G-O-L-D(שולט)
|
לפני 20 שנים •
1 באוק׳ 2004
התאבדות או למות.
יום אחד...
תפילה קטנה המורכבת משתי מילים. יום אחד... היום הזה לא יבוא, תזכור, הוא פשוט לא יבוא, אתה רוצה אותו, לך תביא אותו. * אני מכיר כאן מישהי אחת שבאיזה לילה אחד החליטה ללכת ולקחת את היום שלה. זה יקח לה הרבה זמן, מן הסתם איזה שנתיים, אבל הנפש הזו, תביא אותו ותביא אותו זוחל על ארבע! היום הזה, זה שיש לה בראש, שלה. היא, את "היום האחד..." שלה, תביא כמו כלב תביא, תביא אותו להצטער שלא בא קודם ולפצות אותה על ימים עברו. GO GET IT BABE. GO GET IT. * "תגיד", אומרת לי איזו מישהי, "מה אתה מעדיף? את ההכנעה של הסאבית, או שהיא תבוא אליך ישר כמו שהיא". "ברור שתבוא כמו שהיא". "למה?" היא אומרת ואני יכול להבחין בטון קולה לאכזבה מוסיימת. "כי מה נראה לך, שהעובדה שהכנעתי סאבית, תגרום לי לחוש טוב עם עצמי? אני יודע טוב מאוד מה שאני שווה. נראה לך שאני צריך לקבל את ההערכה שלי מאיזו סאבית שהוכנעה לי? זה בערך כמו שאני אכנס לזירת אגרוף עם ילד בן 6. מה הרעיון? את הסיפוקים להכנעות אני מקבל מאלו שהם באמת יריב ראוי. קרב זה דבר נפלא, אבל צריך לעמוד מולך יריב ראוי ולא איזה חולה בתסמונת דאון מזיל ריר שבכלל לא קולט איפה הוא נמצא". "אתה אומר שאני כמו חולה בתסמונת דאון". "לא", אני משיב ומפהק, "את סתם נקבה משועעמת שמחפשת ריגוש". * יש מחזור מאוד מייאוש בחיים האלה. זה נקרא חלומות. לא משנה איזה חלום יש לך, באמת שלא משנה, ברגע, בשניה, שתבין שהשגת אותו, תוכל להביט עליו מהצד ולהבין, שלמען האמת, הוא מאוד משעמם. אנחנו חיים ממחזור השגתי למחזור השגתי אחר. אתה עני, אתה מייחל לביטחון כלכלי, אתה הולך ומשקיע את חייך בלנסות ולבסס את עצמך, אתה מתעשר, אתה יושב בבית יפה, יש שקט בבית, מרחוק אתה רואה נוף יפה. באותו רגע, באותו רגע בדיוק, אתה מבין, שאין לך כלום. עכשיו מה? "תראה לי את הנקבה הכי יפה בעולם, ואני אראה לך מישהו שמאס מלזיין אותה". העניין הוא, כמה זמן בילה אותו אחד שמאס בה בלנסות להשיג אותה, וכמה ריגוש הוא שאב מהעניין. המחשבות עליה בתחילה, ההשגה, הרגש שעלה מההתחברות איתה, המיאוס והשיגרה. * אויבי האנושות הם לא בן-לאדן והאיסלם. אויבי האנושות הם הזמן, והשיגרה. בן-לאדן והאיסלם דווקא לא רעים בכלל בכדי לשבור שיגרה. (תאמינו לי, הייתי שם בבנין A ב 11.9 בשעה שבע וחצי בבוקר לראות מהי שבירת שיגרה...) * ה-"מיתוס של סיזיפוס" נפתח במשפט אחד, שמאז שקראתי אותו הוא מהדהד לי בראש. "השארלה היחידה השווה להישאל היא ללא ספק, ההתאבדות". זה לא משנה מה יש לך, מה אתה רוצה להשיג, לאן תגיע או איפה תחייה. זה לא משנה אם תהיה לך אהבה, זוגיות טובה,ילדים, כסף, כוח, תהיליה, בסופו של דבר, כל החלומות האלה, הם כלום. ריק אחד גדול של פיקציה. כשאין לך, אתה בטוח שזה מה שיעשה אותך מאושר. אתה בטוח! ברגע שיש לך, הדבר המאכזב מכל היא להבין שלא, אתה לא מאושר. סתם, עוד יום של חול ושל שיגרה. * המילה הזו, שיגרה, יכולה להיכנס לכל אספקט