G-O-L-D(שולט)
|
לפני 20 שנים •
5 באוק׳ 2004
ילדים של החיים
זהו, זה סופי, החורף מגיע.
לא רוצה להיות רע, אגואיסט, או ילדותי, אבל... כמה שאני מייחל לשנת בצורת. שנת יובש קשה, ימי חורף ניו-יורקרים, קר, אבל יש שמש. למה אני מייחל לזה? כי כנראה אשאר כאן לחורף הזה. כנראה... * אני מסתכל במראה. זה מדהים אותי מה שהזמן עושה בנו. כאילו אין לו אלוהים לזמן הזה, כמו איזה וונדליסט מוטרף שמרסס באור יום על קירות הכותל איזו כתובת גרפיטי מטופשת סטייל "סיגי, אוהב אותך, נ. " לו לפחות היה מרסס איזה משהו עם עומק, משהו אייכותי. הנה, כאן, במקומות האלה, יש שני סוגי בני אדם. אלה שמוכנים לקבל את העובדה שהם נמקים, ואלה שלא. אלה שלא, ישקיעו את נשמתם בשמירה על הגוף ותיחזקו, אלא שלא, פשוט לא. אלה שיתחזקו, בגיל מתקדם יותר יוכלו להתכופף מבלי להאנח, או להשתין מבלי להזדקק בעזרה. אלא שלא, פשוט לא. את שנייהם אגב, יטאטא הזמן אל מתחת לפני האדמה. * החורף מגיע ואני נכנס לאימוני כושר. יש לי את הרוטינה שלי בכל הקשור לזה. משהו כמו רוקי שהולך להתאמן בערבות סיביר באיזו בקתה. אני תמיד מגדל זקן, מאריך שיער, חובש כובע צמר , כפפות עד לפרקי האצבעות, קפוצ'ון, נעלי ריצה, שכבות על שכבות על שכבות. בחורף, שעות הלילה, הן השעות שמי שמכיר אותי מספיק טוב, יכול למצוא אותי רץ על מסלול הריצה בספורטק שבת"א. אני דווקא אוהב את התחושה הזו, הריצה המטורפת הזו, איש בודד על מסלול ריצה שאף נפש חיה רציונלית לא תעלה עליו בקור המשתק הזה, רץ כשהוא מלווה במחשבות ראשו. יש משהו מנקה בחוויה הזו. אתה מקיים עשייה, שלאחרים נראית תמוהה ואולי אפילו מופרעת. פעם, ביום גשום במיוחד, פגשתי בסוף מסלול הריצה איזה רץ אחר. הוא רכן שם ועשה מתיחות כשהגשם שוטף אותו. אני הסתכלתי עליו מתנשף כשאני נשען על ברכי והוא הביט בי בעוד הגשם שוטף אותנו במטר. חייכנו. זה החיוך של שני אנשים שיודעים שפרט להם, אולי קיימים שניים שלושה כמותם בכל ת"א. שני אנשים החולקים איזה מכנה משותף. "אתה יודע..." ההוא אמר תוך כדי מתיחה, "יש רק זן אחד של אנשים כמונו". "זן?" אני התנשפתי. "כן, רק אנשים ששורף להם משהו בבטן..." * אם יש דבר אחד שאני אוהב בחורף, זו הכניסה לאימונים, דווקא כשלכולם קשה לשמור על דיאטה, וקשה לצאת לרוץ בחוץ דווקא אז אני אישית מקיים זאת. זה אולי מהסיבה הפשוטה שבקיץ זה הכי קל לרוץ בחוץ והכי קל לשמור על הרגלי אכילה, כי במילא לא רעבים. אם יגידו לי לטפס על הר, זה ישעמם, אבל אם יגידו לי לטםס על הר געש יחף, או, כאן יש משהו מעניין. * יש עוד דבר שאני מאוד אוהב בחורף. זקן. הלוק הזה של איזה אחד המתכנס בעצמו. זקן על הפנים, זה סוג של יציאה לקרב. כמו בשייטת, כשצובעים את הפנים בצעי הסוואה. זקן, סימבוליקה לקרבות. ואני כולי מתכונן למכת האש הראשונה... * נכנסתי לכלוב היום וראיתי שסופרמן אחי פתח כאן כרטיס. הוא פתח כרטיס וכבר הספיק לקרוא את "וויתורים מאהבה" הפרסום האחרון שבו כתבתי עליו ועל שיחותינו. זה הרגיז אותו אז הוא הגיב בכעס. אבל הוא איש נחמד, לא להתרגש. לפעמים זה קצת