. הארה ירדה עליו לפתע: היא נשלטת, אבל אינה יודעת זאת! זה עדיין אצור בתוכה...

ומצד שני - אבל מה אם הוא טועה.....?

הוא נעץ בה מבט מנסה לשדר לה שעכשיו, איך שכל הקבוצה האקראית הזאת שכוללת את שניהם, עוד כמה חברי צוות ובעיקר תיירים מעשרים ארצות, ניצבת כאן, היה לוקח אותה אל תוך חדר העונשים ואוזק אותה עירומה אל הכבלים שבקיר.

לפי מראה פניה אפשר היה לחשוב שהיא שומעת הרצאה על מורשתו של יוסף בורג. אבל אותו משהו בה שהוא ידע לקלוט סיפר לו שהיא דרוכה ומרותקת. הוא ניסה לדמיין לעצמו את המראות, כאן באיזור הזה, אז, כשבין הסריסים הסודניים הגדולים התרוצצו עשרות שפחות ממיטב הסחורה שפחות ממנה לא היה בא בשעריו של הרמון השולטן הטורקי.


***************************


הוא התהלך לו מהורהר בחדר העצום שרצפת השיש שלו מכוסה במיטב השטיחים של כּרוּךְ ואיספהן. עוד מספר דקות תוצא השפחה השחורה להורג והיה בדעתו לנצל את העדרה של אמו מאיסטנבול ולהפתיע את התליין ולכרות את ראש הנערה בעצמו. המחשבה הזכירה לו את הכאב בכף ידו במקום שבו היו עדיין סימני הנשיכה העזה שבים ומדממים מתחת לתחבושת כל אימת ששכח והיה קופץ את אגרופיו.

השעמום אכל בו בכל פה. למרות שזה לא מכבר מלאו לו שלושים שנה לא היה בו צורך רב מלבד קבלות הפנים הטכסיות. כן, הוא היה חותם על המסמכים המלכותיים אבל גם הוא וגם הווזירים ידעו בדיוק מי שולטת בקיסרות. או יותר נכון – הוא לא התבייש להודות בזה בפני עצמו – מי שולטת בשולטן.

שני העבדים שבפינת החדר היו כורעים כל אימת שהתקרב אליהם בהילוכו, עירום ממתניו ומעלה, גבוה ושרירי כמו אביו וסבו לפניו.
מבעד לחלון התנוססה תחתיו בריכה שהיתה אחד מפלאי העולם. דרך צינורות החרס שהובילו מים חמים וחיממו את ריצפות טרקליניו והרמונו הגיעה אספקת מי הבריכה ששמרה על טמפטורה קבועה של 25 מעלות גם בימי השלג הקשים ביותר. מעבר לבריכה, מבלי שאפשר היה לראות קו מפריד, אבל למעשה הרבה מטרים נמוך יותר ומבעד להרבה מאות של עצי נוי וטראסות של פרחים פורחים וגינות בשמים שהושמו במתווה המנדאלה שחזרה ונשנתה ביצירות האדריכלות של הגאון מֶהְמֶט אַגָא, נח לו הבוספורוס, כחול שחור מתמיד ומצפה.

תשומת ליבו הוסבה אל החלונות הפונים אל החצר הפנימית של ההרמון.
השפחה הנובית הובלה על ידי שני סריסים סודאניים כשרגליה מחוברות בשלשאות.
למרות שהוכתה קשות על ידי שומרי ראשו של השולטן אחרי שהעזה בצורה כל כך חסרת תקדים לפגוע בקדושתו, הילכה לה וראשה מורם בגאווה. שערה הארוך והשחור גולח והשריטות שעל גולגולתה העידו שהמלאכה לא נעשתה בעדינות. לבושה בשק ופניה וגופה מרוחים באפר, הילכה כמו מלכה ופטמות שדיה הקשים בולטות מהקור משל היו מסמרות ברזל משוריין המאיימים לפרוץ את הקאנבס הגס.

כאילו ראתה אותו דרך החלונות הויטראז' הצבעוניים ניבט בה, הסבה את ראשה ועיניה ננעצו בו. השולטן נרתע אינסטיקטיבית למרות שידע שאי אפשר לראות מבחוץ פנימה דרך הַמָּשְׂרָבִּיוֹת החיצוניות. עיניה החומות ירו ניצוצות של חמה וגאווה בלתי ניתנת לריסון. בלי שהבין מדוע הרגיש פתאום השולטן חום מציף את מפשעתו ועולה אל עבר חזהו.

***************************

רק אחרי מקלחת ארוכה ואמבטיה עוד יותר ארוכה החלו עקצוצי השיבלים מרפים לאט את גירוים מגופה של עופרה. מאחריה היה יום ארוך שהחל בחמש בבוקר ונמשך עד סוף הצילומים עם רדת החשיכה. היא רצה שוב ושוב עירומה דרך השיבלים, מועדת, נשרטת, נחבטת ונרטבת לעיתים במים שמלאו את מיכלי מטוס הריסוס בדימוס שגויס לצורך הצילומים. כעת סכה את בשרה העירום בשמנים ובמרככים שהמיסו אט אט את תאי העייפות בגופה והקהו את הכאב בגבה ובשריריה.

היא יצאה עטופה במגבת סביב גופה ועוד אחת סביב שיערה החלק והארוך. גבו העירום של שאול שישב אל המחשב עסוק בתסריט שהוא כותב כבר שנתיים, למעשה מאז איסטנבול, הכה בה גל רך של תשוקה. היא צעדה אליו, לא מהסה את צעדיה כדי לא להקפיץ אותו והחלה לעסות את שכמותיו ביד בטוחה ומנוסה. הוא עצר מהקלדתו, שמר את הטקסט והתמכר לנגיעתה בעודו מפשיל את ראשו אחורה. לשמחתה עצם את עיניו והניח לה ללטף אותו.

