G-O-L-D(שולט) |
לפני 20 שנים •
14 בספט׳ 2004
כל הציפורים הנודדות
לפני 20 שנים •
14 בספט׳ 2004
G-O-L-D(שולט) • 14 בספט׳ 2004
החורף מגיע... החורף מגיע...
הנה, עוד מעט תבוא עונת המעבר השנואה עלי מכל, הסתיו. אחר כך יבוא החורף וכולם כמו חיות השוכנות במאורות יתחפרו פנימה, יתכרבלו במעילים ובבגדים חמים, ויתכנסו בתוך עצמם לתקופת החורף. "אני אומר לך גולדי, הימים האחרונים, שתהיה לי בריא, עצם זה שאתה לא מייצר נזק, זה רק אומר שהטיפולים עזרו..." אני אומר לעצמי ומחייך. עונת המעבר בדלת ואני כמו ציפור שמרגישה שעוד מעט היא צריכה לפרוש כנף ולשוב ולנדוד. היא צריכה לנדוד, היא זקוקה לזה, כי אם לא, אם ורק אם היא תחליט להישאר במקומה לעוד רגע או שניים, היא לא תספיק לברוח מכאן לפני הסתיו ואז לא תוכל להגיעה ליעדה לפני שהחורף יכה בה. והיא, היא שונאת חורף, למעשה, היא לא שונאת אותו, היא מפחדת ממנו, למעשה לא ממנו, מעצמה... * "עוד מעט, רוח חדשה תגיע, תהפוך אותי ציפור, לאט לאט, שמש באה ברקיע , אני מרגיש כבר את הקור". ניגנו אבטיפוס ברדיו בעודי נוסע לבקר את האיש אותו אני אוהב יותר מכל. ה-סבא. * "היי..." אני אומר לו , "מה שלומך". הוא לא עונה. "מתחיל להיות קצת קר אתה יודע? המממ.. כן... אני יודע, אני יודע, אל תכעס עלי ואל תתאכזב, אבל אתה יודע, אני חייב לנסוע... סבא אני חייב", אני אומר ומרגיש את הדמעות מתחילות לחנוק בגרון. אני נושא את ראשי ומשקיף אל עבר השמיים הכחולים שעל סף שעת ערב. עצי הברוש, הרוח, הציפורים. "אתה יודע סבא, קשה לי. כל כך קשה לי, אני לא יודע למה, אני כל הזמן מתגעגע , לא, לא סבא'לה, אני לא יודע למה, אני פשוט מתגעגע, סתם... ככה... לימים ההם... אתה זוכר?" אני מחייך אליו, "הימים ההם שהיית לוקח אותי ביד וקונה לי את כל חנות הממתקים בבוז למוכר ולסכום שנקב בו, לימים בהם היית מכה במקל שלך את כל הבני דודים וקורא לי האריה, האריה..." אני נאנח, "האריה... סבא, אני כבר לא כל כך אריה... כבר לא כזה אריה כמו שחשבת... סבא, אני באתי להגיד לך שלום כי אני עוד פעם נוסע. מצטער סבא'לה אבל אל תכעס", אני מביט בו בשתיקה ועצב בעוד הרוח ההומה סביב מפרה לרגעים את אותו שקט, השקט הזה, השקט שאני כל כך לא סובל. " סבא, אני נוסע, אני לא יכול להישאר כאן בחורף, אתה יודע את זה, אתה יודע", אני אומר ואני יודע שהוא יודע, "יש לי דווקא דברים טובים בחוץ סבא, הספרים שלי נמכרים יפה, וחברה גדולה רוצה לרכוש ממני זיכיונות על הרעיונות שלי סבא, אתה זוכר, תמיד אהבת את הרעיונות שלי, אלו שבהם הייתי משתמש בכדי לגנוב לך את הממתקים עוד לפני שהיית מספיק לחלק לכל הבני דודים.. אוי סבא'לה, סבא, כמה שאני אוהב אותך, אתה החבר הכי קרוב שלי, הכי קרוב, רק אתה, לא אבא לא אמא לא סבתא לא שום דוד חבר או חברה, ולא, עוד אין לי אשה סבא, מצטער, לא אני לא יודע למה, אני לא יודע, אולי אני כמוך, קפדן וביקורתי... לא