עיניים

עיניים

שטה​(לא בעסק) • 17 בספט׳ 2004

העיניים שלו אומרות לי הכל ולא אומרות לי כלום.
אני מנסה להבין, אבל מבינה רק כשהוא רוצה.
תראה לי, אני מבקשת והוא במבט מוריד אותי ומסחרר. תראה לי מה, אני שואלת והוא מראה תהומות שאני טובעת בהם ומפרפרת כדי להינצל.
העיניים האלה מכריחות אותי עכשיו לקפוא על מקומי ולחכות.
"אתה יודע שאינני מסוגלת לסבול כאב"
שותק, מצמית.
"אתה יודע שאני חזקה מולך, שלא אתן.."
ידו נישלחת לעברי והוא מכסה עיני באצבעותיו כאומר - שיתקי.
פי יבש, את אצבעותיו מחליפה מטפחת לבנה.
רק תרגישי, אני אומרת לעצמי. תני לעצמך לחוות, כמו שראית, כמו שסיפרו לך...הברכיים רועדות.
אני מרגישה גוף קר על מחשוף החולצה - השד הקטן והעקשן מתחיל לנקר לי בראש - "ברחי, לפני שיהיה מאוחר".
חוד המספריים חותך לאיטו את בד החולצה השחור, העדין. נקישות המתכת מתקתקות, מטיילות מבין שדי, מטה, עד חגורת החצאית. הוא מעביר אותן שוב, מפלס דרך-ברזל על גופי, מסיט, קרעי בד, חושף שדיים, מאיים פטמות.
השד ההוא, לא נותן לי מנוח - "זו את בייבי, זו את. מה לך ולמצבים כאלה?"
אני מנערת ראשי, ניזכרת בעיניים שאומרות הכל ולא כלום. הוא עוצר, אני לא זזה.
ידיו, מחזיקות במרפקי, לופתות בשר צח, בבעלות, מסובבות אותי אל הקיר ומובילות.
אני מכירה את הקיר הזה. יש שם תמונה של מונק "הצעקה", אני מדמה את הפה הפעור ואת משיחות המכחול סביב הזועק ופחד משתק אופף אותי. מתחת לצעקה יש שידת עץ. ידי ניקשרות מאחורי גבי והוא מרכין אותי - חצי גופי העירום, נמעך אל העץ הקשה.
מחכה.

...הרבה ימים הוא חיכה לי. פגישה מקרית, סתם כזו שלא מתרגשים ממנה. אחר כך שוב ושוב ושוב..והוא מכניס אותי אל תוך עולמו, לאט. ואני מתנגדת ובועטת וסקרנית ורוצה ונסוגה אחור. והוא מוביל, צעד אחר צעד אל אדנותו, אל הכח הטמון בו, הכח לדעת להכאיב ולענג ולאהוב...

עכשיו אני כאן, חושבת על אלוהים שאמר "אל תשלח ידך אל הנער", מייחלת שיבוא לי אלוהים כזה.
איוושת צליפת השוט וחדות המגע משחררים ממני זעקת כאב. מונק, אני ועירבול הצבעים.
הוא עוצר, מחכה שאבחר - לקום או לספוג.
אני נישארת נטועה על מקומי - שוב הצלפה. להפתעתי הרגשת לחלוחית עולה מבין ירכי.
אצבעותיו משחררות אותי מעיוורוני, מסירות באחת את המטפחת - הסתכלי - הוא אומר בלי קול - הביטי בעיני. אני מביטה בו, אל תוך אישוניו ובבת אחת רואה הכל.
ראשי נרכן, מונח, פזור שיער על שידת העץ, שוטו מצליף בי ואני מבקשת אותו שיבוא אלי שוב.
עונג צרוף מציף אותי - אני שלו עכשיו - מרחפת מעל לכאב, מביטה ממעל אל גבר חזק ואל נערה אחת כורעת, נכנעת לרצונו.

ליטוף עדין בערפי, הסתת שיער מעל פנים מזיעות, מעירים אותי. שולחת יד עצלה אל אחורי, מעבירה אצבע על פס-התאווה. מחפשת בעירפול את השדון הקטן. הוא לא איתי יותר. הלך למישהי אחרת לנסות ולגונן עליה מלחוות את ה"ריחוף".

TooT​(נשלטת){פטרוניוס} • 18 בספט׳ 2004

השד הזה מוכר לי מאוד.
ניהלתי איתו לא פעם מלחמות ,
בניסיון לגרש אותו
להביס אותו
וכדרכם של שדים
הוא התעקש ונצמד.

נהניתי לקרוא אותך.
מאוד.