בכוח המוח-אשה
|
לפני 20 שנים •
6 בספט׳ 2004
בצהרי חיי
ופתאום, בצהרי חיי הופעת. כשכבר היה נדמה שהכל ברור, שאני יודעת הכל על חיי.
הציניות כבר שלטה בי ביד רמה, לחמה בעוז נגד התקווה ויכלה לה לא פעם. - אין חדש תחת השמש, מה שהיה הוא שיהיה, אמרה הציניות בחצי חיוך יודע כל שלה. - אי אפשר לדעת מה יגיח מעבר לפינה, צווחה התקווה וכמעט שבכתה. - תינוקת, אמרה הציניות, מה את כבר חושבת שיכול לקרות? - אני לא, ניסתה התקווה בכל כוחה, קשת בענן מופיעה ברגע הכי פחות צפוי. - גם ילדותית וגם אידיוטית, פסקה הציניות, ועכשיו אל תפריעי לי. בצהרי חיי, אל תוך הבדידות הגדולה של החיים בתוך המון אתה הגחת, מרים את התקווה אל לבך, מערסל אותה אליך, מנגב את דמעותיה, מפזר לה הבטחות… בצהרי חיי, אל תוך השיממון הגדול של החיים בשקר אתה הגחת, מקלף אותי בסבלנות, מחמם את עירומי בנשיפות נפשך שהופכות למילים. מילים קטנות, מינוריות, מהססות, מילים קורצות, מחוייכות. מילים שהוזות אותי דומה וגם אחרת, מילים שמותזות עלי, שזולגות בי, שמרטיבות, שמרוות את צמאוני. כל כך צמאתי כשהגעת אלי בצהרי חיי, שפתי כבר חרבו, עת הגחת אלי, כולך מים חיים, וחום וחיוך ובהירות, והבטתי במראה שהיית לי אתה, ונבטה שם הבטחה. והושטת לי יד, וקשרת בשלי, והתחלנו לצעוד. |
|
|
הוא(שולט)
|
לפני 20 שנים •
6 בספט׳ 2004
קטע
מעולה
|
|
|
חתול בשק
|
לפני 20 שנים •
6 בספט׳ 2004
...
הוא, לקחת לי את המילה מהפה (מהמקלדת)
אהבתי מאד... "מחמם את עירומי בנשיפות נפשך שהופכות למילים. ." איזה משפט... מאיפה באים לך המשפטים הללו? 
|
|
|
| בהט(נשלטת) |
לפני 20 שנים •
6 בספט׳ 2004
קטע טוב.
(התגובה הזו משוחזרת היות וקודמתה נבלעה בענני הג'אוה הHTML ושאר מרעין בישין שאופפים את האתר).
כולי תקווה שזה פרולוג לקטעים שכאלו שעוד יגיעו. הציניות ההיא (בואי ונקרא לילדה בשמה: הרציונאל) מול התקווה( כנ"ל,בשמה: הרגש) זה הכל, מלחמת גוג ומגוג ידועה לרובינו אבל מפתיעה כל פעם מחדש בעוצמתה. ואני רק רוצה לספר לך שפעם הייתי בהרצאה אחת של מנצח מפורסם, ההרצאה היתה בנושא סוגי מנהלים ושיטות ניהול (רלוונטי, מאוד רלוונטי) והוא הקרין שני קטעי וידאו, בראשון נראה מנצח קפדן, טכני, מסוגר ובעל הבעות פנים נוקשות, היצירה יצאה נהדר, הוא הוביל את התזמורת בבטחה בדיוק לאן שרצה, רמת הדיוק היתה מפתיעה, ביצוע לפי הספר . ועל הנשמה את שואלת? ובכן, היא כנראה נשארה במקום אחר, אבל המנצח השני, יקירתי, הוא היה פרוע, תנועות ידיו גדולות, מן מחוות של הגוף כולו היו לו-אפשר להגיד שהיו אפילו מעט מרושלות, הבעות פניו נעו מעצב ליאוש לשמחה עילאית, ממש יכולת לחוש את גופו ונשמתו המתמזגים עם המוזיקה, והתזמורת אחריו, בטירוף חושים, ממש יכולת לחוש את ההתרגשות המינית כמעט שאחזה בנגנים למראה מי שהוביל אותם כשהוא כולו נשמה יתרה. ואת שואלת מה הרבותא? אני מדברת בשם עצמי (אבל אני מזכירה מישהי) כמובן, אבל מנצח קפדן יוכל להוציא ממני את כל מאת האחוזים, אבל מנצח שימצא את המפתח האמיתי יוכל, יקירתי להוציא ממני את 150% ויותר. ובהשוואה הזו ברור לך מי הוא ה 100% ומי ה 150%, נכון? |
|
|
|
בכוח המוח-אשה
|
לפני 20 שנים •
6 בספט׳ 2004
אז ככה ...