אחרי כמה רגעים נסב שאול לאיטו על הכסא ופנה אל עופרה שידיה עדיין פשוטות לפנים מרפרפות עליו. הוא הרים יד ימין ושילב אותה ביד שמאל של עופרה. היא נשתלבה בו באותו אופן מופלא שלה ואנקה נפלטה מפיה כאשר לפתע עיקם בעוצמה את כף ידה אחורה, כופה עליה להתכופף לפני שתישבר ידה, ממשיך ולוחץ לקול אנקותיה עד אשר צנחה לפניו על ברכיה. היא ניערה את ראשה, כמו להסתגל לכאב ומיד הרימה אותו והסתכלה בפניו, עין בעין, משקפת את עצמה לפניו, כאומרת, אני כאן, עשה בי כרצונך....

שאול משך ביד שמאל את המגבת מעל מתניו והשליך אותה חושף את עירומו המזדקר, ובאותה תנועה אחז בשערה, בעורפה ומשך את ראשה בכוח אל זכרותו. החשמל המוכר החל לזרום במעלה גבו כאשר חש את פיה לוקח אותו אליו ברכות מדהימה שעמדה ביחס הפוך אל העוצמה שבה לחצו אותה שתי ידיו והכאיבו לה.
הוא ידע שהכאב בכף ידה ובשערה הזניקו אותה אל ריחוף. הוא עצם עיניים לרגע, חש את עצמו גדל ומתנפח בפיה דוחף את ראשה עד אשר עטרת האיבר שלו נגעה במעמקי גרונה. היא נרעדה בכל גופה כאשר שמעה אותו גונח, מתענג על פיה, מתענג על הכאב שהוא מסב לה, יודע שגם בה עוברים זרמי חשמל מקצות הפטמות ועד לשורש הדגדגן.

הוא הרחיק את ראשה מאברו, הקים אותה באותה נוקשות, כמעט ברוטלית, טקסית, כמי שמושה אֵלָה אגדית מתוך המים. בעודו ממשיך לשלוט בה ולכוון אותה באמצעות שתי ידיו הצמיד אותה בשני צעדים עם גבה אל הקיר. ריח מושק כבד הכה באפו והוא ידע שהתייחמותה נמצאת בשיא. בתנועה חדה סובב אותה אל הקיר מצרף סטירה חדה על פלח ישבנה שהבקיעה מתוכה זעקת כאב. הוא כפה על ידיה להיצמד לקיר ולחץ את גבה עד שהיתה כפופה מול הקיר בזוית ישרה לגמרי שרק גוף הרקדנית שלה היה יכול לבצע ואז בעט באכזריות בשתי רגליה מכריח אותה לפשק את עצמה ובעוד יד אחת שלו אוחזת בעוצמה בעורפה, חונקת אותה, ידו השניה פלשה אל בין ירכיה אל תוך הנוזל השמנוני הרותח שהציף אותה, פולש אל תוכה, אצבע ואמה לתוך אברה, אגודל עמוק בתוך פי הטבעת שלה לופת בכוח ומטלטל אותה כשכל טלטול מחריד מתוכה אנקת תאווה.

הוא שב ופישק אותה ביתר שאת, מכוון אותה לנוחיותו, בגסות, כך שאגנה יתנוסס בגובה המתאים וחדר אליה בעוצמה שסחטה את האויר מריאותיה. מאחר שהיה על סף גמירה שלף את עצמו מתוכה, וסטר שוב ושוב על לחיי עכוזה, נזהר שלא להכות פעמיים באותו המקום, שלא להאדים את העור. למרות שיותר מכל אהב לסמן אותה, זכר שעוד מספר שעות היא מצטלמת בעירום וחצי תריסר אנשים יראו את ישבניה בעודה רצה בין השבלים.

הוא שב וחדר אליה, הניח לעורפה ואחז בשתי כתפיה מזיין אותה כמו שכלב מזיין כלבה, מרפה מכתפיה ומחליק את ידיו על מתניה, מושך אותה אליו בעודו מבטא את המנטרה הרגילה שלהם:
"אני אקח אותך מתי שארצה"
והיא התיזה בין אנקות התאווה שלה ובין שיניה החשוקות:
"מתי שתרצה.....ואיפה שתרצה...וכמה שתרצה...." ונשימתה החלה לשרוק כאשר חשה את האורגזמה עולה וגואה בה.

שאול חש איך היא מגיעה והתפוצץ בתוכה, יודע שהוא משמיע קולות של תאווה וסיפוק שמטריפים עליה את דעתה ואז חש איך כל גופה נרעד בסדרה של עויתות שתכפו זו אחרי זו במולטי אורגזמה שחווה איתה רק פעם או פעמיים קודם לכן.

דקה ארוכה התנשם וגמע אויר בכבדות בעודו גוהר מעליה, נשען למחצה על גבה הכפוף כאשר ידיה תומכות את משקל שניהם על הקיר, ואז הניח לה ולו לשקוע לאט לאט אל השטיח הרך עד אשר היו שכובים על הצד, שלובים כמו שתי כפיות, רותחים, רועדים ונרגעים בחיבוק הזה כשידיו שלובות מעל חזה וראשה נשען אחורה על השקע שבין סנטרו לכתפו כל כולה עטופה ומוגנת.


******************************************

כשהתבשר שהוא נבחר, עם עוד שבעה במאי פרסומות, מתוך כמאה וחמישים מועמדים בכל העולם, לביים סרטון לפסטיבל "מאה שנות קולנוע" היתה התגובה הראשונה של שאול : "אוי ויי..." חברת יושימורה מארגנת את פסטיבל הסרטים הגדול ביותר שנעשה אי פעם כהומאז' לתעשיית הקולנוע ושאול כהן, במאי פרסומות ישראלי נבחר להכין את אחד הקדימונים...