יודע סבא'לה לא יודע", אני נאנח והרוח נאנחת איתי, "כן סבא, אני יודע, ראש השנה בדלת, אבל אתה יודע עד כמה אני שונא את החגים, אתה יודע, אתה עזבת אותי בדיוק בחג, ואני כל כך מתגעגע אליך סבא, אני כל כך מתגעגע, כל כך, כל כך, כל, כך", אני אומר בחנק ומושך באפי. ציפור עברה במעופה אל מעל לראשי ואני חייכתי כמו היה זה אות, "לא לבכות אתה אומר? איך אני לא אבכה סבא? איך לא אבכה? אתה הרי החבר הכי טוב שלי. אתה הרי לימדת אותי הכול... הכול", אני מנגב את עיניי ושומע את שריקת הרוח. "אני חייב ללכת סבא'לה, באתי רק להגיד לך שלום לפני שאני זז ולבקש ממך טובה", אמרתי כשאני ממלא את ראותי אוויר, "סבא, תבקש ממנו, מאלוהים, שהשנה, ישמור עלי קצת כי לאחרונה סבא, לאחרונה אני מרגיש הכי לבד שיש לעולם הזה להציע. וסבא, זה קשה להיות לבד , זה קשה, לא יודע סבא פעם זה היה הכי קל, אבל משהו השתנה, אולי אני כבר לא כזה זאב בודד, ואולי אני רק בעונת מעבר ואני משיל פרווה אז קר לי, אבל... אבל השבועות האחרונים סבא, השבועות האחרונים היו קשים, היו קשים", אני רוכן אל מצבת האבן ונושק לה. "שמור על עצמך איש שלי יקר, שמור על עצמך שם למעלה ואם אתה לא בגן עדן, אז וואי וואי וואי מה צפוי לרובנו..." אני מחייך מתכופף, אוסף בידי אבן, מניח על המצבה, שוב נושק לה וסובב על צעדי. שם, בהרי ירושלים, בסיבוב שלפני הכניסה לעיר, בין עצי האורן, שוכב האיש הכי יקר שיש לי. והוא איתי, ולנצח. * הנה החורף מגיע, הנה הוא מגיע, לברוח, לברוח, רק לברוח. אתה מרגיש אותו את הבן זונה. אתה מרגיש אותו בעונת המעבר, אתה מרגיש אותו עוד הרבה לפני שהוא יודע שהוא מתקרב, אתה מרגיש אותו, כי כמו כל חייה שחושייה חדים באיזור סכנה, כך גם אנו, אלו שלבם נחמץ עד לתחושה הזהה לדקירות בחזה לקול מטר ראשון. אלו שמועקות העבר מציפות אותם ושוטפות אותם. אלו ששנים כבר נושאים את עצמם על גבם ללא עזרה או השענות על נפש חיה אחרת. אלו שהם הכול פרט לאלו שיודעים מיהם. אלו שהנם רוחות רפאים והם בתוכנו. אלו שאם יש ביכולתם בורחים עוד לפני הטיפה הראשונה ואלו שאם אין ביכולתם, מתכנסים בעצמם וצלקות העבר שוטפות בווירידהם לקול מטר כמו נפערו שערי שמיים. אלו, כל אותם אלו, הציפורים הנודדות. * "עוד מעט, רוח חדשה תגיע, תהפוך אותי ציפור, לאט לאט, שמש באה ברקיע , אני מרגיש כבר את הקור". |
|
רחפנית-הדומית המרחפת(שולטת) |
לפני 20 שנים •
14 בספט׳ 2004
לפני 20 שנים •
14 בספט׳ 2004
רחפנית-הדומית המרחפת(שולטת) • 14 בספט׳ 2004
אתמול חלפו הציפורים בתוך העיר,