יש לי שק קטן של משפטים כאלה, חתולה, ואני משתמשת בו בקמצנות.
מכירת סוף עונה של משפטים משומשים תערך בשמיני עצרת. ובהט יקירתי, אנחנו מחליטים מה עוצמתי, הכל בעיני המתבונן. לפעמים אני מוצאת כוח ונשמה בשקט ומוקפדות יותר מאשר במוחצנות. כמה קשה לשמור על המכסה סגור כשהכל רותח בפנים... ולגבי ה-150% את הרי 150% תמיד... |
|
|
DOM Perignon(שולט)
|
לפני 20 שנים •
7 בספט׳ 2004
אוף אוף אוף !
מכיוון שהממזר מנצרת ציווה עלינו שלא להשליך פנינים לפני החזירים, לשתיכן מחכה הודעה פרטית.
|
|
|
Dom_Quixote
|
לפני 20 שנים •
7 בספט׳ 2004
שיר הסירים
דולצינאה, עם כל הכבוד לנפש הפיוטית שלך, השארת קוסקוס על האש, וכל הירקות ברוטב הפכו למעין חרובים שחורים, קטנים ולחים כאלה. חוץ מזה שאת יודעת שאני שונא קוסקוס ברוטב ירקות, לא דיברנו על זה בליל הכלולות? גם שכחת לאסוף את הילדים מחוג ריתמיקה, ואני בכלל לא מזכיר את זה ששמת את השריון שלי עם הגרביונים האדומים שלך, ועכשיו כולו זורח בורוד זוהר. איך אני אמור ללכת לעבודה ככה? זה באמת מגיע לי אחרי שאני חוזר הביתה מיום עמוס בלחימה ברשע? לא איכפת לי כל המוצי שמוצי הזה עם אחרים, שנינו יודעים שאת מרוצה ממה שיש לך בבית. אבל מותק, אם את רוצה לכתוב, תעשי את זה על חשבון ההשקעה שלך באביס או משהו. לא יכול להיות שסנשו, שכל רכושו עלי אדמות הוא זוג תחתונים שלי, כבר מרשה לעצמו להריץ עלי דאחקות במשרד.
ואני מבקש מכל המחמיאים למיניהם להמציא מילים חדשות לקראת הקטע הבא. "מעולה" בשביל דולצינאה זה כמו חרובים שחורים לקיחוט. נא שיפורכם העצמי, קיחוט |
|
|
|
בכוח המוח-אשה
|
לפני 20 שנים •
7 בספט׳ 2004
לא יודעת מה להגיד לך קיחוט..
מה היה מצחיק בזה?
זה בערך מה שקורה במציאות שלי... חוץ מהקוסקוס. אני לא חורכת תבשילים, רק מאפים. מכניסה לתנור וברגע שאני סוגרת, אני מוציאה מחיי את הבצק הנאפה שם, שכמובן שנכנס חזרה בדלת הראשית בתור ענן עשן, או עמוד האש שלפני המחנה. קשים הם חייה של דולצינאה, אבל הבו כבוד לקיחוט. ולרוסיננטה, שיהיה. |
|
|