למה צעירים עושים כל כך מעט סקס?

למה צעירים עושים כל כך מעט סקס?

deckard • 30 במרץ 2022

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.6696515

https://www.theatlantic.com/magazine/archive/2018/12/the-sex-recession/573949/

התשובה מורכבת מכפי שניתן היה לחשוב

קייט ג'וליאן, אטלנטיק

זו אמורה להיות תקופת הפריחה של הסקס. שיעור האמריקאים שאומרים שסקס בין מבוגרים לא נשואים הוא "לא פסול כלל" נמצא בשיא של כל הזמנים. מקרים חדשים של HIV נמצאים בשפל של כל הזמנים. רוב הנשים יכולות — סוף־סוף — להשיג אמצעי מניעה בחינם ואת גלולת הבוקר שאחרי ללא מרשם.

אם אתם בקטע של סטוצים, גריינדר וטינדר מציעות אפשרויות לסקס מזדמן וזמין בכל עת. המשפט "אם משהו קיים, יש פורנו שלו" היה פעם מם אינטרנטי מחוכם, היום זו האמת לאמיתה. יש סרטי BDSM בקומפלקס הקולנוע הקרוב לביתכם — אבל למה לצאת מהבית? הסקס מוצג, לפרטי־פרטיו הנהדרים לעתים, בטלוויזיה בכבלים, בשעת צפיית השיא. סקסטינג הפך לאמצעי תקשורת מקובל, סטטיסטית לפחות. פוליאמוריה היא מילה שגורה בכל בית. מונחים אפופי בושה כמו "סטייה" התחלפו בהגדרות משועשעות כמו "קינק". יחסי מין אנאליים הם כבר לא טאבו מוחלט — ב"טין ווג", מגזין הנוער של "ווג" (כן כן!), אפילו פירסמו מדריך לזה. פרט לגילוי עריות ויחסי מין עם חיות — וכמובן יחסי מין שלא בהסכמה באופן כללי — התרבות שלנו מעולם לא היתה יותר טולרנטית לסקס על שלל תצורותיו.

אבל למרות כל זה, בני נוער ומבוגרים צעירים באמריקה עושים פחות סקס.

לשמחתם של הורים, מחנכים ואנשי כנסייה רבים הדואגים לבריאותם ולרווחתם של הצעירים, בני הנוער דוחים את תחילת חיי המין שלהם. סקר התנהגות סיכונית של בני נוער שערכו המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן מגלה כי מ–1991 עד 2017 ירד שיעורם של תלמידי התיכון שקיימו יחסי מין מ–54% ל–40%. במילים אחרות, במהלך דור אחד הפך הסקס ממשהו שרוב תלמידי התיכון חוו למשהו שרובם לא התנסו בו (ולא, הם לא מקיימים סקס אוראלי במקום — הנתון הזה לא השתנה בהרבה).

בינתיים, שיעור ההריונות בקרב בני נוער בארצות הברית צנח לשליש משיאו בעת האחרונה. כשהחלה הירידה הזאת, בשנות ה–90, היא התקבלה בחיבוקים מקיר לקיר, ובצדק. אך כעת כמה משקיפים מתחילים לתהות שמא התהליך שהתקבל בברכה, מקורו בהתפתחויות שאינן בריאות כלל. הולכים ומתגברים הסימנים לכך שדחיית הסקס אצל בני נוער היא כנראה האינדיקציה הראשונה להימנעות כוללת יותר מאינטימיות גופנית הנמשכת גם בשנות הבגרות.

בשנים האחרונות פירסמה ג'ין טוונג', פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת המדינה של סן דייגו, מחקר הבודק כיצד ומדוע מתחוללת הדעיכה הזאת בחיי המין של האמריקאים. בסדרת מאמרים שפירסמה בכתבי עת ובספרה האחרון, "iGen", היא מציינת כי למבוגרים צעירים כיום יש פחות בני זוג לסקס מאשר לבני שני הדורות הקודמים. בני ה–20 כיום נוטים להתנזר ממין פי 2.5 יותר מבני דור האיקס כשהיו בגילם; 15% מדווחים כי כלל לא קיימו יחסי מין מאז הגיעו לבגרות.

מסוף שנות ה–90 ועד 2014, גילתה טוונג', על סמך נתוני הסקר החברתי הכללי, עבר המבוגר הממוצע מקיום יחסי מין 62 פעמים בשנה ל–54 פעמים בשנה. ייתכן שלא נחוש בירידה אם נבחן כל אדם לגופו, אך בממוצע ארצי מדובר בגירעון עצום של סקס. טוונג' בחנה לאחרונה את נתוני הסקר החברתי האחרון, מ–2016, ואמרה שבשנתיים שחלפו מאז פרסום המחקר שלה חלה ירידה נוספת בתדירות יחסי המין.