הרעיון היה שהקדימון הזה ישתלב במכשיר הטלוויזיה החדש שיושימורה מוציאים לשוק- טלוויזיה בשיטת תלת מימד.
לשאול הקציבו 90 שניות אבל כשהגיע התסריט שלו היו כה מרוצים עד אשר הכפילו את הזמן המוקצב לו עד כדי 180 שניות. שאול תכנן לעשות הומאז' לאריות הזקנים של הקולנוע – היצ'קוק פליני וקוראסווה. אמנם, יותר מכל רצה שאול לשחזר את סצינת הסיום של אורות הכרך אבל צ'אפלין כבר היה תפוס בידי במאי אחר.

התסריט כלל כמה קליפים שמשתלבים זה בזה בשחזור סצינות מתוך מזימות בינלאומיות, לה סטראדה, ויוג'ימבו של קוראסאווה רק שאת תפקידי הגברים תעשה אישה. אישה במקום קרי גרנט, אישה במקום אנתוני קווין, אישה במקום טושירו מיפונה...

וכך מצאה את עצמה עופרה רצה עירומה בשדה שיבלים – לא היה להם שדה תירס תחת היד וממילא הדיוק היה פחות חשוב לשאול. וכך מצאה את עצמה לוקחת שיעורים בסיוף יפני ונוהגת בעגלה רתומה לחמור ....אבל היא לא התלוננה. בסופו של יום זה היה כייף גדול לעשות את זה וכייף גדול לעבוד עם האיש שהעריצה ושהיתה מאוהבת בו.

על כרחה חזרו והבליחו בה זכרונות מההתחלה, שם באיסנבול, ביום הקר ההוא שהתחיל בסיור המודרך בטופקפי, בהרמון השולטן והסתיים בחדרה, כשהוא מפשיט אותה מבגדיה.

****************************************

כשחזרו אל המלון בלילה, אחרי שעזבו את המועדון, היתה עופרה מוטרדת. חיים הצלם והמפיק, שמוצאו תורכי, לקח אותם למועדון לילה על יד כיכר תקסים. עופרה לא אהבה את האוירה והרמה היה משהו זול ומבחיל במקום הזה. אבל מעבר לזה, הציקו לה המבטים הבלתי פוסקים שהבמאי, שאול, שלח לעברה כל הזמן.
מאז הבוקר כאשר הלכו כולם, כל הצוות, לסיור בארמון טופקפי וביחוד בקטע של ההרמון, קלטה שהוא לא מסיר ממנה את עיניו. אבל, המבטים שלו לא היו מבטים רטובים כאלה, כמו המבטים שעופרה היתה רגילה אליהם. כל גבר שראה אותה רצה אותה. זה היה כך עוד מימי התיכון המוקדמים. אבל לא הוא. מבטיו היו חודרים, לא כאילו הוא מחזר אחריה אלא כאילו מצחם מקומט בשאלה. אבל זה לא היה הכל. היה נופך מסוים נוסף במבטים שלו. היא לא ידעה לקרוא לו בשם. אבל זה הדריך את מנוחתה. היא לא הניחה לעיניה לפגוש את עיניו אבל כל אימת שהפזילה אליו מבט ראתה מבט יציב וחודר שלוח אליה. והוא לא הסיט את עיניו.

"בואי נסתלק מכאן, זה ממש מועדון על הפנים" הוא דיבר אליה והיא לא קלטה מה הוא אומר בגלל הרעש. פתאום, אחרי שהיה רוב הערב בצד השני של השולחן, פתאום ראתה שהוא ניצב על ידה והוא חזר על המשפט שלוש פעמים עד שקלטה מה הוא אומר.

מבלי שתדע מה היא עושה הנהנה לו ומיד מצאה את עצמה קמה כשהוא אוחז בידה וכבר היו בחוץ צועדים אל הרחוב הראשי לתפוס מונית בעוד היא מפזילה אליו מבטים ותמהה על עצמה שהסכימה לצאת איתו משם.
כשהגיעו אל הלובי מצאה את עצמה פתאום במבוכה, חשה לכודה, לא מבינה מה קורה ופנתה אליו ואמרה לו: "אני נורא עייפה, אני עולה לישון."

שריר לא זז בפניו כשאמר לה: "כמובן". לימים תלמד שככל שהיה מנומס יותר כך היה קשה יותר. אבל באותו מעמד פירשה את המילה הזאת כג'נטלמניות גרידא.
כשנכנסה למעלית, נשמה לרווחה, הרגישה כאילו התחמקה מכלוב כלשהו. ובאותה עת עצמה הצטערה קצת שלא התעקש איתה.

ברגע שנכנסה לחדר והניחה את התיק שלה על השולחן צלצל הטלפון.
"זה אני. אני בלובי. אני יודע שאת עייפה, אבל את לא כל כך עייפה. בואי תרדי ונשתה משהו"
"אני עייפה, אני הולכת לישון" ובכן, הוא מחזר אחריה אחרי הכל.
"אני רוצה לדבר איתך. בואי תרדי"
"על מה אתה רוצה לדבר איתי?" (שרק לא יגיד על התסריט).
"עלייך ועלי".
הפסקנות השקטה של קולו הדהדה במין רעד פנימי בתוכה.
"אין שום עליך ועלי. אין כלום בינינו. " והוסיפה:
"וגם לא יהיה". ומיד הצטערה על המשפט הנואל הזה. עלבון מיותר. הוא לא היה גבר שראוי לעלוב בו.
הוא שתק רגע.
"כרצונך" אמר. "אני מחכה לך בלובי" וסגר.

לרגע אחד, רגע אחד בלבד המשיכה עופרה להתארגן לשינה. זרקה מעל עצמה את הנעליים ועמדה להתכפתר מתוך הג'ינס ההדוק ואז הלמה בה ההכרה שהיא רוצה בחברתו יותר מאשר היא רוצה לישון. משהו בטון שלו גרם לה להבין שהיא לא מסתכנת בשפתיים תאוותניות ובידיים רטובות כידי תמנון כפי שקרה לה לא פעם.
היא נעלה מחדש את נעליה ויצאה מהחדר אל חיים אחרים.


