ברק
|
לפני 20 שנים •
14 בספט׳ 2004
ערב ראש השנה בסימן השכול
עם כול הכבוד לרעבים והעניים ואכן כאבם וסיבלם מקומו שמור
יש כאב גדול יותר ,יותר גדול מבטן מקרקרת יותר מילד שאין לו מה ללבוש הכאב של כסא ריק ,של חדר שלא בילגנו אותו אפילו פעם אחת בשנה שחלפה הכאב שבריקנות והכאב בחיים שהפכו להיות חסרי טעם. בשנה שחלפה חיילינו האמיצים ממשיכים לסכן את חייהם למען שלומנו , ברגעים אלה שאת או אתה קוראים את השורות האלה יש לפחות חייל אחד שנמצא בסיכון ממשי ומיידי ,בזמן שנסב לארוחת החג יהיות אלפי חיילים שישכבו במארבים להגן על בתיינו ותאמינו או לא יש אנשים שמקנאים במשפחות שבנהם מסכנים את חייהם כרגע , אלו המשפחות השכולות ,שלוש עשר משפחות שכולות שאיבדו את בנהם בשבוע אחד בשניי אסונות נגמ"ש בעזה, משפחת אילוז וקורנסקי שבנהם נהרגו בגבול הצפון. והרשימה לצערנו רק מתארכת ,הרוגי תאונות מבצעיות ,פצועים אשר נמצאים בתרדמת ולוחמים אמיצים שאת החג יעשו כמו שאר הימים שעברו בבית לוינשטיין. כול מה שאני מבקש זה דבר קטן ופעוט אתם יכולים לעשות אותו בזמן שתהיו בדרך לעבודה , בבית או לפני בתשבו בשולחן , תרימו טלפון לאחל להם חג שמח ,כול אחד מאיתנו מכיר אב או אם ,אח או אחות שכן או חבר ששכל את היקר לו מכול למענינו. אולי לכם זה יראה כמו כלום אבל להם זה נק' אור וכוח להמשיך למרות הסבל הבלתי נגמר |
|
|
ניקול בעקבגבוה(שולטת)
|
לפני 20 שנים •
15 בספט׳ 2004
מעניין...
אני מכירה שתי משפחות שכולות. האחת זכרון ילדות, של שכן שנהרג, והשני קרוב רחוק. עד לרגע זה ממש כמו הפנמתי וסגרתי בתוך תיבה מאובקת את הזכרונות הללו וכעת נפתחה לה התיבה וזכרונות מציפים ועולים שוב. כנראה הדחקה. ברק, תודה על הארה. |
|
|
|
babywoman(אחרת)
|
לפני 20 שנים •
16 בספט׳ 2004
ברק, אני לא מכירה למזלי אף אחד שנהרג. אבל דבריך כל כך נגעו לליבי, שלא יכולתי שלא לכתוב לך שאתה אדם נפלא.
כפי שאני הבנתי מהבלוג שלך, מבחינתך מזל שהשנה הזו נגמרה, אז אני מאחלת לך שנה באמת טובה ושזו תלך לה ולא תשאיר עליך חותם. בייבי |
|
|