נפלט לו. זה העלה בי חיוך לראות את זה, על אף שזה אומר שהוא ובאטמן חוגגים... זה העלה בי חיוך כי פאק, כלובי, האיש הזה שהרים כאן אתר ועבד כל כך קשה, זכה לעובדה שבפעם הראשונה שאנו בני התמותה, נזכה לקרוא את המחשבות של האיש הכי נערץ על פנטזיות כולנו, תהיה כאן באתר הזה. סחטיין כלובי אחי, מברוכ, סופרמן אצלך באתר. חביבי, עכשיו זה הזמן להקפיץ את מחירי הפרסומות, הרייטינג של האתר שלך הולך לזנק. וזה אחלה של אתר, מגיע לך. * יש כאן באתר איזו מישהי שכותבת לי אחד לכמה זמן ומזכירה לי כמה אני שפל ומסריח. יש בה טענות כלפי שאני שקרן ומדמה את המציאות שבה אני חי. אז יש כאן כאלה שיכולים להסביר לה שהיא טועה, אני בטוח, אבל היא בשלה. היא טוענת שפגעתי כאן בהרבה מאוד בחורות ושהיא שמעה עלי הרבה מאוד שמועות. בכלל הגיעה לאוזני העובדה שרבות כאן "מזהירות" מפני (עובדה שמעלה בי חיוך) אני לא יודע, באמת שלא יודע, אבל אם להיות מי שאתה פוגע במישהו או מישהי, אז שיפגעו. אני לא ממש יודע למה היא כותבת את מה שהיא כותבת, זה גם ללא ממש איכפת לי. אני יודע היכן טעיתי בחיי, אני יודע. כמו כולם אני עושה טעויות, אבל אני תמיד מתנצל כשאני מוצא שטעיתי. אז כן, היתה כאן אחת שאני מרגיש שפגעתי בה, אבל זה היה בתום לב. היא בטוחה שלא, אבל מצד שני היא גם לא ממש נתנה לי להסביר. היא היתה אולי אחת הבודדות שממש נהנהתי לשוחח איתה. אחת הבודדות. אם את קוראת את זה, אני רוצה שתדעי משהו אחד. זה יקרא לך מוזר, שקרי, לא הגיוני, או לא יודע מה, אבל בכל יום שאני נכנס לכאן וכותב כאן, בכל יום את בראשי על האופן שבו יצאת מהכרותנו. ולא מהסיבה שאיבדתי אותך או משהו כזה, בכלל לא. סתם צר לי שאת חושבת וחשה את מה שאת חושבת וחשה. ולך שכותבת לי ומזכירה לי עד כמה אני דפוק, שני דברים לי אליך. א. כל אחד ואחת שחושבים שפגעתי בהם, יכולים לעמוד על המקפצה, המים קרים. אם פגעתי, זה סימן שהם נהגו באופן כזה או אחר שהגיע להם/ן. ב. בכל פעם שאת כותבת לי את מה שאת כותבת לי, אני מוצא שאני די מודה לך בתוכי. זה תמיד נחמד שמישהו שורק לך מגדת הבריכה ומתקן לך את החתירה במקצה מאה מטר. לפעמים כשחותרים חזק ומהר מידי, לא שמים לב לדרך... * ישבתי היום עם איזו מישהי לכוס קפה. בתוך השיחה שלנו היא אמרה שהיא חושבת שעושר, גורם לך לאבד את הטעם מהדברים הקטנים. כלומר, כשאתה עשיר, אתה כבר לא תלך ותישן בחושה בסיני, אלא תיסע להוואי. כשאתה עשיר אתה לא תיסע באוטובוס, כשאתה עשיר, אתה חי מעל לפני השטח. אני חייכתי וחשבתי על זה שהסיבה היחידה שאני רוצה להגיע לנקודה אליה אני רוצה להגיע, היא בכדי להוריד את הנעליים, להעלות על ג'ינס ישן עם קרע בברך, לחלוץ נעליים, להתהלך יחף, לישון בחופים ולהסתובב בלי ארנק. כן, בדיוק כמו אז, בגיל 16. כסף מבחינתי, הוא היכולת לחזור בזמן. וכסף גדול מבחינתי, הוא כמו לשחק בפאק-מן עם אין סוף פסילות. * לפעמים אני קולט שאני כותב באתר בדסמ. כלומר, זה מה שאני וזה מה שאני אוהב, אבל יש כאלה שאם היו קוראים את כתבי ומזהים אותי, היו נתפסים למסך בצפייה, לא בגלל הצמאון