עברו לתצוגת גלריה
אינפו סקס
בין מדעני החברה ישנם כאלה שחולקים על היבטים מסוימים בניתוח של טוונג'; אחרים אומרים שמקור הנתונים שלה אינו אידיאלי למחקר על מיניות. ולמרות זאת, איש מהמומחים הרבים שריאיינתי לכתבה זו לא פסל את הרעיון כי המבוגר הצעיר הממוצע של ימינו עושה פחות סקס ממקבילו בעשורים קודמים. איש מהם גם לא פיקפק בכך שתמונת המצב הזאת אינה תואמת את התפיסה הרווחת — רובנו עדיין חושבים שאחרים עושים הרבה יותר סקס ממה שהם עושים בפועל.

כשצילצלתי לאנתרופולוגית הלן פישר, חוקרת האהבה והמיניות ואחת מעורכי הסקר השנתי של Match.com על רווקים באמריקה, המקיף יותר מ–5,000 אמריקאים נטולי בני זוג, כמעט יכולתי לראות אותה מהנהנת מעברו השני של הקו. "הנתונים מראים שאנשים עושים פחות סקס", אמרה, ושמץ שובבות נשמע בקולה. "אני שייכת לדור הבייבי בום, ומתברר שבזמני עשינו הרבה יותר סקס ממה שהם עושים היום!" היא המשיכה והסבירה שהסקר בוחן את פרטיהם האינטימיים של חיי המשתתפים כבר שמונה שנים. "בכל שנה חברת מאץ' נדהמת מכמות הסקס המועטה שעושים האמריקאים — כולל המילניאלים (בני דור המילניום, דור ה–Y)".

פישר, כמו מומחים רבים אחרים, מייחסת את הירידה בסקס לירידה בזוגיות בקרב צעירים. ב–25 השנים האחרונות פחות ופחות אנשים מתחתנים, ואלה שמתחתנים דוחים זאת לגיל מבוגר יותר. בתחילה, משקיפים רבים סברו שהסיבה לירידה בשיעור הנישואים היא עלייה בחיים משותפים ללא נישואים — אלא ששיעור בני הזוג החיים יחד לא עלה במידה כזו המקזזת את הירידה בנישואים: כ–60% מהמבוגרים מתחת לגיל 35 חיים כיום ללא בן זוג. אחד מכל שלושה מבוגרים בטווח הגיל הזה גר עם הוריו. אלה שחיים עם בן זוג נוטים לעשות סקס יותר מאלה החיים בגפם — והמגורים עם ההורים ודאי אינם עוזרים לחיי המין. אבל זה לא מסביר מדוע צעירים נמנעים מזוגיות מלכתחילה.

לאורך השיחות הרבות שקיימתי עם חוקרי מין, פסיכולוגים, כלכלנים, סוציולוגים, מטפלים שונים, מורים לחינוך מיני ומבוגרים צעירים, שמעתי תיאוריות רבות על מה שהתחלתי לראות כמיתון מיני. אמרו לי שייתכן שזו תוצאה של תרבות הסטוצים, של לחצים כלכליים עצומים, של עלייה בשיעור החרדה, של חולשת אופי, של שימוש נרחב בנוגדי דיכאון, של שירותי הסטרימינג בטלוויזיה, של אסטרוגנים סביבתיים שדלפו דרך הפלסטיק, של ירידת רמות הטסטוסטרון, של פורנו דיגיטלי, של תור הזהב של הוויברטור, של אפליקציות היכרויות, של שיתוק מרוב אפשרויות, של "הורי הליקופטר", של קרייריסטיוּת, של סמארטפונים, של חדשות מסביב לשעון, של עומס יתר של מידע באופן כללי, של חוסר שינה, של השמנת יתר חולנית. תזרקו שם של מקור סבל כלשהו בעידננו המודרני, ומישהו כבר יאשים אותו בהתעסקות לא נאותה עם הליבידו המודרני.

חלק מהמומחים שדיברתי איתם הציעו הסברים מעודדים יותר לירידת הסקס. למשל, שיעורי ההתעללות המינית בילדוּת ירדו בעשורים האחרונים, והתעללות יכולה להוביל להתנהגות מינית מופקרת ולכזו שאינה תואמת את הגיל. ויש אנשים שאולי חשים כיום פחות לחץ לקיים יחסי מין בניגוד להעדפותיהם, הודות להשתנות הקונבנציות המגדריות ולמודעות הגוברת לנטיות מיניות מגוונות, לרבות א־מיניות. אולי יותר אנשים מעדיפים להשקיע בלימודים ובעבודה ולא באהבה וסקס, לפחות לפרק זמן מסוים, או שאולי הם פשוט מחושבים מאוד בבחירת בן הזוג לחיים — ואם כך, שיהיה להם לבריאות.

