אתגר דצמבר

"המודעות משחררת" היא אמרה לי, פונה להתרחק מרכבה, ואז, כאילו נזכרת לבדוק, נפנתה אלי ושאלה:
"מה, לא?" מישירה אלי את עיניה השחורות-בורקות.
כשלא יכולתי להשיב, היא גיחכה. מבינה, וחזרה לשתות מקשית הקפה הקר שלה.
הבטתי מטה אל שמלתה, אל אצבעותיה הרזות החומות החובקות את כוס הפלסטיק. ידעתי שאם לא אומר משהו, הרגע הקסום יגוז, והיא תחצה את הגן ותבלע אל הבניין בו עבדה.
"א...אני לא יודע מה קורה לי..." גמגמתי, מעז להביט אל מבטה השוחק.
"אני לא מסוגל להפסיק." קולי נשבר. "אני יודע איך שזה נשמע, אבל חיכיתי כאן שתגיעי. זו גם לא הפעם הראשונה."
"אתה יודע מתי אני מגיעה?" היא לא נשמעה מוטרדת, שערה השחור מלטף את לחייה. צווארון העליונית הכהה שלה, נגע בצווארה הרך.
הנהנתי.
"אתה גם יודע איך המכונית שלי נראית?" לא היה חשש בקולה
"כן."
"רגע," הבזיקה בה השאלה, "ומה חשבת להגיד לי כשאבוא?" בדל חיוכה נמתח. הנינוחות שלה אל מול הכאוס שלי, כאבה.
"לא... לא יודע." הודיתי.
היא הרהרה.
"ישבת כאן וחיכית לי... ולא פעם אחת, ולא חשבת מה תגיד כשתפגוש אותי?"
לא עניתי. דביל. הבטתי לרצפה, מבטי ממוסמר אל חרטום נעלה השחור, שהציץ תחת אמרי שמלתה.
היא הייתה משועשעת.
"שם?" שאלה, והצביעה בעיניה לספסל.
הנהנתי
היא פסעה בהיתוליות לספסל, והתיישבה עליו, מביטה בדריכות אל הכביש, עושה עצמה כמחפשת מכונית.
"ככה?" שאלה אותי
לא עניתי. רציתי למות.
"או ככה?" ישבה כאילו לא מביטה בכביש, ומעמידה פנים שהיא מתעסקת בטלפון שלה, ומגניבה מבטים למכוניות.
שתקתי. פי יבש.
היא חזרה אלי מהספסל, מניחה לי לקבל את יופייה המתקרב. "וכל הזמן הזה לא תכננת מה תגיד לי?" היא ממש זרחה עכשיו.
"אידיוט. אני יודע..." סיננתי.
"לכן אמרתי לך שהמודעות משחררת."
שלחתי אליה מבט תוהה.

"או שלא..." חתמה.
"רוצה לסיים את הקפה שלי?" היא שאלה זאת בעודה מתכופפת ללכוד את מבטי שהושפל.
הנהנתי.
"טוב." שלחה אלי חיוך ניחומים קסום. היא פנתה אל הבניין בו עבדה, והתרחקה, מותירה אותי עם ניחוח שערה, ועם הקשית אותה לפני רגע חבקו שפתיה.

(שלגי באמת שהתאמצתי לא לכתוב על מודעות אבל)

מודעות

הוא אומר שיש לו מודעות גבוהה לכאבים של אחרים. פעם בשבוע לשעה של הקשבה, הוא פורק קצת כאבים, חושף צלקות וחולם על שקט. היא קוראת לזה חרדה, הוא לא מסכים. "זו מודעות גבוהה לכאבים של אחרים" הוא כמעט צועק, ושוכח את כאבה שלה. מביטה בו בעיניים כבות, מלטפת לו עוד שריטה. הוא מרוכז בכאבו שלו, על מודעות גבוהה, כולו רועד ואפילו דמעה זלגה. היא לא המטפלת, היא רק חברה, שהניחה בצד את כאבה שלה, העניקה לו את אוזנה, לספר את בכיו. יום אחד היא תלך, כי גם לכלי כיבול תקרה, לא מזכוכית, יצוקה מבטון. כמה אפשר ללטף צלקות של אחרים ולשמור את שלה מכוסות? יום אחד הוא יתעורר, ויגלה שכל זה היה רק חרדה, ואין לו אפילו מודעות בסיסית לכאבים של אחרים.

"בדרך כלל," היא אמרה, "זה באמת נכון שאין אדם שהוא אי, שלם לעצמו." עורפי היה מונח על ירכה, והיא ליטפה את לחיי, מסבירה לי, לאט, מוודא שאבין.
"הרי כל אדם הוא חלק מהיבשה, נתח מן האדמה."
שתקה.
"חוץ ממך." חייכה. "רק אתה תלוש לך."
בלעתי רוק.
"אתה ... לא מבין, נכון?" שאלה בחיוך. ניסיתי לחייך בחזרה, אבל ידעתי שמגיעה מכה שטיבה לא ברור לי.
"תראה, כשרגב-עפר מיבשת אירופה נסחף בים, אירופה פוחתת ממש כמו אילו נסחף צוק, כאילו נסחף הבית של אחד מידידיך, או אפילו הבית שלך."
היא הסבירה לי זאת כמו לפעוט, מדגימה את ניתוק הבית מהיבשה בידיה.
"רואה את רגב העפר על סוליית המגף שלי?" שאלה כשהיא מיישרת את רגלה.
"כן."
"הוא היה פעם חלק מערוגה. עכשיו הוא לא, אבל גם הערוגה קצת פחתה. נכון?"
"נכון."
"לכן, בעצם, אנשים אינם איים. אם הם מתים, זה משפיע על כל היתר."
משכתי באפי.
"כך זה לפחות בדרך כלל." סייגה.
"לפחות בנוגע לאנשים." אמרה זאת כאילו חולקת בדיחה עם קהל נסתר.
דמעה התגבשה בזווית עיני. היא הביטה מעלה, משוחחת עם ענן בר מזל:
"מותו של כל אדם ממעיט אותי משום שאני כרוכה באנושות."
היא שתקה. גם אני, ניזון מחום חיקה.
"אתה מבין? כל אדם שימות, נוטל משהו ממני..."
הנהנתי, מציץ אל צווארה החום-זהוב, אולי בפעם האחרונה.
"חוץ ממך." חתמה. "אתה, כשתמות, לא תיטול ממני מאומה." גב אצבעה סרק את לחיי. דמעתי נשרה כאן.
"אוי. אל תהיה עצוב... ככה זה." ניסתה לנחם אותי, בעודי מריח את נשימתה. "לפחות ככה זה כשאתה כלום, נטול משקל, חסר נפח, היעדר."
הבטתי מעלה אל עיניה החמות-אטומות.
"לכן", היא סיכמה, "בדרך כלל אני לא אמורה לשאול למי מצלצל הפעמון, כי הוא הרי תמיד מצלצל גם קצת לי..."
היא הוציאה אודם ומשחה אותו על שפתיה.
"אבל במקרה שלך," משכה את ירכה מתחתיי ונעמדה, מתכופפת אלי בחיוך צחור שלרגע, מפאת הצללית שיצרו שערותיה, הטיל אותי אל אוהל חשוך, "הפעמון מצלצל רק לך."
אמרה, ועזבה.