לכתיבה, אלא רק בגלל ייצר הרכילאות למילים מסגירות. "סטייה, היא כמו אוכל סיני. או שאוהבים אותו או שלא. אבל כשאתה סיני, אין לך הרבה ברירות." ולכל הנקבות המשרדיות שיושבות והשמועה פשטה ביניכן אני אכתוב על משקל הזזת העולם, תנו לי זווית, ואראה לכן איך אני מכופף את גבכן. * הבוקר שוב עלה. לאחרונה אני מקבל אותו בסוף כל לילה כמי שואמר "נו הגעת, יופי, השמש גם היום עלתה, סדר, הכול עומד בסדר". אריק איינשטין מנעם לי עכשיו בקול של זמר, שלנו הישראלים מהווה משהו כמו קול של אבא. לא משנה אם אתה אוהב אותו או לא, לא משנה אם אתה כועס עליו, לא משנה אם רבת איתו, או אם יש מטענים שלילים עמוקים, אחרי שלא שמעת אותו הרבה זמן, בין אם אתה במולדת ובין אם לא תמיד תתרגש לשמוע אותו. הוא שר לי עכשיו, הוא שר ואני אשיר לכם שיהיה לכם בוקר וחדש וטוב. רק עוד בוקר חדש וטוב. "עיני פקוחות מבלי לראות את השמיים/ מבלי לראות כחול של ים ירוק של עץ/ מבלי לשמוע מנגינות יפות כמו פעם/ מבלי לראות את הדברים כמו שהם/ ילדים קטנים, ילדים גדולים/ ילדים טובים וילדים רעים/ את יודעת אמא כולנו ילדים של החיים/ אני נושם אני חבוק בזרועותייך/ אני רואה בך בית חם ומשפחה/ ואור בהיר בחלונות שאת פותחת/ אני חופשי אך אין לי מנוחה... ילדים קטנים, ילדים גדולים/ ילדים טובים וילדים רעים/ את יודעת אמא כולנו ילדים של החיים/ והרופא כבר מדבר על סוף הדרך/ אבל אני יכול לשים לפחד קץ/ עיני פקוחות בשביל לראות את השמיים/ בשביל לראות כחול של ים ירוק של עץ/ ילדים קטנים ילדים גדלים/ ילדים טובים וילדים רעים/ את יודעת אמא כולנו ילדים של החיים/ כולנו ילדים של החיים/ |
|
|
SUPERMAN (GOLD'S) FRIEND(מתחלף)
|
לפני 20 שנים •
5 באוק׳ 2004
אהבתי גולדי
אני פצצת רייטינג?
בא לי להביא אותה עכשיו במפגן אווירי מעל הכנסת בשבילך. בוקר טוב או כמו שהנשיא שלי אומר: שלום, חבר. S. נ.ב. תגיד, מה אתה אומר על הסייפוורד שלי? -קאוואבאנגה!"- באטמן המציא לי אותה. הוא אומר שאני חתיכת צב מסריח. אתה לא יודע איזה כיף להגיד את זה כשהכאב ממש בלתי נסבל, לא שיש כאב שיכול להיות בלתי נסבל עבורי, אבל ניחא. |
|
|
רחפנית-הדומית המרחפת(שולטת)
|
לפני 20 שנים •
5 באוק׳ 2004
אופ גולד
כמעט, כמעט הזדהיתי איתך בנוגע לחורף ולהסתגרות שאיתו, כמעט כתבתי לך שאנשים בוחרים להפגע ונותנים לאנשים אחרים את הכוח לפגוע בהם, כמעט שכתבתי לך שעצם זה שאתה מסביר לעצמך לאותה אחת שהחליטה להיות חבר המושבעים,השופטת והמוציאה לפועל, מראה שזה בעצם מפריע לך, כמעט כתבתי לך שלמרות שלא תמיד מגיבה זה לא אומר שאתה לא נוגע בנקודות, כן, כמעט ה-ח-מ-א-ת-י- לך
עד............ שהרגת לי פנטזייה!!! סופרמן סוויץ' 
עד מתי רשעים יעלוזו ושיני הסאבים תכהנה???? (והוא בכלל יודע שהוא אלתר אגו?  )
|
|
|
ניקול בעקבגבוה(שולטת)
|
לפני 20 שנים •
5 באוק׳ 2004
רחפוש, שיישאר ביננו, אני פה בגלל התגובות שלך((:
|
|
|
ket(לא בעסק)
|
לפני 20 שנים •
5 באוק׳ 2004
ילדים של החיים
אח אין, אין על החורף עם הריח,והרטוב הזה ששוטף את כל האבק והמועקות.