חיים בחיינו. בכל מקום הבת זונה יכולה להיכנס, בכל מקום. אם יש דבר אחד ששווה לחיות למענו, זה רק בכדי לההכניע את הסרוחה הזו, השיגרה. ובכדי להכניע אותה, צריך להבין, שהחיים לא נמדדים בימים או חודשים או שנים. החיים נמדדים בשניות. הנה, עכשיו, לאחר שאני מסיים לכותב את מה שאני כותב, מה אני עושה? כאן בדיוק השאלה... זה נע, זה מתקרב אליו במהירות של חמש מאות קילומטר בשניה, זה נקרא זיקנה. * פרדוקס? גם לחיות את השניות, לעבור ממקום למקום, לחוות רגעים, למות עד תום, לחפון את החיים ולנגוס בהם בפה מלא, גם כל אלה, הופכים בסופו של דבר לשיגרה... הבת זונה בכל מקום. * את האמת, אני אישית, לא חושב שיש סיבה אחת ראויה לחיות את החיים האלה. הם מלאים בצער בייאוש ובחוסר שיוויון. אני בטוח שאילו ידענו שיש לנו אלטרנטיבה היינו בורחים מפה על נפשנו או למעשה עם נפשנו. אבל אנחנו לא יודעים, ואנו חיים באיזו סוג של תקווה למשהו... שום דבר לא יקרה, הכול יתכלה יגמר ויעכל בשיני הזמן והשיגרה. ואם יש דבר אחד, ששווה להעביר איתו את הזמן כאן על הכדור הזה, בתוך הכלים האלה שאנחנו קוראים להם גוף אדם, זה רק דבר אחד. חופש. להבין, שאם שום דבר לא שווה, הכול מתכלה והשגירה מעכלת, אז באמת ששום דבר לא משנה כי הכול מתלכה והגיע הזמן שנשבור אותה, שיגרה. ניתן לעצמנו את החופש לעשות מה שבא לנו, אחרי הכול, במילא שום דבר לא משנה. * החופש האמיתי ויקר מכולם, מתקיים במקום אחד. בכאוס. יש אנשים שמפחדים מכאוס, הם מחפשים את הסדר. הם למדו ש 4 כפול 5 זה 20. איך בא לי שאיזה מתמטיקאי יגלה פתאום ש 2 כפול 2 זה חמש. * לפעמים, אני הולך לאיזו מסיבת טראנס, יושב בצד, ומביט במה שמתרחש. למישהו מהצד זה תמיד נראה כאוטי, אנשים על אנשים, רעש וטירוף. אבל אם תיכנס לתוך בלילת האדם, ותתן למוזיקה לסחוף אותך, תבין שהסדר הקוסמי הזה שכולם מחפשים, נמצא דווקא במקום שהכי פחות צפוי לו להימצא. * הפחד מלהגשים את עצמנו, הוא הפחד מלהבין שאין לנו צורך להגשים את עצמו. הדבר היחד ששווה לחיות למענו הם השניות בהם אנחנו מתקיימים, וביום שנחייה אותן, נתגשם. * בשעת ערב מוצא עבורי איזה איש מוטרף שאני דווקא אוהב שיר שחיפשתי ושמתנגן ברדיו כבר כמה ימים. הוא שולח לי את שם המבצע ואני מוריד את השיר מהקאזה. יש בשירים ובמוזיקה איזה משהו שמשפיע לי על הכתיבה. אני יכול לדעת איזה שיר שמעתי כשאני קורא איזה טקסט שכתבתי גם אם הוא נכתב לפני חצי שנה. אני מאזין לשיר ההוא ומחייך. השורה שנחקקה לי בראש מההשמעות ברדיו היתה: "ואין מכאוב ואין עוד פחד/ אין אהבה שלא פוגשת ייאוש/ יכולנו להיות עדין ביחד/ מה נשאר לנו מה, רק סיכוי קלוש". אין אהבה שלא פוגשת ייאוש, אני מחייך לעצמי עכשיו. ייאוש ממה? למה להתייאש אם לא למחשבה שיש סדר בחיים האלה ודברים נשארים לנצח. הם לא. תחייה את השניות. * אמר לי פעם איזה חבר: "אם אתה רוצה לחיות, אז לך תתאבד על החיים שלך! הרי במילא אתה צפוי למות" |
|
|
abcd
|
לפני 20 שנים •
1 באוק׳ 2004
-השגרה הבת זונה בכל מקום..."
