אחד עשר מזלגות שלמים ומזלג שבור אחד

אחד עשר מזלגות שלמים ומזלג שבור אחד

עשהאל​(נשלט) • 30 בינו׳ 2020

.
כשנפגשנו (באמת) לראשונה, היא הזהירה אותי שמערכת יחסים שמתחילה בתאונה, תיגמר בבית חולים. היום אני יודע שהיא צדקה. קו ישיר מחבר בין הפגוש המעוקם שלה, שהוכתם לכל אורכו על ידי המצח המדמם שלי, ביום הראשון בחיי שבו זכיתי לראות אותה, לבין המזלג השבור, שידיתו בידה המתרחקת, אך השיניים שלו נעוצות עדיין בעורפי, ביום האחרון בחיי שבו זכיתי לראות אותה. קו ישיר אך מפותל, שעקף, או ניתר אל, לא מעט מהמורות, במשך כמה שנים טובות.

ניסיתי לקום מהכביש, אבל התקשיתי. מבעד לסחרחורת שאפפה אותי, ראיתי צללית מתקרבת, ואז לרגע אחד היא התחדדה לכדי מבט מבוהל. מתישהו, בזמן שחלמתי במשך יומיים בבית החולים, בלי יכולת לעורר את ההכרה שלי, התגנבה לראשי מחשבה זרה. כזה מבט הייתי רוצה שתלבש מי שאשים את מבטחי בידה, כשהדברים יצאו מכלל שליטה.

כשהתעוררתי, היא ישבה ליד מיטתי. את השיער והאף והפה שלה לא זיהיתי, אבל את המבט כן. סיפרתי לה על התובנה מהחלום, והיא עשתה את עצמה כאילו אני מדבר דברים של היגיון. לפני שהלכה היא היססה לרגע, אך הניחה בידי כרטיס ביקור אפור ורשמי. הייתי מעדיף שתגזרי חתיכת עיתון ותכתבי עליה מספר בכתב ידך, אמרתי. אני לא יודעת, אמרה, מערכת שמתחילה בבית חולים, סופה שתיגמר בקבר, אז אולי פורמלי זה עדיף.

דברים קרו מהר, ואז לאט, ואז מהר שוב. החיבור בינינו היה כמעט סימולטני, ומרגע שזה קרה נדבקנו אחד לתחת של השנייה, במחול שדים שטני, למשך לא-מעט-ואולי-הרבה-מדי-זמן, עד שבבת אחת הנבואה שלה - שמערכות שמתחילות בקבר, נגמרות בסוף בגיהינום - התגשמה.

אני לא בטוח אם התאונה הייתה זו שגרמה לי לפנטז על פרצי אלימות, לראות בהם משהו שאני יכול להיאבד בתוכו, או שמתמיד היה חבוי בי רצון להיות מוכה, במובן של מותז בכוח על הקיר. ואם זה היה רצון שהיה קשור רק אליה בקשר עבותות. כעובדה, מאז שנפרדנו, לא הוטחתי יותר, ולא ביקשתי להיות מוטח.

לה הייתה דעה מוצקה - שזה הכל היה שם, חבוי, ורק חיכה להתפרץ - אבל די טבעי שהיא לא תרצה לחשוב שכל זה היה דבר שרק היא חוללה בי. לא קל לעכל את העובדה שלקחת מישהו ודרדרת אותו אל השאול. ואם כבר מערכת יחסים מהגיהינום, היא נהגה לומר כל פעם לפני שהקיזה ממני עוד מנת דם, לפחות שזה יהיה מלא בצבע.

לקח לי זמן ללמוד לגמור תוך כדי קריסה, או נפילה, או חבטות. עם ידיים קשורות מאחורי הגב או מעל לראש. זה לא שלא הזדקרתי בשנייה שהיא בעטה בי לראשונה, ומאז בכל בעיטה ובעיטה שלה, אבל בהתחלה היה דיסוננס בין הגירוי הכמעט אוטומטי לבין היכולת שלי לתת לזה לפרוץ החוצה ממני ואל מול כל העולם. והיו לא מעט פעמים שהיא התעקשה להרביץ בי דווקא מול כל העולם. אם כבר בצבע, היא אמרה, אז שיראו כולם.

כמו תמיד, הניצחונות של הנפש על הגוף הם זמניים בלבד. הגוף שחטף, נסדק לאטו, וכמה שרציתי לרָצות אותה, היכולת שלי לחזור לכושר ספיגה מלא הלכה ונפגעה. נזקקתי ליותר ויותר מרווחים, ואילו אצלה הרעב, שבהתחלה תמיד נראה כאילו הוא על אש קטנה, הלך והתגבר. היו פעמים שהיא החטיפה לי או נעצה בי, ולא הצלחתי להגיב. היא התעצבנה. אם כבר כולם רואים, היא רטנה, חייבים לתת להם הצגה טובה.

בתסכול, היא נעצה בי מזלג אחר מזלג, בכתפיים ובירכיים, עד שהמגירה התרוקנה. אני חושב שהיא כעסה יותר על עצמה מאשר עלי, על זה שהיא לא מסוגלת להכיל את הקשיים שלי. ורק טבעי היה שהתסכול שלה יתועל למזלגות שכבר לא מצליחים להפיק ממני זעקות כאב, במין מעגל שוטה שכזה. ואז היא אמרה (לעצמה) טוב, ופשוט הלכה. ודידיתי כל הדרך אל המרפאה הקרובה, כדי שישלפו ממני אחד עשר מזלגות שלמים ומזלג שבור אחד, ואז קרסתי אל תוך חלומות עמוקים של כאבי נטישה.

כשנפגשנו, היא הזהירה אותי שמערכת יחסים שמתחילה בתאונה אחת, תסתיים בתאונה נוספת. אבל - עניתי לה בנבואה שהגשימה את עצמה לא פחות מנבואותיה שלה - כשמאוהבים, לא נוטים לראות סימני אזהרה, להקשיב לאחרים, להרחיק מהבית כלי מטבח מסוכנים, או ללכת כשצריך ללכת.