והנה בא החג.

והנה בא החג.

G-O-L-D​(שולט) • 15 בספט׳ 2004

הנה בא החג.
שנה טובה מברכים כולם את כולם. רשתות המזון גדושות במזון ובמבצעים, חנויות המתנות מנסות לעמוד בביקוש, השווקים הומים, רשתות הסלולר מכניסות ברכה בכל הודעה שמתקבלת לנייד, הפרסומות שבטלוויזיה גדושות במתיקות ודבש, וכולם מתכוננים...
מתכוננים, מתכוננים,
מתכוננים לחג.
הנה הוא בא, הנה הוא בא, ראש השנה.
אני לא יודע למה, אני באמת לא יודע, אבל אני שואל את עצמי מה לא בסדר איתי, למה אני מעולם לא אהבתי את הדבר הזה שנקרא חג. מה רע בו? ההתכנסות המשפחתית, השולחן הערוך, הביחד, החגיגיות, הלבן, ההתחדשות.
למה, למה למען השם, אדם מקבל צמרמורת רע מלשמוע את המילה הזו, חג.
צמרמורת, צמרמורת זה עוד קל לעומת מה לעיתים אני חש. אני יכול לקרוא לזה חגנופוביה.

אבל מה יש בהם?
מה יש בהם...
מה יש בהם...
מה...
אולי המשפחתיות החונקת, הביקרותיות, השולחן הערוך המהווה שולחן חקירות, הביחד המחניק עד לחץ בחזה, החגיגיות שלא שייכת לתחושה השוכנת בפנים, הלבן שבוהק בעיניים המורגלות לשחור, ההתחדשות שאתה כלל וכלל לא מוכן לה כי מסלול חייך עוד דש אי שם, בעבר...

אלה יכולים להיות רגשות הנחיתות שאחד יכול להרגיש על צורתו,
או רגשות הנחיתות שאחר יכול להרגיש על עסקיו או עיסוקו,
או להיות רגשות הנחיתות על רווקות יתר המתבטאת בקול תרועה אל מול שאגות ילדיי הבני דודים או האחים.
זה יכול להיות רגשות הנחיתות הצצים וצפים אל מול כל הדבר הזה הנקרא שולחן ההשוואות.
הנה, בחג הקודם נשבענו לעצמנו שבחג הבא...
ו...
וזה לא קרה.
שוב, שוב פעם החג הזה אנחנו כשם שהיינו בחג שעבר.
שוב אנו יושבים לשולחן אל מול כל המשפחה וכל אחד כבר זה או זה, רק אנו, אנו שם... ההם... אלה ששואלים אותם: "נו, אז מה יהיה, או מה אתה עושה, או נו, מה על חתן או כלה, איך העסק" או סתם התלחשות או מבט מלחשש ושתקן.
שוב אותם צלקות עבר מההורים, הסבים, הדודים או כל שאר מעכלים וצרכנים תברואתיים.

הנה, בא החג / לפסיכולוג מיד.
עוד כדור ועוד תרופה / חג שמח, תירגע.


*

השנה האחרונה שלי היתה לא ממש טובה. היא היתה קשה. היו בה תהפוכות רבות ובנוסף לזאת, החלפתי קידומת. שנה קשה ללא כל צל של ספק.
אבל השנה האחרונה לימדה אותי רבות. הן על עסקים, הן על חברים, הן על אמונות, בדידות התקשרויות, בני אדם, משפחה ובעיקר על עצמי ועל יכולתי לעמוד ולהביט במבט בוחן מול חיי.
לקבל את הבני זונות באהבת אין קץ ולהבין שכל רגע שעובר לא חוזר וטוב שכך וחבל שכך.
השנה האחרונה היתה שנה של תהפוכות אך החודש האחרון היה חודש של רעידות אדמה ורכבות הרים.
השנה האחרונה היתה קשה.
אך החודש האחרון היה מתיש.
החודש האחרון היה מתיש, אך היממה האחרונה היתה ה-'פיק' של כל השנה.
יש אומרים שמי שמאמין מספיק חזק בליבו, לבו יגבר על עולמו.
כנראה שזה עובד כי אני לעולם אל חדלתי מלהאמין ובפרט לעצמי.
אדם, יכול לקבוע את גורלו.
הכול בידייו. ועכשיו, בעודי כותב את המילים האלה, הולכת ונרקמת עסקה שתהווה את הסגירה של השנה לפחות עבורי והיא מסמלת בדיוק את המהפך שלו ייחלתי.

