הפרדוקס שבשליטה -מחשבות על אלימות בזמן בידוד-

הפרדוקס שבשליטה -מחשבות על אלימות בזמן בידוד-

--Nir-- • 23 במרץ 2020

אני מקווה שמה שאני כותב נחשב חוקי כאן, כיוון שאני מדבר פה על אלימות ועל *חוסר הסכמה*. אז בכל זאת אבהיר מראש-

אני נגד אלימות. אני שונא ונרתע ביום יום ממפגש עם אלימות ועם עוולות. אבל אני חוקר לאחרונה יותר ויותר את הבסיס והשורש לדחפים שלי כנשלט. ומסקרן אותי האם המחשבות שאכתוב כאן הן שלי בלבד.



מעניין אותי כמה מהנשלטים/ות והשולטות/ים עסוקים בזה. אבל מאז שגיליתי את המשיכה שלי לשליטה (מהצד הנשלט) תמיד הטריד אותי משהו שרק הלך והקצין עד שבשנים האחרונות הפך להיות כמעט הדבר המרכזי שמעסיק אותי סביב עולם הבדס"מ.

וזה הקו הדק והפרדוקסלי הזה שבין להיות בשליטה ובין לאבד שליטה לחלוטין. ואני אסביר

מאז ומתמיד הסצנות בסרטים(לרוב סרטי פעולה ואימה זולים) שהכי עשו לי את זה ועשו לי, פיזית, צמרמורת של משיכה וכמיהה בכל הגוף הן סיטואציות שלא הייתי כנראה רוצה לעבור בחיים - השפלה כשהיא לא בהסכמה, אלימות כשהיא לא בהסכמה, שבי/חטיפה, והכי קיצוני - סצנות התנקשות למיניהן בידי נשים.
היות ואני נמשך אך ורק לשליטה נשית- כמות הסצנות הקיימת היא דלה מאד. אלימות גברית לא חסרה בכלל על המסך ולצערי גם בחיים. אך יש פה ושם כמה סצנות שהבעירו אותי מבפנים במהלך השנים(בעיקר מסרטים נורמטיביים לחלוטין. בסרטי פורנו חוזרים שוב ושוב לאותם מוטיבים לא משכנעים ושחוקים- הצלפות. צעקות. והיוצא דופן לטובה- היאבקות. שם לפעמים אפילו השליטה היא אמיתית)

ופה טמון הפרדוקס הגדול בלהיות נשלט - מצד אחד - כאשר אני צופה בלוחמת משפילה שודד רחוב ברזילאי (למי שזוכר) ומחזיקה אותו בין הרגליים עד שהמשטרה מגיעה בפני קהל צופים. במקרה הזה סצנה אמיתית- זו השפלה ששום אקט בהסכמה לא ישתווה אליה, היא מעוררת בי דברים ששום כף רגל שמוצמדת אלי לא עוררה ולא תעורר.
מהסיבה הפשוטה- אם זה אני שהייתי שם הייתי באמת סובל. הייתי באמת באובדן שליטה מוחלט תחת מישהי שלקחה אותה. ייתכן שהחיים שלי(ושל אותו שודד שבמקרה הזה קיבל מה שהגיע לו) באמת היו נהרסים שם.
וזו גם הבעיה- הייתי *באמת* רוצה להתחלף איתו? בדמיון ובפנטזיה הייתי נותן הכל בשביל זה. אבל בפועל? לא בטוח שהייתי עומד בהשפלה הזו. לא בטוח שהייתי מקריב כל כך הרבה ממי שאני ומהכבוד שלי בשביל זה.
האם הייתי מתחלף עם גברים בסיטואציות שיצא לי לשמוע בהם הם הושפלו על ידי בוסית? אין דבר יותר משפיל מזה באמת. בלי משחק. מצד שני אני (ואני מאמין שכמעט כולנו) מתחזקים קריירה ואישיות שלא היינו מוכנים להקריב בשביל כמה דקות של שלמות פנימית עם הצד הנשלט שבנו.

והדבר הכי קשה- הרג. זו השליטה האולטימטיבית וההשפלה האולטימטיבית (כי כשהשולט/ת הורגת את הנשלט היא בעצם מוכיחה עד כמה הוא חסר ערך עבורה. ושוב אני מדבר על סרטים שכולנו ראינו)
ואין דבר יותר מושך בעיני מסצנות כאלה, אין יותר קצה מזה, אין יותר להיות נתון לרצונה של מישהי שעבורה אתה כלום מזה, ואין יותר משפיל מזה
ובדבר שבו המשיכה ללהיות נשלט מגיעה לשיא שלה. זה בדיוק המקום שבו היא בלתי ניתנת למימוש.
הרי אף אחד, ויהיה נשלט קיצוני ככל שיהיה לא היה מחליף את אחד הקרבנות של שרון סטון באינסטינקט בסיסי . מי בכלל יכול לחשוב על מימוש פנטזיה על ידי להפסיק להיות..
אבל גאד.. כמה שהסצנות האלה הרגו אותי פסיכולוגית בתור נער. וכמה שעד היום מראה של אישה חונקת/משפילה/מכוונת אקדח לאדם כפות ומתחנן מעורר בי מערבולת של אני רוצה להיות שם- לא אני ממש לא רוצה להיות שם זו מחשבה מטומטמת- וכו'

מחשבות קצת קיצוניות. אני יודע שלא מעט נשלטים סולדים משליטה שלא נעשית בהסכמה אפילו ברמת הפנטזיה (ברמה המעשית אין ויכוח שאלימות זה דבר רע). אצלי זה בדיוק ההפך. ההסכמה, מילות הבטחון, הידיעה ששניכם אנשים מוסריים ומנתנגדים ברעיון לאלימות אמיתית. הידיעה שיש בצד השני שולטת שיודעת את הגבולות ולא באמת יכולה לעשות בך כרצונה - כל אלה מקררים אצלי את הסיטואציה.
וכמה קשה להיות אדם שסולד מאלימות ומתעב אנשים אלימים ונצלנים. ומשתדל להיות מוסרי בחיים האישיים ובהשקפות שלו. ולדעת שהמקום היחיד בו הייתי יכול לממש את התשוקות המיניות שלי באופן שלם היא אי שם במשטרים ובתקופות מזעזעות כשבני אדם יכלו להוות רכוש חסר זכות בחירה

אני היחיד שהדברים האלה מעסיקים אותו?