****************************************

הם הצעידו את השפחה עד שהגיעו אל מזבח האבן הקטן ששקערורית היתה חצובה בו ובה טבועה תבנית עץ על מנת שלהב החרב האימתנית של התליין לא תיפגם או חלילה תישבר בעת הכריתה. הם הכריעו אותה ארצה בגסות פוצעים את ברכיה וגורמים לה לפלוט אנקת כאב למרות שפתיה החשוקות. היא נעקדה, שלא כרגיל – רוב הנערפים היו צועדים ללא כוח רצון וללא חיות בתוכם, כנועים כמו בובות, כורעים לבד ומחכים לסוף.

הם קשרו את ראשה ברצועות אל טבעת ברזל שהיתה טבועה בתחתית המזבח. התליין הענק התקרב, אבנט המוציא להורג חגור למתניו ועל פניו מסיכת העור הטקסית שמתוכה נצנצו שתי עיניים ושהיתה קשורה בכוח אל פדחתו הקרחת ואל עורפו המזיע בשתי רצועות עור אלכסוניות. החרב העקומה שמשקלה ככר וחצי ואשר אדם רגיל לא יכול להניפה התפתלה בידו כאילו היתה נוצה. הוא קרב ועמד במקביל למזבח מחכה לפקודה מרב הסריסים.

בחצר לא היו אנשים רבים. התליין, הנידונה למוות, שני הסוהרים שלה ומספר סריסים. רוח קרה נשבה, גורפת את העלים החומים שכיסו את ספסלי האבן. שביל השולטן, שנועד למדרך רגליו של השולטן בלבד כוסה אף הוא בעלים שרוח הסתיו גרפה מעצי השזיף והשקד שרוכזו בשתי ככרות קטנות ומטופחות בצפון ובדרום החצר.

ובכל זאת, היו עוד עדים למה שעמד להתרחש כאן. עשרות זוגות עיניים נצצו מאחרי חשכת התריסים המוגפים של מגורי השפחות והעבדים. אין לב אחד שלא עצר מלכת כאשר רב הסריסים הרים את ידו.
התליין הניף את החרב הכבדה וגחן קדימה כאשר רגלו השמאלית מבצעת חצי צעד נכחו לצורך ייצוב ורגלו הימנית נוטה אחורה כדי להשלים את התנופה.

רב הסריסים החל מוריד את ידו ושפתיו כבר החלו מבטאות את התנועה הראשונה של הפקודה ואז קפא במקומו.

שביל השולטן כבר לא היה שומם. אדם גבה קומה הלבוש במעיל משי צבעוני ושרוואל הלך לאיטו כשאנפילאותיו דורסות את העלים הצהובים. מעיל המשי היה פתוח מעל חזהו העירום.
במנוד ראש סימן לרב הסריסים לעצור. התליין קפא במקומו. כולם כרעו עם ראשים מושפלים. כשרק רב הסריסים פוזל אל שליטו.
תנועה קטנה נוספת הספיקה ורב הסריסים הכורע הפטיר פקודה. שני הסריסים קפצו והתירו את ראשה של השפחה מטבעת הברזל.

"שאל אותה אם היא רוצה להתחנן על חייה", אמר השולטן בקול שקט אחרי שכולם קמו מקידתם.
רב הסריסים, אף הוא נובי במוצאו, צעד בחפזה אל השפחה ווהרים את סנטרה אליו והצליף בקולו כמה משפטים.
הנערה ירקה על ידו בבוז.
רב הסריסים הרים ידו לסטור לה אך פקודה חדה בקול הסוי הקפיאה את ידו באויר.
"הבו לי שוט" אמר השולטן באותו קול שקט.
תוך שניות הובאו אליו שלושה שוטים שונים.

"אם עוד רגע אראה כאן עין אחת מתבוננת אל החצר היא תנוקר ועורו של בעליה יופשט מעליו". השולטן דיבר ברכות כשהוא פונה כביכול אל רב הסריסים, אך דבריו הובנו היטב בכל המתחם. תוך שניות הוגפו התריסים כליל והחצר התרוקנה לחלוטין לבד מהשפחה האזוקה אל המזבח, השולטן ורב הסריסים שהשולטן רמז לו להישאר. הוא התמקם בפינת החצר כרע ארצה וכבש את ראשו באדמה. כאשר כרע, כרע באלכסון ועכשיו יכול היה לפזול בעין אחת אל מעשיו של השולטן.

****************************************


כשנכנסה עופרה ללובי ראתה שהוא חיכה לה כאילו ידע שהיא תרד. למרות הכל, עבר חיוך קטן על פניו כאשר ראה אותה קרבה אליו.
הוא הזמין לה משקה והם שקעו בשיחה שנמשכה, בהתחלה בלובי, אחר כך כאשר ירדו לרחוב האיסטנבולי הקר לטייל ושוטטו עד אור הבוקר.

הוא סיפר לה על התחושות שהוא קלט ממנה באגף השפחות בהרמון. הוא סיפר לה בעדינות רבה על יחסי אדון שפחה שחלק עם חברתו הקודמת. הוא סיפר לה שהוא חושב שאף היא עופרה, שפחה במהותה. הוא אמר לה בגלוי שהוא רוצה אותה. הוא אמר לה בגלוי שהוא רוצה אותה כך. כשפחה.

משהו בדרך שבה דיבר השאיר את עופרה במצב רגוע. אחרת היתה נבהלת מאוד. לימים היא תיזכר איך הרגישה כמו בחלום כשאמר לה דברים מפורשים, על כניעה. על כניעה ואהבה. על התמסרות. על כריעה מרצון.

היא חשבה שהיא לא מאמינה למשמע אזניה אבל באותה עת שמעה דברים שלא היו בלתי מוכרים לה. תחושת משהו מוכר ולא מוכר, מפחיד אולי אבל מרתק. בקולו היה משהו מרגיע ומהפנט. כמעט נגד רצונה הרגישה איך הכנות שבו כובשת אותה, איך בעל כורחה היא מתחילה לתת בו אמון.