*

היום בשעת הצהריים, מצאתי את עצמי מהלך בסופר גדול לקנות גבינת קוטג', חבילת פריכיות, ובקבוק דייאט ספרייט. תפריט ארוחה שלישית ביממה. -המתאמנים במכוני הכושר יבינו על מה אני מדבר- ובעודי מהלך בסופר שמעתי זוג העומד מול עגלה ועושה קניות לחג. היה זה אדם הלבוש בבגדים אפורים ולא בצבעם, ואיתו אישה הלבושה בבגדי שווקים ולכתפה תיק עור מרופט.
"טוב", אמר הגבר, "תקני לילדים את השוקולד הזה , זה חג".
פאק אני כותב את זה ואני צמרמורת. קשה לי להעביר את מה שחוויתי באותו הרגע. פשוט קשה לי. קשה לי גם להסביר את העובדה שיכולת להבין שאותו זוג באמת יכול להרשות לעצמו ממתק שוקולד לילדים רק כמשהו חגיגי. משהו השובר שיגרה. שוקולד. יכולתי לראות את זה בעיני האשה. האם. הרצון לפנק אך היכולת המועטה. המבט החושב של האב המחשב על מה יאלץ לוותר תמורת אותו סכום שישלם בעבור החריגה החגיגית. אני צעדתי כמה צעדים, פניתי ימינה למסדרון של החטיפים ונשענתי שם כמעט מסוחרר על המדפים. פשוט ככה.
לרגע זה הכה בי, ההתעסקות הזו שלי בי.
אני ואני ואני ואני.
לא טוב לי כי לא עשתי ככה וככה כסף.
לא טוב לי כי אני ככה וככה וככה.
אני בשלי, וסביבי אנשים שאין להם את הזמן לחשוב, הם עסוקים בלשרוד.
שוקולד.
פאקינג שוקולד.
הדבר הראשון שאתה רוצה לעשות זה לגשת לאותו אב ולהגיד: "היי, שמע, שמעתי את מה שאמרת עכשיו, ולא, רק אל תפגע, אבל הנה, קח..." ולהוציא את כל השטרות שיש לך בארנק באותו הרגע כי אתה יכול להשיג עוד והוא, הוא לא ממש, הוא קונה שוקולד לילדים כמשהו חגיגי לחג. חג...
סרחון.
אבל אתה לא עושה את זה, אתה ממשיך הלאה, אתה הולך וכותב על זה באתר של בדסמ אתה מהלך עם המחשבה הזו כל היום. אתה יושב מול הטלפון ומחכה שהעורך דין שלך יתקשר לבשר לך בשורות שאותו אב יכול רק בהזיותיו הפרועות להרשות לעצמו לחשוב עליהן. אתה חי חיים שבעיני הרוב הסובב אותך אלו חיים שלא נתפסים ולא נקלטים. אתה חי חיים שכביכול נחשבים מוצלחים, אבל גם אתה וגם אותו אב בסופו של דבר מתיישבים לשולחן החג ובלב יש מועקה.
הוא, הוא רוצה את כספי,
אני, אני רוצה את משפחתו.
אין גבול לחיים האלה, פשוט אין גבול.
חג.

*

בשעה ארבע בבוקר מתקשר אלי השותף העסקי שלי והחבר היחיד הקיים עבורי שעוד בחיים.
אנחנו מדברים, הוא מסביר לי מה קורה עם העיסקה ועל מה דנים בשעה זו בדיוק. הוא מעביר לי את מה שהסביר לו העורך דין ומתייעץ במה שאני חושב. אני אומר את דעתי שהיא זהה לדעתו ואנחנו מסכימים.
אחר כך אנחנו מפטפטים קצת ואני מספר לו על מה שחוויתי בסופר בצהריים.
הוא נאנח, אחר כך הוא אומר:
"שמע, בוא נעשה משהו מעניין..."
"מה?"
"אתה עייף?"
"לא, ממש לא".
"אתה לא הולך לישון?"
"לא, איך אפשר לישון מול כל מה שמתחולל לנו בעסק?"
"וואלה גם אני הפוך, אז בוא נעשה משהו".
"דבר".
"בוא אסוף אותי בשבע בבוקר, אנחנו יוצאים לקניות".
"למה אתה מתכוון?"
"בוא נקנה מצרכים לחג אבל פינוקים, לא לחם וקמח וחארטות של ערוץ שתיים לקמפיינים פוליטים, בוא נלך נקנה שוקולדים, ממתקים, צעצועים, נזרוק איזה חמש אבל תהיה לנו סגירה ופתיחה של שנה בלב. בוא אני מכיר איזה אזור שנחלק את זה שם".
"איך?"
"פעם הייתי קונה בכל חג משולחים כאלה ומחלק אותם לכל מיני כאלה שידעתי שמסכנים. עזוב תשאיר את זה לי".
"וואלה?"
"כן".
"מתי אצלך?"
"תבוא בשבע".
"סבבה".
"סגור".
"סגור", אני אומר וסוגר את הטלפון.