לא רע , לא רע... 
|
|
|
SexyRed(שולטת){Woody}
|
לפני 20 שנים •
1 באוק׳ 2004
אני מאמינה בכול צורה שאפשר לגרום לחיים האלה להיות יותר מרתקים,
צריך רק את הכלים הנכונים- תקווה, יצירתיות, ומדינה אחרת (  ).
על כול מקרה, "להתאבד על החיים", לקחת את הכל מהכול באותו הרגע ולחיות אותו, כאילו שזה באמת יומנו האחרון. |
|
|
nephele(אחרת)
|
לפני 20 שנים •
1 באוק׳ 2004
Spoken like true bachelors
אשריכם נטולי האחריות* שיכולים להתאבד על החיים... אנחנו, אלה שאחראים על חיי אחרים, חייבים למצוא דרכים קצת יותר יצירתיות (וזה מה לא קל, אם בכלל), לצאת מהשיגרה, הבת של האמא שלה הזאתי... נפילי. *לפני העליהום, אני לרגע לא מתכוונת לאנשים חסרי אחריות או לא אחראים, אלא אנשים שלא אחראים על חיי אחרים (ילדים בעיקר) שיכולים לחיות כאילו שאין מחר. |
|
|
הוא(שולט)
|
לפני 20 שנים •
1 באוק׳ 2004
נפילי
לא צריכה להתגונן ולהתנצל כתבת וחשבת נכון וטוב
מדובר בחוסר יכולת לראות את הכוס המלאה חוסר יכולת לשמוח ביש- לחפש את הזיון והריגוש הבא כי הקיים נמאס מילים כמו התאבדות ושגרה הן סימפטום לריק עצום בנשמה השאלה במה למלא אותו היא החשובה |
|
|
עלמה(לא בעסק)
|
לפני 20 שנים •
1 באוק׳ 2004
סיבה?
"את האמת, אני אישית, לא חושב שיש סיבה אחת ראויה לחיות את החיים האלה. "
סיבה ? מי הבטיח סיבה ? סיבה קיימת כשיש בחירה. לא בחרנו לבוא לכאן . הבחירה היחידה שיש לך כל עוד אתה חי היא למות. במוות אתה יכול לבחור. אז אולי השאלה היא האם אתה מוצא סיבה אחת ראויה למות ? |
|
|
מייפל(לא בעסק)
|
לפני 20 שנים •
2 באוק׳ 2004
יש סיבה גולדי. אתה יודע שיש.
בלילה ההוא שבו היא החליטה לקחת את היום שלה, היה שם מישהו בלילה ההוא שבלעדיו זה לא היה קורה. זה אולי היה קורה עוד שנה, אולי עוד שנתיים, עוד עשר. אבל זה קרה באותו לילה. אם לא היית שם זה לא היה קורה אז. ויש סיבה בייבי. אני מבטיחה לך שיש. ויותר מאחת. ועוד משהו קטן: פחות משנתיים בייבי. פחות. |
|
|
@buba@(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
2 באוק׳ 2004
Re: התאבדות או למות. G-O-L-D כתב/ה: "כי מה נראה לך, שהעובדה שהכנעתי סאבית, תגרום לי לחוש טוב עם עצמי? אני יודע טוב מאוד מה שאני שווה. נראה לך שאני צריך לקבל את ההערכה שלי מאיזו סאבית שהוכנעה לי? זה בערך כמו שאני אכנס לזירת אגרוף עם ילד בן 6. מה הרעיון? את הסיפוקים להכנעות אני מקבל מאלו שהם באמת יריב ראוי. קרב זה דבר נפלא, אבל צריך לעמוד מולך יריב ראוי ולא איזה חולה בתסמונת דאון מזיל ריר שבכלל לא קולט איפה הוא נמצא".