הרגע שאותו לא תשכח לעולם היה כשהוא הזכיר כבדרך אגב שהחלום שלו הוא לנסוע לפטגוניה. הוא היה בהודו, באוסטרליה, בארצות הברית אבל מעולם לא העז לנסוע למקום שבו רצה להיות יותר מכל – פטגוניה, ארץ האש. עופרה פשוט לא האמינה למשמע אזניה. היא חשבה שהצמידו שקיות של קרח לגבה. המקריות העבירה בה צמרמורת. פטגוניה היה אחד מחלומות ילדותה הקורצים ביותר. כמעט כבר שכחה ממנו כשהגיעה לתיכון והחל הטרוף של הדוגמנות והקריירה. ופתאום, כאן באיסנטבול, הגבר הזה שמדבר איתה בטבעיות כזאת על יחסי שליטה וכח – חולם גם הוא על פטגוניה, כמוה, כמו ילד קטן שבולע את ז'ול וורן...

וזה היה, אולי, הרגע, על אף התחושה המסויטת של חלום, על אף הקושי לקבל שבאמת קיים סוג כזה של יחסים בין אנשים, הרגע שבו החל הדבר להרקם ביניהם. היא הרגישה בעוצמה רבה שלא מנסים לפתות אותה. שלא מדברים אליה בדברי חלקות וחנופה.

אם היה רק מעז אפילו כדי לנגוע בה באצבע היה מאבד אותה. אבל הוא דיבר כל העת אל ליבה, לא אל גופה.
ואפילו היו הדברים מטורפים, דברים שמעולם לא הסכימה להודות בפני עצמה, היתה המנגינה שמאחרי המילים הולכת ועוטפת אותה ומערסלת אותה כפי שמעולם לא חשה קודם.

אבל האם באמת מעולם לא הסימה להודות בהם בפני עצמה? האם לא חוותה ריגוש מיני כאשר היו בהרמון השפחות? בדיוק כמו שהוא זיהה בה. והאם לא תמיד חלמה להילקח, להילקח בלי שיהיה לה מה להגיד בנידון?

כאשר חזרו למלון היא היתה בתוך ריחוף. השמש כבר זרחה ופקיד מנומנם מסר לשאול את המפתחות שלהם. שאול לקח אותה אל החדר שלה העמיד אותה על יד המיטה משך את כיסויי המיטה והסיט הצידה את השמיכות הרעננות, פרף את כפתורי חולצתה ובעוד היא משחררת מעל עצמה את נעליה קילף מעליה את הג'ינס ואז הסיר מעליה את חזייתה.

היא עמדה עירומה, רק בתחתוניה, כמו בחלום, ללא בושה, אך גם ללא תשוקה, מרגישה הכי נוח בעולם במחיצת האיש הזר הזה שבעדינות רבה השכיב אותה במיטה כיסה אותה בשמיכות ליטף פעם אחת את פניה ואז נפנה, כיבה את האור וסגר בשקט בשקט את הדלת מאחריו.

****************************************

השולטן ניגש אל השפחה ובידית השוט משך את שמלת השק שלה כלפי מעלה, חושף עכוז , חסון, תפוח, עגלגל ומגולף בחלקות מאין כמותה. השפחה רטטה מזעם בתוך אזיקיה אך לשוא. השולטן סובב את המזבח ובידית השוט הרים אליו את סנטרה של השפחה. פניה הביעו זעם, בושה, ועיניה יקדו בשנאה. בפעם הראשונה מאז יום אתמול עת נשכה את ידו בשעה שהובאה אליו לספק את תאוותו קרא בעיניה גם פחד.

הוא סבב חזרה אל עכוזה ובחן אותו בעינין. רגליה היו פשוקות קצת וערוותה התפוחה הסתמנה ביניהן. השולטן העביר את תשע הזנבות על עכוזה כאילו הוא מלטף אותו והיא זעה בחוסר מנוחה. הוא ידע שהיא מצפה להנחתת השוט כל רגע ונהנה למשוך את המתח שלה משחק עם רצועות העור על כל איזור העכוזים תוך שהוא מתעכב על הערווה ומתגרה בה.

ופתאום – סווויש!! כמו סכין חתך שוט הבקר שהיה בידו השניה את העכוז. מאחר שהיתה לא מוכנה נפלטה זעקה מפיה ומיד נשכה את שפתיה.
שוב ליטופים עם תשע הזנבות ואז ברגע שהיא חיכתה לו הכי פחות : סווויש!! הצלפה רצחנית!.
שני פסים אדומים הצטלבו על העכוזים המוצקים והגוף כולו רטט בעוד השיניים פוצעות את השפה התחתונה הנשוכה.
שעה ארוכה התעלל השולטן בישבן היפהפה. מתגרה, מענג, מצליף, לא מחמיץ פעם אחת את סחיטת האנקה מפיה. מעביר עליה שוט אחד ומצליף בשני.
לא פעם ולא פעמיים כיוון את תשעת הזנבות היישר אל הגבעה התפוחה שבין רגליה. משהו שונה היה ביללה שלה כאשר פגע שם.

שוב סבב אותה ושוב הרים את סנטרה עם ידית המגלב. אגלי זיעה בצבו על מצחה החלק ועל שפתה העליונה. העיניים שהביטו בו היו שונות במשהו ממה שראה קודם. היא נראה שרויה בעולם פנימי משלה. שפתיה רטטו ועיניה היו עגולות. עדיין היה בה ניצוץ של כעס אבל מהשנאה היוקדת נשארו רק רמצים.
השולטן חייך אליה חיוך של לעג, הוא ידע בדיוק מה עומד להתרחש ברגעים הקרובים.

