G-O-L-D(שולט)
|
לפני 20 שנים •
26 בספט׳ 2004
אל אלוהי הכופרים.
פעם, כשהייתי קטן, מאוד אהבתי את יום כיפור.
אבא היה תמיד, בכל חג, לוקח אותי לחנות של מנשה עם האופניים, ולא משנה ששנה לפני כן רכש לי אופניים חדשות, היה מחזיר לו אותן שימכור אותן כאופניים יד שניה, ולי, לי הוא היה קונה אופניים חדשות. הכי הרבה אהבתי את האופניים האדומות שהוא קנה לי בגיל שש. איזה אופניים הם היו, אפילו היום כשאני כבר יכול לרכוש לי עשרים אלף כאלו מבלי להניד עפעף, אני עדין הייתי מתרגש אילו היו רוכשים לי אופניים כאלו. אדומות, עם כיסא בננה צהוב שחור, מראות בצדדים, כידון גבוהה עם שרוכים אדומים בצדדים, שלושה מהלכים עם ידית כמו של רכב, גלגל קדמי קטן וגלגל אחורי גדול. ראלי צ'ופר אורגינליות. וואלה, אני נשבע, כל מי שהכרתי אז קינא בי עד עמקי נשמתו בסיבוב הראשון שעשיתי בכבישי העיר כמו שהיום יעלו ריר חובבי הרכב אם הייתי עובר בעיר בפורשה 911. איזה כיף היה אז... אבל אחר כך, אחר כך יום כיפור הפך לבאסה, פתאום נהיה שקט כזה שבגיל קצת יותר בוגר מאוד מפריע, כי אתה רוצה להשתולל ואסור לך. אני זוכר שבגיל שש עשרה, השתכרתי עם איזו מישהי במסדרונות בית הספר היסודי שבו למדנו בילדות ואחר כך הזדיינו. אני זוכר שירדתי לה אחרי שהיא השתינה ועד היום הצמרמורת לטעם הרע עוברת בי כשאני נזכר בזה. כן, אפילו עכשיו -כנראה שזה היה העונש-. אני זוכר שצעדנו אחר כך ברחובות העיר שיכורים להיפגש בשאר החברה וכל תושבי העיר שחלפו על פנינו הנידו ראשם בסלידה. אני זוכר את המבט של אבא שלי שלפתע נעמד מולי בלווית אמי וחבריו כשהוא מביט בבן שלו, נער בשיער ארוך, ג'ינס קרוע, חולצת מטליקה, יחף ושיכור מתנדנד. אני זוכר את המבט שלו. אני זוכר שהוא פשוט נעצר, הביט בי, ואז החל לצעוד כמי שלא מכיר אותי מבושה. אחר כך, בשנות העשרים, הפך כיפור לסתם יום שלא הבנתי למה מכבים לי את האורות. אחר כך, יום שבארץ מסמל משהו, אבל לי, בחו"ל, בכל מקום שבו הייתי, היה מוזכר כמה ימים אחרי שחלף כ: וואלה, יום כיפור היה לפני שבוע. אבל הפעם, הפעם יום כיפור היה שונה. כאילו אני ואלוהים, היה בינינו דיבור. על המרפסת, מול הים, בשעה שכולם התכנסו בעצמם, אני ישבתי, אחרי ארוחה מפסקת, אחרי מקלחת, אחרי שיחה עם עצמי, להביט בגלים. אחר כך ירדתי לחוף. ישבתי שם, לבד. וכשאני כותב לבד, אני פשוט מתכוון לכך. ל-ב-ד. כלב לא עבר. העיר התכנסה בעצמה. אני הגלים, הרוח, ואל אחד שמבקש שיום אחד בשנה, יינתן לו עד כלות. וואלה אלוהים, נשבע לך, אני השנה לא ביקשתי ממך כלום. כן, אני יודע, אתה יודע את זה. אבל אני לא ביקשתי ממך כלום כי אני יודע כמה מבקשים והנה, השנה, השנה נתתי לך קצת שקט, פחות בקשה של בן אדם אחד. איש אחד שישב שם מול הגלים, לא ביקש ממך דבר אלא רק שיחק קצת בחול ונזכר בימי ילדות, בבגד ים תכלת, בארטיק ווניל, בצחוק תמים, בעור שרוף משמש ולבן שאמא היתה שמה לי על הגב עוד לפני שהמצאיו את האלו וורה. אתה מבין כפרות, לא היה לי ממש מה לבקש ממך