אירוטיקה בדס"מית בסיטואציות יומיומיות

האם קרה לכם שמצאתם את עצמכם מרוגשים מינית ברמה גבוהה מסיטואציות סתמיות לחלוטין רק בגלל
המשיכה לעולם השליטה? ואם כן - מתי?

אתן שתי דוגמאות שהחיים שלי.

1. כיתה י"א (נראה לי), הרבה לפני שהבנתי במדויק את היותי נשלט, היתה לי מורה שלא ממש אהבה אותי ואת הציניות שלי,
וגם אני לא מתתי עליה בלשון המעטה.
יום אחד היא נכנסה לכיתה בתחילת שיעור, ובזמן שהתארגנה במקום שלה שאלה אותי כשבדיוק עברתי לידה "יש לי משהו בנעל?"

היה לה שם נעץ שנתקע בסוליה. אמרתי לה. ובטבעיות שהסעירה אותי ברמה שלא צפיתי ולא הבנתי היא אמרה "אתה יכול להוציא לי אותו?",
ואני רכנתי לעבר מנעליה ושלפתי לה את הנעץ מהנעל.

עם כל שנת חיים שנוספת לי הזכרונות מהתיכון מיטשטשים מעט, הילדות הופכת ונערמת לה בתודעה שלי למשהו מחיים קצת אחרים, אבל הזכרון הזה
כל כך צלול.. זוכר את הנעל השחורה והמבריקה. את הדוגמה על סוליית הנעל. את מגע העור השחור. את תחושת ההשפלה וההתקוממות הראשונית למשמע
הבקשה שהתחלפה כעבור שבריר שניה לרצון לא ברור להישאר שם על הרצפה לרגליה. אפילו זוכר מלמול של שני חברי כיתה כשחלפתי על פניהם
"ראית שהיא ביקשה ממנו.."

עד היום אני שואל את עצמי אם היא בכוונה ביקשה את זה ממני. ומקווה מאד שכן. הלוואי שהייתי יכול להגיד לך מורה יקרה, שהשביעיסט המעצבן ההוא שתמיד
אהב לענות בציניות על כל הערה שלך, ושעשה אתך הורדות ידיים של משחקי כבוד שנה שלמה גם מול כל הכיתה, ובכן, שתדעי שאת בייתת והבסת אותו לחלוטין בפעולה אחת
קטנה. נדמה לי, למרות שאז עוד לא לגמרי הבנתי שאני נמשך להשפלות, שהפכתי מאותו יום לתלמיד יותר רגוע אצלה.


2. הרבה יותר קרוב להיום, לפני כשנה, עם מודעות מלאה לנטיות שלי, יושב בפגישה אצל לקוח חיצוני שנשלחתי לבצע אצלו מס' תיקוני תוכנה קטנים מטעם
החברה. הפגישה מתפזרת בהחלטה כי ל', אחת העובדות (ואישה יפהפייה להדהים) תגדיר לי בדיוק מה בקשת הפיתוח. כולם יוצאים מחדר הישיבות, אני ול'
נשארים. בנונשלנט היא חולצת בבעיטה מתחת לשולחן את נעליה (אני מסוגל לזהות את הפעולה הזו רק לפי תנועות הגוף של החולצת) ומניפה כפות רגליים
יחפות על השולחן (לא מולי, אלא לכיוון הקיר שבינינו) היא מתחילה לדבר, אני קצת מאבד ריכוז ופוקוס (כאמור, היא יפהפייה, מראש ועד, בעיקר, כף-רגל) והיא נותנת
מין מחיאת כף קצרת-רוח, "ניר, קדימה, תהיה עם עיניים אלי, אני צריכה להספיק עוד דברים"
השילוב של הישיבה האדנותית ההיא מולי, עם הטון הפוקד, עם ההפתעה הקלה (היא בנאדם מאד רגוע ולא שתלטני בדרך כלל) יחד עם הסיטואציה שבה היא מסבירה לי מה
לעשות, פירק אותי באופן לא ברור. המון כוחות נדרשו לי לאסוף את עצמי ולא לפלוט "בצחוק" משהו חשוד סטייל "כולי לשירותך / אני עפר לרגלייך, דברי"


יש עוד. במקרים האלה שקוראים בספונטניות יש פן מסוים שמרגש ואמיתי בעיניי יותר מאקטים שבהם שני הצדדים מודעים לכך שהם בסיטואציה בדס"מית.

קרה לכם?

חברה טובה מהעבודה אוהבת להגיד לי כשאני מחכה ממנה לתשובה "לא לזוז עד שאני מסיימת"