פעילות מינית בי די אס אמית בעד ונגד..

king ddm​(שולט) • 11 בדצמ׳ 2020

בעלם זה יש אנשים שצריכים סדר ארגון בשביל זה
קיימים שליטים באשר נתניה את סדר בתוך כל הבלגן זה של חיים ו יש העלו שרצים את חופש הוא סכוכים לשלוט על חייה של אחרים זה נתן להם את משמעות חיים כוח הוא כף אבל הוא צריך להיות בשליטה כמו שאמר דוד בן אם המן כוך בה גם אמנן אחרית על פי דעתי השליט צריך בחשבון את רצונות של נשלט או דבר חשוב , מאד זה לשמור על קשר אם הנשלט זאות אמרת שצריך לשגיך על נשלט או נישלט על בריאות הפיזית ו הנפשית שלם
בלי כל זה הם יכולים להרגיש דיכאון .
ועל דת אם אתה דתי אין דבר רע בדסמ על פי דת
כל עד אתם לא מאמינים (לא זורקים זרה לבטלה )
דבר שני בדת כתובת שאסור קונדם זאת אמרת שתם מרגשים השמה על סקס מוגן

דרקן ראהל​(נשלט){מית} • 11 בדצמ׳ 2020

זה קטע, שתמיד בדיונים האלה אני מרגיש נורא שטחי. מין בא לי נורא בטבעיות, בלי תסבוכות. מנגד, אני לא מוצא בו את העומקים המרתקים שאתם מדברים עליהם. אני אף פעם לא בטוח מי הצד שמרוויח.

ארגמןן​(אחרת) • 11 בדצמ׳ 2020

במחשבה שניה Quality... זה לא מדוייק מה שאמרת, זה לא כמו כאב.
אשמה לא יכולה לאותת לנו שמשהו דורש שינוי.. אלא רק אם אתה יודע או חושב או מאמין שהבדסמ מזיק לך מלכתחילה.
כמו סיגריות.. אתה לא יכול להרגיש אשמה על זה שאתה מעשן אם אין לך מושג שזה מזיק.
קודם יש ידיעה, מודעות ואז האשמה מגיעה. בשונה מכאב.. שאתה לא צריך להיות מודע בשבילו.

ודרקן.. כל צד מרוויח. כי כל צד פועל לפי מה שהכי נכון וטוב עבורו.

הקנדי • 11 בדצמ׳ 2020

איך דבר אשר אתה עושה מתוך רצון, הסכמה, בטיחות ושפיות הוא שלילי?
חשוב לומר, ולצערי אין על זה מספיק שיח כאן: מי שעוסק בבדס"מ חווה לא פעם ספייס ודרופ. לא מספיק מדברים על סאב-ספייס וסאב-דרופ, ובטח שלא על דומ-ספייס ודומ-דרופ. דברים אלו הם טבעיים וגורמים לאופוריה (ספייס) מצד אחד ודכדוך ותופעות שונות מצד שני (דרופ).
יש על כך לא מעט מידע באנגלית וכל מי שעוסק בבדסמ חייב להכיר תופעות אלו, על מנת לתת את האפטרקייר הגופני והרגשי המתאים והנכון.

Chucha • 11 בדצמ׳ 2020

אשמה, בניגוד לכאב, קשורה באופן ישיר לתכתיבי החברה.
אם נדמיין רגע עולם פילוסופי (מדומיין, כמובן. שאין בו את התנאים של העולם שלנו ולא מחוייב בהם), בו אדם גדל ללא קשר לחברה- האם בעולם כזה יש אשמה?

אני מאמינה שלא.
אשמה לרוב מסמנת רצונות של הפרט, עליהם החברה מטילה סנקציות, הגבלות, קביעות מוסריות וכו. במובן הזה, מוסר הוא אמצעי שליטה.
רגע מבלי להיכנס לשאלת האם זה טוב או רע, או האם זה נחוץ או לא (עמדתי: רע, ולא)- זה בדכ מה שאשמה חושפת (בדומה לבושה, אגב)- את המקומות בהם יש אי התאמה בין רצון/צורך של יחיד, לבין מממ שמצופה ממנו חברתית.
כאב לעומת זאת- הוא דבר אימננטי ופנימי יותר, ופחות תלוי אינטראקציה. גם בעולם המדומיין ההוא, בו אדם נוצר בגפו, ללא קשר לחברה, הוא עלול לחוש כאב פיזי (דקירה, למשל) או נפשי (כמו בדידות לדוגמא).