הוא שב ופנה אל אחוריה של השפחה.
שריקה קלה מפיו ורב הסריסים כבר היה מאחריו עומד על ארבע והופך את עצמו לשרפרף אנושי עבור השולטן.
השולטן, ישוב על גבו של רב הסריסים שלח את ידו ונגע בצלקות המאדימות והולכות על לחיי העכוז המושלם. כל צלקת הפכה למיבלט מתוך העור. המראה פירפר כנפיים עלומות בבטנו. הוא העביר על הצלקות המתנפחות אצבע מנוסה.

רטט ועוד רטט עבר בגופה של השפחה. ואז השולטן, ללא אזהרה מוקדמת, החליק את אצבעותיו בין עגבותיה וצחק בקול רם כאשר אצבעותיו טבעו בתוך ים לחות חמה ושמנונית שמילאה את מפשעתה. קול נאקה נפלט מפיה. צליל אחר התווסף אל כאב הבושה שעלה מקולה. אצבעותיו שחו בתוך הבוץ הטובעני שבין ישבניה וחדרו פנימה לתוך מפשעתה. האויר יצא מריאותיה של השפחה השחורה וכל אגנה הטלטל כאילו מתוך סבל עמוק. הוא פלש אל תוכה חוקר את פתחה הצר ואת תוכה הגמיש מגלה את הדגדגן הגדול האופייני לבנות שבטה וסוחט ממנה זעקה אחר זעקה של תאווה.

****************************************

שאול הביט בעופרה הישנה. גל של אהבה הציף אותו פתאום. הוא הביט בגופה העירום שכה עינג אותו. שדיה הקטנים היו כליל שלמות של עגלגלות וחלקות פטמותיה החומות מזדקרות עם נשימותיה השלוות.

בתנועה רכה להפליא משך מתחתיה את הסדין וכסה אותה כשהיא מתרפקת אליו מתוך שנתה בעודו עוטף אותה, עוטה אותה, מכסה אותה כמו שמכסים ילד שמשכיבים לישון.
הוא חזר אל המחשב, שמר שוב את סצינות הסיום של התסריט שלו ופתח מסמך חדש.

"עופרי שלי" כתב, הוגה את השם במלרע, כמו שהיה הוגה את השם תמיד, בכוונה, מסרב לקרוא לה בשם החיבה האחר שלה, עופיק, שהיה מעביר בו חלחלה. אהב לקרוא לה עופרי או עופר.

"עופיק זה שם חנאנה, לא שם של יאמנית גזעית" היה תמיד אומר לה, והיא היתה מכרכמת את פניה ומוציאה לו לשון. היה קשה מאוד להוציא אותה משווי משקל. ככל שהכיר אותה יותר, כך למד להעריך את השלווה הפנימית העמוקה שלה שהיוותה לה עוגן בחיים שהיו תלושים ומסחררים יותר מחייהם של הרבה אנשים אחרים.

"עופרי שלי. מחר אנחנו יוצאים ליום צילומים נוסף של מזימות בינלאומיות. ומחר את חוזרת הביתה לפני וכבר תדעי הכל. וזה בסדר מבחינתי. והמחשב יהיה פתוח ואת תראי שמחכה לך הודעה ויש לי כאן כמה דברים להגיד לך שמסתבר שקשה לי לומר בפנייך.

כשביקשתי ממך, אז באיסטנבול, להחליט אם את רוצה ללכת איתי למקום הזה ואמרת לי שאת לא יודעת, שאת רוצה ללמוד שאת מוכנה להתקדם מטר אחרי מטר, כעסתי. אני יודע שלא הראיתי לך את זה אז. את כבר יודעת היום שאני אוהב להעמיד פני צדיק יותר גדול ממה שאני באמת. ומעולם לא אמרתי לך שכעסתי אז, ומעולם לא אמרתי לך שהיום אני יודע כמה שזה היה נכון וכמה שהיית יותר חכמה ממני.

****************************************

אחרי שסחט את הדגדדן שלה ושבע מזעקות התאווה שלה קם השולטן ממושבו על גב רב הסריסים ושוב הרים את סנטרה עם ידית המגלב.

העיניים שניבטו פה היו עיניים בוערות מתשוקה. הבעת בושה עמוקה ובוז עצמי אפפו אותה. העובדה שהוא הצליח לסחוט ממנה תשוקה כה עזה הממה את השפחה הגאה שהיתה מוכנה למות ולא להתמסר.
השולטן צחק שוב והניח לראשה להישמט. למרבה הפתעתו היא הרימה אליו את ראשה ועצמה את עיניה כאילו אמרה לעצמה שעליה להיות מוכנה להיסטר.

בפקודה גרונית אחת הרביץ הסולטן את רב הסריסים כאילו היה גמל עם גבו אל המזבח ושב אל אחורי הנערה. כאילו מבלי משים סטר על שני ישבניה ומיד פישק את רגליה. פשפש בשארוול שלו ושלף את זכרותו המזדקרת ובטרם הבין זאת בעצמו כבר חדר אליה ולקול זעקתה נקבר בה עד לבסיס מפשעתו כשעכוזו מתכווץ וחופר בה.

הוא נשלף ממנה וכבר סטר שוב על ישבניה ושוב נקבר בתוכה בקול מצמוץ ופכפוך.
פעם פעמיים שלש פעמיים חזר ונשלף ממנה וסטר לה ונקבר בה שוב ושוב עד אשר חש את אברו שוחה פתאום במעיין נוזל רותח שעקצץ את אברו כמקלחת של סיכות זעירות ומיד פלט בעוצמה אדירה את זרמתו בקול אנחה עמוק והתמוטט על גבה של השפחה.

כך נחו שניהם לרגע, השולטן ירום הודו, המולך מהודו ועד כוש, והשפחה הנובית הגאה שנידונה למות על שפגעה בשלמות גופו ערב קודם.