אני מאלו שפורחות בחורף, שמרחרחות את האויר כל יום כדי לבדוק אם הוא כבר בדרך. התחדשות. לצד המזהירות והמרתיעות, הולך וגדל לו מועדון מעריצים. (בקרוב יחולקו חולצות) חברי המועדון נוהגים בבוקר לשבת מול המסך, עם כוס קפה והרבה פיהוקים, קוראים מה היום כתבת לנו , מהנהנים בראש ומחייכים. 
אז בשם המועדון (הדובר בחופשת חול המועד) כיפק היי!!! שמחים שאתה נשאר כאן גם לחורף. בוקר טוב וחדש גם לך  ))) [B] [B]
|
|
|
| amuka |
לפני 20 שנים •
5 באוק׳ 2004
אוף איתך גולד
זה נהיה כבר הרגל, לפתוח את היום כשמילותיך מלוות אותי.
עוד הרגל שיום אחד אמצא את עצמי מנסה להיגמל ממנו... ועד אז.... באמת שיהיה בוקר נפלא. אגב- עבור כל אלו שאינם מזהים, אולי תשחרר באופן דיסקרטי איזה פרט מזהה, כדי שנוכל להתמכר גם לספרים? |
|
|
בשקט(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
5 באוק׳ 2004
אם כבר חורף...
אז התל-אביבי הוא בעיני נפלא.
ולא נורא רטוב, ומאד מואר ושימשי. ופגשתי כבר כמה חורפים נבזיים בארצות אחרות. זוועה. ומעכשו, בלעיתים הרחוקות שאני עירנית בשעות הקטנות בהן אתה ער, ביחוד בלילות הקרים מאד, אדמיין אותך רץ. יהיה מחוייך. וכמו לספר החתום, גם לי אתה כבר סוג של הרגל, חלק מטקסי הבוקר, והמחשבות הבורחות מענייני הנקבות המשרדיות למקומות אחרים. |
|
|
צמאה(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
5 באוק׳ 2004
מר גולד
אני חושבת שיש כאן משהו מוזר זה פשוט לא הגיוני שאתה סתם איזה מישהו שכותב ככה זה לא הגיוני
אתה פשוט גאון אתה כותב בצורה אחרת זה מוזר אני פשוט מהמילה הראשונה עד המילה האחרונה לא יכולה לעצור ואני בולעת את המילים ואני לא מצליחה לשתות שלוק מהקפה ואפילו לא לעשן פשוט רק לקרוא אהבתי במיוחד את הקטע הזה לפעמים אני קולט שאני כותב באתר בדסמ. כלומר, זה מה שאני וזה מה שאני אוהב, אבל יש כאלה שאם היו קוראים את כתבי ומזהים אותי, היו נתפסים למסך בצפייה, לא בגלל הצמאון לכתיבה, אלא רק בגלל ייצר הרכילאות למילים מסגירות. "סטייה, היא כמו אוכל סיני. או שאוהבים אותו או שלא. אבל כשאתה סיני, אין לך הרבה ברירות." ולכל הנקבות המשרדיות שיושבות והשמועה פשטה ביניכן אני אכתוב על משקל הזזת העולם, תנו לי זווית, ואראה לכן איך אני מכופף את גבכן כשאתה סיני אין לך הרבה ברירות זה פשוט מדהים וזה לא הגיוני שאתה סתם איזה אחד מי אתה??? ואני רוצה להגיד לך שצחקתי בטירוף מהקטע עם סופרמן והפרופיל שלו ושהוא הגיע לאתר זה פשוט גאוני ועוד דבר אחד ואחרון מי שרוצה חולצה מוזמנת לכתוב לי אני הולכת לעשות חולצות שחורות שיש עליהן טבעת זהב ובתוכה האות G זה לא רק מועדון מעריצות זאת צריכה להיות דרך חיים לחיות את המילים תודה מר גולד |
|
|