לעניינו- אני מסכימה עם דרקן שיש מי שחווה בדסמ כעולם שנובע או מורכב גם מאשמה וממצוקה.
ויש מי (וייתכן שזה מיעוט) שממש לא, ומלווים אותה כדבר מהנה ונעים (אני, למשל, ביניהם). פגשתי גם וגם.
וייתכן שיש אנשים שגם חווים מצוקות מסוימות שמבנות את המיניות שלהן, או מתקשרות איתה, והיא, במקרה בדסמית.
בכל מקרה, כאמור- יותר מעניין לדעתי מה אתה מרגיש שאתה חווה, והאם ואיך היית רוצה שזה ישתנה.
ואחרי זה, מה המקום של פעילות בדסמית בעבורך (והאם ואיך היא יכולה לקדם את רווחתך כמו שאתה מגדיר אותה)

Quality • 11 בדצמ׳ 2020

מסכים. באשמה אכן יש אלמנט של ידיעה ( מודעת או לא מודעת) שהדבר אסור. ולכן כמו שכתבתי יש שהאשמה תיווצר בשל פעולה בניגוד לתכתבי החברה, אבל האשמה יכולה להיווצר מתחושה אמתית עמוקה שאתה לא עושה את הדבר הנכון לך ואז היא איתות למשהו כמו שכאב

ארגמןן​(אחרת) • 11 בדצמ׳ 2020

אני שמתי ממזמן בצד את האשמה שמגיעה מהחברה. התגובות שלי היא על האשמה שלי כלפי עצמי בלי קשר לחברה. אשמה לא יכולה לצוץ לי אם אני לא יודעת שיש משהו מזיק במה שאני עושה עם הבדסמ לעצמי.
אם אני לא מודעת לזה שהבדסמ מזיק לי אז האשמה לא תצוץ לי. ובגלל זה אני אומרת שאשמה זה לא סימן. כי מי שלא יודע שהבדסמ מזיק לו (כמו שאם יש מישהו שמעשן שלא יודע מה הנזקים של הסיגריה. סתם דוגמא) אז האשמה לא תצוץ לו. ואם האשמה לא תצוץ לו.. האם זה סימן שהסיגריה לא מזיקה? לא. האם זה סימן שהבדסמ לא מזיק? לא.
אנשים פה לא מבינים למה אתה טוען שבדסמ זה אולי מזיק.. (שואל.. לא טוען) כי כיף להם עם הבדסמ שלהם. וגם לי כיף.. אבל זה לא סותר.
זה כיף לי אבל אני יודעת שזה מזיק.
גם סיגריה אני נהנת לעשן (נגיד).

דרקן ראהל​(נשלט){מית} • 11 בדצמ׳ 2020

במוח שלנו יש דבר כזה שנקרא נוירוני מראה. זה תאים, רק תאים. אבל אלה תאי הפלא של האמפתיה. אלה התאים במוח שמאפשרים לנו לזהות את עצמנו באחר.
אם אני רואה אדם סובל, התאים האלה עושים כימיה וחשמל, ויוצרים לי הזדהות איתו. אז אם אני עשיתי משהו שגרם סבל לאחר, התאים האלה יתחילו את ההבנה הזאת. אם מזה תצמח אשמה, אשמה שתמנע ממני לפגוע בבנאדם שוב, זה מעולה. זה הישרדותי, זה חברתי. הברקה של הטבע.
אם אבא ואמא חינכו אותי שסקס זה איכסה, זה מגעיל, זה בהמי, אני אלמד את זה. תאים אחרים במוח יפעלו, אלה שעובדים כשאנחנו לומדים דברים. ואם אני אלמד את זה טוב, כשאני אחשוב על סקס, תבוא אשמה. מה, קיבינימאט, הישרדותי באשמה הזו? כן, ברגעיה הטובים היא חלק בריא מהמארג החברתי שלנו, אבל ברגעיה הרעים היא פשוט הורסת ומפריעה.
אז בואו נלמד, כל אחד על עצמו, המבנה הנפשי הייחודי שלו, מתי האשמה שלנו מכוונת אותנו נכון וטוב בחיים, ומתי היא נובעת מחרטוטים שדחפו לנו לשכל, מפרשנות מוטעית של סיטואציה, מזה שאדם אחר מפיל עלינו את הסרט שלו...

Quality • 11 בדצמ׳ 2020

אני חושב ששאלת האשמה היא אולי משנית ( או תולדה) של השאלה העיקרית בעיני וזה האם הפעילות הבי די אס אמית היא הגנתית רגרסיבית לנפש ולאושר ( ואז אם חייבים לחזור לאשמה, מייצרת מעצם טבעה אשמה) או שהיא ביטוי בריא של מאווים מיניים/ שחרור מיני ומימוש עצמי.
בימים אלו ( ומחר זה עשוי להשתנות) אני חושב שמדובר בתהליך הגנתי. ההגנות נובעת מחויות ילדות פתלוגיות וקישורים מוטעם/פתלוגים בין כאב או שליטה לעונג וביטחון.

book • 12 בדצמ׳ 2020

העולם לא בינארי, רוב הדברים הם לא 0 או 1. הרוב נע על סקאלה כלשהי.
אתה לא תמצא תשובה כוללת שמתאימה לכולם, מכיוון שהיא אינה קיימת.
האם הסיבה שאני בדסמי ואתה בדסמי היא זהה? ככל הנראה לא, ולכן לטעון שאצל כולם זה הגנתי/משחרר זאת טענה משוללת תוכן.
אצלי, אני מרגיש שהבדסמ מהווה סובלימציה ולכן הוא חיובי בחיי. האם לכולם הוא טוב או חיובי? אני בספק. לכן, אני בוחר גם את השותפות שלי בקפידה.