השולטן נשלף ממנה קם שוב על רגליו וסדר בנחת את אברו השבע בתוך השארוול המפואר. שוב, הספיק רמז מצידו כדי להקים את רב הסריסים ממרבצו. אז, פנה אל השפחה מלפנים. בידו, לא בידית השוט, הרים את סנטרה אליו. רב הסריסים נדרך שמא הנערה תחזור לסורה אבל לא. עיניה שהיו נעוצות בעיני השולטן התמלאו דמעות והושפלו. השולטן חפן את פניה בידו הימנית וחייך כאשר הרגיש את שפתיה המהססות רוטטות בפנים ידו בנשיקה מהוססת.

השולטן סימן לרב הסריסים שמיהר והתיר את אזיקיה של הנערה הרועדת. הוא ניסה להקימה אך היא לא היתה מסוגלת לעמוד על רגליה.
רב הסריסים הושיב אותה על המזבח, דבר שבעתות אחרות אי אפשר היה כלל להעלות על הדעת, והתיר את כל כבליה. היא ישבה רועדת וראשה נשען קדימה על מתנו של השולטן שעמד וידו על לחייה. היא הרימה את ידה ורב הסריסים כבר עמד על ידה והרים את ידו עם סכינו המעוקלת להנחית בה מכת מוות כשצניפת לשון של השולטן עצרה אותו שוב באמצע התנועה.

לאט לאט ובידיים רועדות חפנה הנערה את ידו הפצועה של השולטן וקרבה שפתים רועדות אל התחבושת שלו ונישקה. השולטן הניח לה לעשות כמבוקשה לנוכח עיניו הנדהמות של רב הסריסים.

אז, גלשה ממושבה ונחתה בכבדות על ברכיה, נאנקת, הנמיכה את מצחה אל אנפילאות הזהב והמשי של השולטן וחיבקה את רגליו.
השולטן חייך.

****************************************


לימים מה שתזכור עופרה מהיום הזה הוא שהיה לה קר. כל כך קר.
שאול קם לפניה והכין קפה והתעסק רגע עם המחשב והם יצאו.
שאול חיכה עד שתבוא המונית של עופרה ונסע ברכב לשדה דוב להתארגן עם הציוד בהליקופטר.

המונית היתה שם בחמישה לחמש בבוקר. בשש זורחת השמש ויש להם עוד להתארגן ולהתאפר כי היום אמורים לצלם גם את הקלוז אפים. חבל על כל רגע של אור שמש.
היה לה קר כשיצאה מהמקלחת והיה לה קר במונית והיא לא ידעה איך היא תחזיק מעמד שוב בעירום מלא בקור הזה שהתיישב לה על העצמות.

בדיעבד היא בכלל לא היתה צריכה לפשוט את הבגדים.כאשר הגיעו אל הלוקיישן בשדות החיטה של גבעת ברנר, אל שדה השיבולים שהיו עכשיו מכונות בפיה שי-קוֹצים, קיבלו הודעה שהצילומים מבוטלים.
קרתה תאונה לפייפר.

עופרה מיד התקשרה לשאול, לנייד, אבל "בצל" הרים את הטלפון ואמר ששאול כנראה רץ לבית החולים לראות מה קרה לטייס ולבחור שהיה איתו בפייפר. מסתבר שהפייפר המריא ואולי היה עמוס מדי במים במיכלי הריסוס שלו והתרסק חזרה על המסלול. לדעתו איש לא נותר שם בחיים. הוא נשמע לעופרה מבואס לחלוטין ואמר לה שהוא מודיע לשאול בזימונית שהיא מחפשת אותו דחוף.

עופרה שטמה משום מה את טייס הפייפר אבל עכשיו עלו דמעות בעיניה.
כולה פרסומת חשבה לעצמה. בשביל זה נהרגים? היא ידעה ששאול מן הסתם אוכל את הלב. זה היה הוא שהתעקש שתהיה סימולציה של ריסוס כמו בסרט של היצ'קוק. שהמיכלים יהיו מלאים במים.

השמש הזורחת היתה בגבם כאשר חזרו לעיר.
עופרה טיפסה ברגל לדירה, הדפה מעליה את ניקולה, הכלבה של שאול שזינקה עליה בליקוקי ליקוקים, היא גללה את התריסים החשמליים הגיפה את הוילונות ונזרקה למיטה עם הבגדים. קר. כל כך קר.
היא התחבטה והתהפכה אבל לא הצליחה לישון.

**************************************

...כן, עופרי. אין לי בעיה להגיד שהיית יותר חכמה ממני.
אני יודע שאת תמיד אומרת שאני האדון ואת השפחה ואני חושב בשביל שנינו, ובאמת אני לא מחשיב את עצמי מהטיפשים, אבל אני יודע שאת חכמה הרבה יותר ממני.
ואני כל כך שמח שאת שלי.

שנתיים, ולא שמעת אותי אומר לך בפה מלא שאני אוהב אותך.
כן, מלמלתי לך כמה פעמים. ואישרתי לך שכן כשהתפנקת לי.
אבל אף פעם לא אחזתי בך בכתפיים ולא הסתכלתי לך בעיניים קרוב קרוב ולא אמרתי לך : אני כל כך אוהב אותך.

לא תכננתי להתאהב בך. רציתי אותך. זה נכון. אבל אפילו שהרגשתי שקורה כאן משהו אחר חשבתי שבסוף זה יהיה כמו עם האחרות. שאהיה איתך עד שזה ייגמר, ואת תלכי ממני, או שתימאסי עלי ואשלח אותך ואשבור את ליבך.
במקום זה כבלת אותי עם האהבה שלך. ולימדת אותי לאהוב מחדש.
בעיקר לימדת אותי ששליטה זה שם אחר לשייכות. ששייכות זה שם אחר לאחדות. שבעצם התאחדנו. ואנחנו מתאחדים כל פעם מחדש.

כשאני רואה כל פעם כמה עמוקה ההתמסרות שלך אני נשאר חסר נשימה.
כשאני מכאיב לך ואני שומע את אנקות הכאב שלך, ואני יודע שסף הכאב שלך נמוך, אני שומע גם כמה את מתענגת ביודעך שזה מהנה אותי, לעשות בך מה שליבי חפץ.
שמרוב אהבה וקירבה אני רוצה לפעמים למעוך אותך ולקפל אותך ולגרום לך לבכות.
ואכן, את בוכה לפעמים.