*

השעה עכשיו חמש ורבע, אני כותב את מה שאני כותב ומתרגש ממה שצפוי לי היום יותר מהעסקה שבאמת היה חשוב לי להתרגש ממנה.
יום טוב היום.
יום טוב.
עכשיו, כשאני כותב את זה, אני מודה לאל שיש לי את החבר הזה. הוא, הלילה, נתן לי את ה-מתנה, יכולת תיעול.
לעיתים גם זה משהו.
ולפעמים זה כל מה שאנחנו צריכים.
לתעל...

*


"YO GOLDY יא אוכל יא בולע מה קורה?"
"מי? אחי מה אתה עושה פה?"
"מה מה אני עושה פה? באתי לבקר אותך! בוא, צא, יש כאן עוד כמה שבאו להביא לך בברכות".
"מי?"
"בוא תראה, תראה בעצמך יא תולעת".
"אחחח יא מזדיינת", אני מחייך ויוצא מהחלון.
"תחזיק חזק", קורץ לי סופרמן ואנחנו נוחתים בעדינות בחניית הבניין.
"מה..." אני אומר וסורק סביבי, "מי כאן?"
"מה קורה יא זבל?" אני שומע ומסתובב.
"אי-י-נ-ד-י-א-נ-ה, יא מצליף מה קורה?" אני מחייך.
"הכול דבש, בובה, הכול דבש, יש לי נקבה אחת אני דופ..."
"לא עכשיו אינדי, לא עכשיו", קוטע אותו סופרמן במבט שמאיים בלייזר, "חג תיכף, תביא לו ברכה".
"אה, כן, סורי", אומר אינדיאנה, "הנה, הבאתי לך משהו", הוא מחייך ומגיש לי שק עור.
"מה זה? נראה ישן..." אני מחייך.
"ישן וטוב, מצאתי את זה בזאיר באיזה מכרה", מחייך אלי אינדי.
"ואוו", אני אומר ומוציא מהשק שוט עור, "שיחקת אותה יא אלוף".
"אמרתי לך שהוא יאהב את זה!" נושא אינדי את ראשו מעלה אל עבר באטמן שנישא מעלינו במהופך כשהוא חבוק בחברתו אשת החתול, "עלק בוא נביא לו כרטיסים למחזמר CATS יא נטחן יא ערפד יא הומו, בילבלה אותך המזדיינת שלך!"
"מייאו הססססססס", שלפה החתולה את ציפורנייה.
"היי, אתה יכול להשתיק אותה?" אחז אינדי בשוטו.
"תירגעו פור גוד סייק, תירגעו", אמר סופרמן, "נו גולדי, אתה שמח?"
"כן, תודה חברה, שיחקתם אותה", חייכתי מביט בשוט.
"גלאד דאט יור גלאד", קרץ לעברי סופרמן.
"אתה חבר טוב אחי, חבר טוב, תביא חיבוק", אמרתי וחבקתי בו.
"פשש... נראה לי עומד לו", אמר באטמן וחייך לחבילה שבתחתונים האדומות.
"אוי שאט דה פאק אפ!" קרא אינדי, "תגידי גולדי, אפשר שאלה?"
"שוט".
"מה יש לך? למה אתה כותב עצב כל הזמן?"
"עצב?"
"כן עצב, אני קורא את מה שאתה כותב..."
"כולנו", זרק באטמן.
"כן, ואתה כותב רק עצב, מה יש לך?"
"לא יודע..."
"לא פייר", אמר סופרמן.
"מה לא פייר?" חייכתי.
"שאתה עצוב".
"למה?"
"כי אין לך על מה, תראה , כולנו חברים שלך וכולנו סביבך, כל מה שאתה צריך זה רק לקרוא לנו".
"אבל אני קורא ואתה לא תמיד עונה".
"אני עסוק אחי, עסוק".
"נו, אז מה אתה רוצה..."
"שלא תהיה עצוב".
"איך לא אחי? אתה ראית את העולם שלי? הוא לא קל, ואתה, מר סופרמן, אתה לא עוזר".
"מה אתה רוצה שאני אעשה?"
"שוקולד..."
"מה?"
"שוקולד!"
"מה שוקולד?"
"שוקולד לכולם!"
"מה הוא אומר?" אמר סופרמן והביט באינדיאנה שמשך בכתפו והביט בבאטמן.
"אני רוצה שלחג הזה, תחלקו כולכם שוקולדים לכולם".
"שוקולדים?"
"כן".
"למה?"
"כי מי שמכניס שוקולד בפה של בריה אחת בישראל, כאילו הכניס בפה עולם ומלואו".