כנערות בתוך ראשי. אל תכעסי עלי בגלל שמות רבים אותם אמרתי. בדרך כלל אני זהיר. כדאי להתכופף אפילו בחלום, ולהגיד שלא ידעתי, אבל אתמול חלפו הציפורים... אתמול חלפו הפרשים בתוך ראשך. ידך היתה כמו סכין. אני כועס עכשיו בגלל שמות רבים שלא ידעתי. כאב כזה אינו נושך. אפילו בחלום כדאי להתכופף. הלוא הרגשת כי כשבאתי, אבל אתמול חלפו הפרשים... היום חלפו העננים מעל העיר, כמו נוצות של מלאכים. ולא כעסנו עוד בגלל החלומות שלא אמרנו. אבל בפנים היה קריר. כדאי להיכנס מתחת לשמיכה, ולהגיד שלא ידענו, איך באה לתוכנו השמחה... זאבים בודדים רבים מיטשטשים בתוך להקה, הופכים לצל, נוברים בפצעיהם, כואבים, מתגעגעים... באת לעולם מסיבה משונה קיבלת את החיים במתנה ומתנות לא מחזירים גם כשנשבר ולא משחקים.. לא אטיף לך וגם לא אחמיא, לא אשתפך/אתחנף או אשלח נשיקות ואהבה כי כלל לא משנה לך, מי מגיב למה ואיך אתה כותב מתוך פורקן-זו זכותך זו במה של כולם. וגם אני מגיבה למשל מתוך צורך מוזר להוסיף נדבך משלי, אולי תובנה, אולי טפשות.. עופ גוזל-חתוך את השמיים במילותיך ובנפשך כבר המראת בגופך אתה עדיין פה. רק אל תשכח יש נשר בשמיים-גור לך.. השאיפה להיות כמו ציפור-קלה וקלילה עפה ונודדת ללא אחריות ממקום למקום מחפשת את החום-שונאת את הקור-היא מובנת.. אך אולי מה שלא ידעת שהציפורים אלו בעל החי/כנף - שהכי אוהבים לחיות... |
|
מייפל(לא בעסק) |
לפני 20 שנים •
14 בספט׳ 2004
לפני 20 שנים •
14 בספט׳ 2004
מייפל(לא בעסק) • 14 בספט׳ 2004
אל תלך.
|
|
@buba@(נשלטת) |
לפני 20 שנים •
14 בספט׳ 2004
לפני 20 שנים •
14 בספט׳ 2004
@buba@(נשלטת) • 14 בספט׳ 2004
גולדי, ריגשת אותי מאוד ..אתה כותב נפלא
בהשראה של מייפל מוקדש לך שיר : שם השיר: אם תלך מילים ולחן : עידן רייכל אם תלך מי יחבק אותי ככה מי ישמע אותי בסוף היום מי ינחם וירגיע רק אתה יודע ואם תלך למי אחכה בחלון בשמלה של חג שיגיע, יחבק אותי ככה, כמו שאתה מגיע כשתלך לשמש אצא, בשדה המוזהב, בוקר וערב, ירח יאיר את פני שחולמות כל היום רק עליך וכשתבוא תישא אותי בשתי ידיך, משדה לנהר, תרחוץ את פני ותגיד לי מילים כמו שרק אתה יודע |
|
בשקט(נשלטת) |
לפני 20 שנים •
14 בספט׳ 2004
עצוב
לפני 20 שנים •
14 בספט׳ 2004
בשקט(נשלטת) • 14 בספט׳ 2004
עשית לי עצוב.
אבל יודעת שכשצריך לנשום במקום אחר אז נוסעים. הייתי רוצה לבקש שתישאר אבל יותר חשוב שתנשום יותר בקלות. מעניין שדווקא לי סימנים ראשונים של סתו מתקרב מרחיבים את הריאות. כנראה שההצטננות, רעננות האוויר והאור המרוכך עושים לי להשתחרר ממועקות ומכובדו של אוויר הקיץ הלוהט. ותודה על שהזכרת לי אישה אחת קטנה ומצחיקה, שלימדה אותי על שמחה מול חנק המציאות. את הסבתא המופלאה שלי. שאיננה מזמן. תבטיח לחזור? יהיה געגוע למילים שלך. |
|
HotQueen(שולטת){תחת השמש} |
לפני 20 שנים •
14 בספט׳ 2004
לפני 20 שנים •
14 בספט׳ 2004
HotQueen(שולטת){תחת השמש} • 14 בספט׳ 2004
אתה לא יודע כמה אני לא רוצה שתלך.
אתה לא יודע כמה אתגעגע אליך. אתה לא יודע כמה תהייה חסר לי... עצוב לי שאתה לא אוהב את החורף. אני הכי בעולם אוהבת את החורף. את הקור, את האוויר, את האפשרות לנשום סוף סוף.... הלוואי ויכולתי להעביר לך קצת מהאהבה שלי לחורף ואז אולי לא היית מחפש לנדוד.... |
|