רבים מהדברים האלה — או כולם — עשויים להיות נכונים. במחקר ידוע מ–2007 סיפקו הנשאלים לחוקרים 237 סיבות שונות לקיום יחסי מין, ממיסטיקה ("רציתי להרגיש קרובה לאלוהים") ועד טיפשות לשמה ("רציתי לשנות את נושא השיחה"). מספר הסיבות שלא לעשות סקס ודאי גבוה לא פחות. ועדיין, מתוך רשימת החשודים היו כמה שעלו שוב ושוב בראיונות שערכתי ובמחקרים שקראתי — ולכל אחד מהם השלכות נרחבות על האושר שלנו.

עברו לתצוגת גלריה
סקס לאדם אחד
ההתנזרות מסקס איננה תופעה אמריקאית בלעדית. מרבית המדינות אינן עוקבות מקרוב אחר חיי המין של אזרחיהן, אך אלה המנסות לעשות זאת (כולן עשירות) מדווחות על דחייה של גיל יחסי המין וירידה בתדירותם. אחד ממחקרי המין המכובדים ביותר בעולם, הסקר הלאומי של עמדות מיניות וסגנונות של חיי מין בבריטניה, דיווח ב–2001 כי בני 16 עד 44 קיימו יחסי מין יותר משש פעמים בחודש בממוצע. ב–2012 ירד שיעורם של יחסי המין לפחות מחמש פעמים בחודש. בערך באותה תקופה, אוסטרלים במערכות זוגיות עברו מתדירות קיום יחסים של כ–1.8 פעמים בשבוע ל–1.4 פעמים. המחקר הפיני "פינסקס" גילה ירידות בתדירות המשגלים לצד עליות בשיעורי האוננות.

בהולנד, הגיל החציוני של קיום יחסי מין בפעם הראשונה עלה מ–17.1 ב–2012 ל–18.6 ב–2017, וגם סוגים אחרים של מגע פיזי נדחו לגיל מאוחר יותר, אפילו נשיקות. הבשורות האלה לא התקבלו בהקלה מקיר לקיר, כמו בארצות הברית, אלא בחשש מסוים. אם נדלג על שלב חשוב בהתפתחות, מזהיר אחד המחנכים בהולנד — שלב שכולל לא רק פלרטוטים ונשיקות אלא גם התמודדות עם לב שבור ואכזבה — האם נהיה מוכנים לאתגרים של חיי הבגרות?

בינתיים פתחה שוודיה, שלא ערכה מחקר מיניות לאומי כבר 20 שנה, במחקר כזה, בעקבות הצטברות ראיות מטרידות לכך שגם השוודים עושים פחות סקס. המדינה, המתגאה בשיעורי ילודה מהגבוהים באירופה, כנראה אינה מעוניינת לסכן את פוריותה. "אם חלה הידרדרות בתנאים החברתיים לחיי מין טובים, למשל בגלל לחצים או גורמים מזיקים אחרים", כתב שר הבריאות באותה עת, בטור דעה המסביר את סיבת המחקר, זוהי "בעיה פוליטית".

עברו לתצוגת גלריה
ארנב ארנבים
צילום: Getty Images IL
לא מעשנים, לא שותים, נמנעים ממין
הנוער החדש: בלי סקס, סמים או מרד נעורים
עידן הבדידות: זינוק בשיעור בני הנוער המדווחים על דיכאון ומחשבות אובדניות
מה שמביא אותנו אל יפן המאותגרת־פריונית, הנמצאת בעיצומו של משבר דמוגרפי והפכה למעין מקרה מבחן של הסכנות בחוסר סקס. ב–2005, שליש מהרווקים והרווקות היפנים בגילאי 18 עד 34 היו בתולים; ב–2015 כבר היו 43% מבני קבוצת הגיל הזאת בתולים, ושיעורם של אלה שאמרו שאין בכוונתם להתחתן עלה אף הוא (לא שנישואים היו ערובה כלשהי לתדירות יחסי המין: סקר באותו נושא גילה כי 47% מהמשיבים הנשואים לא עשו סקס במשך חודש לפחות).