******************************

היא לא יכלה לישון. הטלפון שלא צלצל הציק לה.
כמו בהרבה לילות אחרים קמה והלכה למחשב.
לילות של אהבה שהעירו אותה ולא יכלה לחזור לישון
לילות של ג'ט לג.
לילות של משי לבן כמו שהיה שאול תמיד אומר.
היא לחצה על המקש ועברה לעולם אחר.

********************************


אני זוכר את הפעם הראשונה שבכית.
זיינתי אותך חזק מאוד באותו לילה. הייתי סחוף תשוקה והלקיתי אותך בחגורה ואז זיינתי אותך בתחת כשאת שוכבת באמצע הדרך קצת על הצד וקצת על הגב ולקחתי את היד שלך והכנסתי את שתי ידינו לכוס שלך ואוננתי אותך כשבידי השניה אני סוטר לך על התחת סמוך למותן, ושנינו גמרנו בצרחות כמו שלא גמרנו אף פעם.
ואז פרצת בבכי.

ניסיתי להרגיע אותך אבל התעלמת ממני. רק הרבה זמן אחר כך ידעתי שזה היה בכי של פורקן. לא רק על המתח והעוצמות שניסרו חשמל בינינו בזמן שהכרעתי אותך והצלפתי בך.
גם פורקן על כל הפעמים שלא היינו יחד. על כל הפעמים שהיית לבד. לפני שבכלל הכרנו.
לימדת אותי שבוכים גם מאושר.

עופר שלי, יש הרבה שנים הבדל בינינו. אפשר להכניס חייל צעיר בינינו...לא הייתי מאמין שאישה בגילך תוכל להתמודד עם המסה של הגיל והנסיון שלי.

גיליתי לתדהמתי שאני הוא זה שבקושי מתמודד עם האישיות והמסה שלך. אולי את לא יודעת בעצמך כמה טעון בך. אולי את לא מבינה שבניגוד לי – את כבר לא צריכה לנסוע לארץ האש. את כבר מצאת בתוכך את ארץ האש. זה אולי הדבר הבולט ביותר בך, שאת מבינה שביסודו של דבר, לעומק העומקים, אנחנו יצורים שחיים לבד. כל אחד בתוך הבועה שלו. גם אני מבין את זה. בשכל. כדי להפנים את זה אל תוכי אני עדיין צריך לנסוע לפטגוניה שלי. המדהים הוא שאני מבין פתאום שכדי להגיע לשם כל מה שאני צריך זה להישאר על ידך.

נשמה שלי, אמרת לי וגם כתבת לי לא פעם שאת מפחדת שאין סימטריה בין הרגשות שלנו. שאני לא אוהב אותך כמו שאת אוהבת אותי. כמו טיפש שתקתי לך אז.

כמה אני מצטער על זה היום. הר געש מתפרץ בי להגיד לך: אני אוהב אותך הרבה. יותר מזה. אני מאוהב בך.
ואני רוצה שתינשאי לי.

את זה את כבר יודעת עכשיו. אבל את כל הדברים האחרים את תדעי רק מחר, כשתפתחי את הדואר שלך ותקראי את המייל הזה שאני כותב עכשיו, כי מחר את אמורה לחזור הביתה לפני. אני חייב לראות את ה"ראשס" של הצילומים ולהחליט מה לעשות הלאה.

כבר הדרכתי את חיים ובצל מה לעשות. הם יעלו בהליקופטר במקומי. בסך הכל יש טייק אחד שחשוב לי לעשות עוד פעם והם יסתדרו בלעדי.

צבי, הטייס של הפייפר יעבור בבוקר ויאסוף את השלט שהגרפיקאי הכין לי ואני אצטרף אליו לטיסה להניף לך את השלט. אני מחייך לי כאן כשאני מנסה לדמיין את הבעת פנייך...

עשרים וחמישה מטרים של שלט בד שאומר – עופרה – תתחתני איתי!

בתשע וחצי בבוקר כשנגמור את הטייק האחרון נעשה צבי ואני סיבוב אחד נוסף בפייפר ואני אשלוף החוצה את השלט ונטוס ישר מעלייך ואני אראה לך את הלבן בעיניים אהובתי שלי.

ובלילה (שלא תעזי להגיד לי שאת לא מתחתנת איתי, את שומעת?) אני אזיין אותך כמו שלא זיינתי אותך אף פעם ואגמור לך בפנים ואעשה לך את הילדה הקטנה שאת חולמת עליה בלילות.

ואחר כך אוכל לצאת למסע שלי.
המסע לארץ האש.

שאול שלך שאוהב אותך.





הסיפור פורסם במקור ב"ארוטיקה" תחת הניק נישא ברוח

"עושה חשק להילקח,

בכוח המוח-אשה • 3 בספט׳ 2004

ויפה שעה אחת קודם."

זה מה שהייתי כותבת לו פי ואצבעותי היו שווים.
RIS גדול כרגיל, רגיש ומכביד בו זמנית.

זהירות: אש!

בהט​(נשלטת) • 3 בספט׳ 2004

אין מילים, סיפור משובח, נוגע, סיום מפתיע, סצינות מתוארות בדייקנות והופכות בדימיון לסצינות קולנועיות, שמו של הגיבור... אכן טרגי כדמותו התנכ"ית.
הסוף הוציא ממנה צעקה ממש.

שאפו.

(הערה טכנית: סיפור ארוך שכזה היה עדיף לפרסם בפרקים נפרדים, המדיום מקשה מעט על הקריאה).

melody • 3 בספט׳ 2004

סיפור סוחף ומשובח.
נשאבתי לגמרי אל תוך התיאורים המופלאים של המאורעות.



אתה וודאי יודע מדוע אני מצטטת דווקא את זה....