השנה. לא יודע, פשוט לא היה לי מה. אתה נותן לי את כל מה שאני רוצה, ומה שאני רוצה מעבר אני משיג בעזרתך או בלעדיה. לא יודע, אל תכעס או תביט בי מהצד ככפוי טובה, לא יודע כמה אתה איתי וכמה לא, ולא יודע אם אתה שומע אותי או קורא את מה שאני כותב בכלוב (אחרי הכול, זך שכמותך, כאן, בפריצות החוגגת?) אבל השנה לא ביקשתי דבר. היה לי נעים איתך היום אלוהים. ישבנו יחד בשקט ודיברנו. אתה סיפרת לי כמה דברים על עצמי ואני צחקתי. במיוחד אהבתי שהזכרת לי את המקרה ההוא עם הגלידה במכנסים שנזלה לי כשהחבאתי אותה מסבא שחשב שאני צם. מה לעשות אחי, מה לעשות, הייתי ילד שובב. אתה יודע, לא בזדון, סתם, אוהב ללכת על הקצה. וכן, אני יודע שאתה שומר עלי. אבל אתה יודע משהו, אני חייב לשאול אותך שאלה... צמתי החג הזה, אתה יודע, אני יודע שאתה יודע, ואני אומר לך, ממש לא הייתי רעב או צמא, אפילו סיגריה לא ממש התחשקה לי וגם לא קפה, אבל תגיד, איך זה שעל אף כל הצום, הקדושה, העובדה שלא נכנס לי לגוף שום דבר, כל מה שחשבתי עליו היה לאכול תחת? איך זה? נו, מה לעשות, אני מחייך עכשיו. מה לעשות אחי, אתה יודע, גלידה במכנסיים, זיון ביסודי, וכל מיני שאלות בגנותך... מה לעשות, אתה הרי מכיר אותי, שובב... * פעם שאלתי את אלוהים שאלה, ולא משנה מה היא היתה, משנה מה היתה תשובתו. הוא, כתשובה לשאלה שלי, הביא שישה גלים לחוף, שישה ולא יותר... מאז, מאז אני חי בידיעה שחיי שווים ערך לגל המגיע לחוף. לא משנה כמה כוח יש לגל הזה, לא משנה כמה גדול הוא, בסופו של דבר, כמו כל הגלים לפניו, גם הוא נודם אל החול ונעלם. |
|
|
רחפנית-הדומית המרחפת(שולטת)
|
לפני 20 שנים •
26 בספט׳ 2004
יש דברים שרציתי לומר
ואינם נענים לי המילים שבחרתי אינן הטובות מכולן עמוקים מן הים הסודות שאינם מובנים לי שאולי לא אבין לא אבין לעולם. לא בכל הדרכים שרציתי ללכת הלכתי בדרכים שהלכתי טעיתי וודאי לא פעם אחת ועצבות מהלה כל שמחה כל שמחה ששמחתי כמו ביקשתי דבר דבר שאבד. חלומות שחלמתי והם מקיצים בי עדיין שבריהם בעיני נשטפים מפני בדימעה ולילות ייסורים לא ספורים שהטבעתי ביין כאובד בדרכי בדרכי הרעה. אך בכל הדרכים מעולם לא אבדה לי דרכינו וגם אם לפעמים סערו מסביב הרוחות ואהבתי אותך והיה לנו טוב טוב עד גדותינו והיה לנו רע ואהבתי אותך לא פחות. ואולי, לא צריך לבקש את הסליחה מאלוהים ןאולי לא ממנו לבקש את המשאלות ואולי, לא איתו לערוך את השיחות, אלא לסלוח לעצמנו להגשים את משאלותנו בכוחות עצמנו ולהביט פנימה לתוכנו ולאהוב את מה שראינו שם.. ואולי חיינו אכן שווים לערך אותו גל שנדם עלי חוף אך כמו הגל העוצמתי הבא אחריו ככה הינה התחדשות כוחותנו במאבק החיים הגל שנדם אל החוף הינו עוד זכרון ממסיכת גלי זכרון חיינו ואנו מביטים אל הים הענק הגדול האינסופי מביטים אל גליו המסמלים את חיינו ועל האדוות הלבנות המסמלות את תקוותינו.... גמר חתימה טובה.. רחפנית-הדומית המרחפת |
|
|
|
רחפנית-הדומית המרחפת(שולטת)
|
לפני 20 שנים •
26 בספט׳ 2004
..
|
|
|