ביום שאחרי הקורונה

קונה קפה טוב ומאפה איכותי.
מתניעה ת'אוטו ועפה ליער.
שמה מוזיקה חזקה.
מתיישבת על ספסל ונהנית
מ ה ח ו פ ש !

ואז. רצה ומחבקת את כל מי שאוהבת.
חיבוק ענק. עם נשיקה ענקית על הלחי.

אמא שלי בת 83. אלמנת צה"ל, מ73, ניצולת שואה, דמנטית, גרה בביתי בקומה נפרדת אבל שדלת עץ מפרידה ביננו, ואני שומעת אותהמדברת עם מטפלת סיעודית 24/7. כל כך קרובה וכל כך רחוקה. בכל פעם שאני רואה אותה, היא מגישה לי את המצח לקבל נשיקה. היא לא מבינה למה אני לא מנשקת אותה עכשיו. אז היא חולמת עליי וקוראת בשמי בשנתה. זה קורע את נפשי לגזרים.
ביום שאחרי, אני מבטיחה לך אמא, שאנשק ואחבק אותך, תוכלי שוב לנצח אותי ברמי קוב. אלביש אותך במיטב המחלצות ואקח אותך ליום שלם מחוץ לבית. מתגעגעת לחבק אותך הכי בעולם. מתגעגעת לשבת איתך בשולחן השבת. אמא שהיא הילדה הקטנה שלי. מחר אני אכין את הגיפילטע פיש ואין כמו הכדורים המושלמים שהיא מגלגלת. זה עוד נשאר לה. אבל אני לא אוריד אותה למטבח איתי. אני פוחדת עליה. אז נשיקות לאמא.