*

זהו, כבר עשרים לשש, עוד מעט אני מתלבש ויוצא.
מה אאחל לכם לשנה החדשה?
כמה מילים בודדות שיכילו הכול.

חופש - כדי שתמיד תוכלו לבחון את הדברים בעינייכם.

אהבה - כי בלעדיה לא שווה לחיות.

מספיק בראש - בכדי שלא ניפול להבלים -גם לא להבלי-

מספיק בלב - כי למענו ואיתו חיים.

מספיק בכיס - בכדי שלא נזדקק.

שנקשיב ליושר הפנימי - כי הוא תמיד יודע מה נכון.



ועוד דבר אחד קטן ואחרון,
שתתעלו,
כי תיעול, זה מה שמוציא מאיתנו את מה שבאמת צריך לצאת...

חג שמח אנשים,
גולדי.

מייפל​(לא בעסק) • 15 בספט׳ 2004

בא לי לצעוק. לצרוח. לשבור את כל הקירות בבית שלי. לרסק את הרהיטים, ללעוס את חדר המדרגות,לעקור עצים בידיים שלי.
את כל זה בא לי לעשות כשאני קוראת את מה שאתה כותב.
אתה מוכן בבקשה לא לכתוב כמה ימים? לא הרבה. רק יום או יומיים. שיהיה אפשר לחיות כאן בלי להתפרק מבפנים לכל כך הרבה חתיכות שגם אם אאסוף את כולן אלף שנים, תמיד ישארו כמה חתיכות שאני לא אמצא כי הן כל כך קטנות.
אבל לא. אל תפסיק לכתוב. כי הכתיבה שלך מביאה חיים לאזור הזה.
כוס אמא שלך גולדי. אתה גורם לי לחיות. ואני אוהבת ושונאת אותך על זה. אבל יותר אוהבת.
ואל תלך. עוד לא.
תרגל עוד קצת בשבילי....מרגל פילנטרופ מהמם שכמותך.

@buba@​(נשלטת) • 15 בספט׳ 2004

גולדי היקר
מאחלת לך שנה טובה ומתוקה בטירוף !!!
מחזיקה לך אצבעות (גם ברגליים ) כדי שהעסקה הזאת תצליח ולשולחן הערב תגיע
עם חיוך שיהיה קשה למחוק מהפרצוף ....
ולסיכום כל מה שאתה מאחל לעצמך (ואני יודעת שזה המון ) אני מאחלת לך כפול ...

שתהיה לך שנה של אושר , של עונג , של ריחוף , של טירוף , של אהבה , של חופש ,
של שלום,של חיוכים , של פרנסה ועוד.......

HotQueen​(שולטת){תחת השמש} • 15 בספט׳ 2004

זהב שכמוך.
ידעתי שאתה מקסים!
ידעתי...

זהב אהוב,
קראתי, נשמתי, שאפתי, כאבתי ושמחתי
במה שהעברת בכתיבתך.
בלעיסות הזו של החג וביופי שאתה מצאת.

מאחלת לך את כל מה שאתה מאחל לכולם,
בתוספת של הצלחה...
}{

מייפל​(לא בעסק) • 15 בספט׳ 2004

טוב כבר איחלתי לך, אבל אני אאחל לך עוד פעם, כי אני מתחילה להרגיש שאני ממש לא נחמדה בגלל שהתגובה הנסערת שכתבתי כאן לא הכילה שום ברכה או איחול.
אתה יודע, אני חושבת שאין מישהו שראוי להיות מאושר יותר ממך.
חופש. אהבה,שמש ניצחית בלב שלך, חמלה וכמיהה.
אלה הדברים שאני מאחלת לך לשנה הקרובה.

:-) סוג של שבריר

בשקט​(נשלטת) • 15 בספט׳ 2004

הנה בא החג, ובקצהו של עצב גדול, אתה מחייך, בגללך.
תקרא לזה תיעול, תקרא לזה נתינה, תקרא לזה שוקולד.
אני יודעת איךאני קוראת לזה.

הלוואי על כולנו, שהחג יהיה שמח, אבל יותר חשוב, שהשנה תהיה טובה