Ollie​(נשלטת) • 23 במרץ 2020

קודם כל, ודאי שאתה לא היחיד שהדברים האלה מעסיקים אותו.
שנית, אתה גם לא היחיד שנמשך מינית לדברים שלא בטוח שהוא היה רוצה לעבור (אם להשתמש במילים שלך, בערך. מהצד שלי אני מרשה לעצמי לשער שאפילו בטוח שלא היית רוצה לעבור אותם).
שלישית, אתה גם לא היחיד שנמשך ספציפית לנושא של אי הסכמה. לא לחינם יש פורנו אונס, גם בצילום וגם בסיפורים.

לי היה שלב של תסכול מהנושא שאתה מתאר פה. אצלי זה אחרת מבחינת הדקויות של מה מושך אותי, אבל מה שתיארת על הידיעה ששנינו מתנגדים לאלימות אמיתית, ויודעים שהוא לא באמת יכול לעשות בי לחלוטין כרצונו, מאוד מדבר אליי.
אבל מצאתי את המקום שלי, שבו אני כן מרגישה שקשר השליטה הוא לגמרי אותנטי. מקומות (נרחבים) מחיי שבהם הוא לחלוטין באמת ובתמים שולט בי ומנווט אותי. אני יכולה לשבור את המילה שלו, אבל רק כמו שאני יכולה להיפרד ממנו. מעבר לזה אין באמת אופציה שאעשה ככל העולה על רוחי בדברים האלה, ומבחינתי זה נפלא.

גם לגבי פנטזיות ספציפיות: לפני שהכרתי את הקשוח שלי, הייתי מוטרדת מהגילוי (ההדרגתי) שאני נמשכת לסיפורים של תפקידים למיניהם (נניח רופא וחולה, כאלה), כי ידעתי שזה דבר שאני לא רוצה לחוות במציאות, כי זה לגמרי לא אותנטי. אני בשום אופן לא רוצה לשחק ברופא וחולה...
כשהכרתי אותו, והתחלנו ללמוד זה את זה, גילינו יחד (כלומר, הוא גילה ואז גילה לי) שיש מקומות שבהם באמת יש בינינו מבנה דומה לתפקידים (לא רופא וחולה, אבל היררכיות אחרות שכיכבו בפנטזיות שלי). הוא התחיל לבנות לנו מקום לחוות את המבנה ההיררכי הזה, בצורה מוקצנת, עם כל האביזרים, אבל זה בדיוק נכון ואמיתי כשאני מולו, אז אני לא מרגישה שום חוסר אותנטיות.

לסיכום, אני חושבת שאפשר למצוא את המקום האותנטי גם כשאנחנו בתוך המגבלות שתיארת בהודעה שלך.

--Nir-- • 23 במרץ 2020

תודה על התשובה! כתבת מאד ברור

שמח בשבילך שמצאת מקום כזה.
אני יותר ספקן לגבי הסיכוי שלי למצוא מקום כזה בחיים שלי ובזוגיות שלי מכל מיני סיבות שלא קשורות בהכרח לבדס"מ ולנושא השרשור

אבל כיף לדעת שיש אפשרות כזו.

אני רק אדייק - ברור שיש דברים שאנשים מפנטזים עליהם מבלי לרצות לחוות אותם. אני למשל לא אכניס לגוף דברים מסוימים מטעמי בריאות והיגיינה בסיסית
למרות המשיכה שיש לי לרעיון של ביזאר . אבל זו בחירה שלי.

אני יכול לחוות מכות קשות ומסוכנות ועינויים שעלולים להזיק לי. אבל זה יהיה בהסכמה. יהיו לזה גבולות מראש

בניגוד לאובדן שליטה- שבו הרגע שאתה מממש את הפנטזיה הוא גם הרגע שאתה רוצה כנראה לסיים אותה. אמרת שאת "בטוחה" שאני לא רוצה לממש? כנראה. למרות שזה מעורר אותי
פי כמה וכמה מכל דבר אחר וכנראה שגם יותר ממה שזה מעורר אחרים כך שאצלי המשיכה לשם קצת קיצונית

Ollie​(נשלטת) • 23 במרץ 2020

אני רואה הבדל בין דברים שהיית רוצה לממש מבחינה מינית, אבל מבחינות אחרות אתה לא רוצה (כמו ביזאר), ובין דברים שמפנטזים עליהם מינית, והם מחרמנים במחשבה, אבל אם היינו חווים אותם במציאות, הם לא היו מחרמנים אותנו. לא היינו רוצים לחוות אותם, אבל לא בגלל שיקולים חיצוניים כמו בריאות, אלא כי הם באמת לא מושכים אותנו מינית במציאות.
אני חושבת שגם דברים מהסוג השני, יש לכולם.
אז נשאר ליהנות מהם בפנטזיה.
ואולי אולי למצוא איזושהי גרסה שאפשר להגשים ושכן תישאר בגבולות מה שמושך אותנו מינית.