"אתה אומר שאני כמו חולה בתסמונת דאון". "לא", אני משיב ומפהק, "את סתם נקבה משועעמת שמחפשת ריגוש". סאבית יריב לא ראוי ? סאבית = ילד בן 6 סאבית = חולה בתסמונת דאון סאבית = נקבה משועממת שמחפשת ריגוש . גולדי אתה בטוח שאתה שווה משהו ? כי אם אתה חושב שסאבית היא כמו שהגדרת ואתה רוצה אחת כזאת אז לא נראה לי שאתה שווה הרבה . ציטוט: את האמת, אני אישית, לא חושב שיש סיבה אחת ראויה לחיות את החיים האלה.
הם מלאים בצער בייאוש ובחוסר שוויון. עצוב מאוד שאתה חושב כך ,פשוט עצוב .. ציטוט: אמר לי פעם איזה חבר:
"אם אתה רוצה לחיות, אז לך תתאבד על החיים שלך! הרי במילא אתה צפוי למות" עם חברים כאלה לא צריך אויבים . תחשוב על זה . |
|
|
בשקט(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
2 באוק׳ 2004
קרבות?
לא.
לא נראה לי שאתה צריך לקבל את ההערכה שלך מאיזו סאבית שהוכנעה לך. שהרי סאבית היא סתם נקבה משועממת, ילד בן 6... כל כך עלוב ופתטי מצידך... סיפוקים להכנעות רק מיריבים ראויים באמת... כמו מי? מה, מלכות עושות לך את זה? וואללה, זה רעיון יצירתי, הכנעת מלכה... להלן הפנטזיה הכי בנאלית של הדום המסוקס. אבל בעצם לא, שהרי כל הנקבות הן בעצם שפחות בבסיסן, ורק צריך להראות להן את האור? לא כך? אויש, אבל אז הן הופכות ל"חולה בתסמונת דאון מזיל ריר שבכלל לא קולט איפה הוא נמצא" ושוב אתה תקוע עם נקבה משועממת שמחפשת ריגוש. יש מי שזקוקה לקרב להצדקת הכניעה ויש מי שזקוקה לקרב כדי להצליח בהתמודדות עם המלחמה הפנימית ויש מי שאינה זקוקה לקרבות, רק שתתן לה לתת, רק שתיקח, ואני יודעת שסאביות באות בעוד מגוון רחב של צרכים, והתנהגויות, מניעים, חלומות ומחשבות. ואני לא בטוחה אבל יתכן וגם הגוונים האלו משתנים כמו כיוון הרוח, צבעי השמיים והאיש שמולנו. אבל אולי צריך להתייחס ככה אל מי שמוכנה להיות שם עבורך כמו שהיא כלום עלוב כדי שגם החיים יהיו כזה מין כלום עלוב. סליחה, אבל אני הולכת לנגב את הסנטר המרוייר. ואני לא מבינה גדולה בתסמונות, אבל דאון זו לא מחלה, נולדים ככה, וחיים עם זה, ברמות שונות של מודעות, הגשמה, סיפוק, הנאה, סבל, תסכול, כאב ומאמץ אדיר. אבל זה לא מחלה שניתנת לריפוי. ויש לי דוגמא לילד כזה, שמייצג אותנו באולימפיאדות, ועובד במשרה מלאה ומנסה כל אתגר פיסי ונפשי שרק קיים, ונלחם כמו אריה בכל רגע על זכותו לחיות את חייו עד הקצה. בלי פשרות. ותאמין לי הקרבות האלו יותר מרשימים מכל הכנעת גרון של סאבית קשורה. אני עדיין לא מצליחה לשאוב כזו הנאה מהחיים שלי, כמוהו. על קרבות אתה מדבר? |
|
|
|
בשקט(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
2 באוק׳ 2004
ושכחתי
ואני שייכת למועדון המעריצים.
אתה יודע את זה. אבל הפעם..... חיכיתי כמה שעות, התלבטתי אם לכתוב, ואולי עדיף היה שאשתוק. אבל לא מצליחה... |
|
|