במשך קרוב לעשור קישרו כתבות בתקשורת המערבית בין הרתיעה המינית ביפן לעלייתו של דור של סוּשוֹקוּ דָנְשִי — מילולית, "בנים אוכלי עשב". אותם גברים מתקשים להחליט אם להשקיע את מרצם במרדף אחר נשים או אחר הצלחה קונבנציונלית יותר. הסיווגים החדשים של חוסר המיניות היפני כוללים גם קבוצות כמו היקיקוֹמוֹרי (מתבודדים), פָּרָסָייטוֹ שינגוּרוּ (רווקים פרזיטים, שחיים עם הוריהם אחרי שנות ה–20 שלהם) ואוֹטַקוּ (מעריצים אובססיביים, בעיקר של אנימה ומנגה) — כל אלה תורמים לכאורה לסֶקוּסוּ שינָאי שוֹקוֹגוּן (תסמונת ההתנזרות).

בתחילה, ברוב הדיווחים המערביים על התופעה הסתתרה רמיזה עבה לטירופם של היפנים. אבל הטון הזה התחלף אט־אט בהבנה שניסיונה של יפן עשוי לשמש גם אות אזהרה. נתוני תעסוקה עגומים היו הגורם הראשוני שדחף גברים רבים לחפש את אושרם בזרועות הבדידות — אך מאז התרבות הסתגלה לכך ואף עודדה העדפות כאלה. רולנד קלטס, סופר אמריקאי־יפני ותושב טוקיו ותיק, תיאר "דור שגילה כי הדרישות הפגומות או הבלתי צפויות של מערכות יחסים אמיתיות עם נשים מושכות אותו פחות מאשר פיתויו של הליבידו הווירטואלי".

הבה נבחן לרגע את הפיתוי הזה. יפן היא אחת מהיצרניות וצרכניות הפורנו המובילות בעולם, והיא גם המקור לסוגי פורנוגרפיה חדשים לחלוטין, כמו בּוּקָקֶה (אל תשאלו). היא גם מובילה עולמית בעיצוב בובות מין מתקדמות. אבל מה שמרשים במיוחד הוא ממדי העיסוק היפני בשיטות לגירוי איברי המין, שכבר מזמן אינן מזכירות את הסקס הישן והטוב, כלומר כזה המצריך יותר מאדם אחד. מאמר שפורסם לאחרונה ב"אקונומיסט", תחת הכותרת "תעשיית המין היפנית נעשית פחות ופחות מינית", תיאר את חנויות האוֹנָקוּרָה, שבהן גברים משלמים כדי לאונן לעיני העובדות, והסביר שמכיוון שצעירים רבים רואים את עצם הרעיון של מגע מיני כמֶנדוֹקוּסאי — מעייף — "יש פריחה של שירותים שהופכים את האוננות למהנה יותר".

בספרם מ–2015, "Modern Romance", הסוציולוג אריק קליננברג והקומיקאי עזיז אנסרי מתארים את ביקורו של אנסרי ביפן, בחיפוש תובנות על עתיד הסקס. מסקנותיו היו כי רוב מה שקרא על "אוכלי העשב" היה רחוק מלתאר את התופעה כהווייתה. אוכלי העשב, גילה, "התעניינו בהנאה מינית" — רק לא "בדרכים המסורתיות". בין ההמצאות היפניות החדישות והפופולריות יותר, הוא כותב, אפשר למצוא "ביצת סיליקון לשימוש חד־פעמי שגברים ממלאים בחומר סיכוך ומאוננים בתוכה". ערב אחד בטוקיו אנסרי קונה ביצה כזאת במכולת, חוזר למלון ו... סליחה על התיאור הגרפי, עושה בה כבתוך שלו. הביצה מספקת לו תחושה קרה ומוזרה, אבל הוא מבין את תכליתה. "זו היתה דרך", הוא כותב, "להימנע מהצורך לצאת החוצה ולחוות חוויה ממשית עם אדם נוסף".

מ–1992 עד 2014 הוכפל שיעור הגברים האמריקאים שדיווחו כי אוננו בשבוע נתון ל–54%, ושיעור הנשים עלה פי יותר משלושה, ל–26%. גישה נוחה לפורנוגרפיה היא חלק מהסיפור, כמובן; ב–2014, 43% מהגברים אמרו שצפו בפורנוגרפיה בשבוע החולף. גם הוויברטור משתלב בתמונה — מחקר גדול שנערך לפני עשר שנים גילה כי מעט יותר ממחצית הנשים הבוגרות השתמשו בו, ועל פי כל הסימנים הפופולריות שלו רק גדלה (כיום יש שפע של יצרנים, דגמים ותכונות. אם אינך מבדילה בין ה"פאן פקטורי ביי סטרוניק פיוז'ן" הפועם ל"פאואר טויפרנד", תוכלי למצוא את שניהם באמזון, לצד 10,000 אופציות נוספות לבחירתך).

וזה שינוי מדהים, במיוחד אם מביאים בחשבון שהתרבות המערבית סבלה מקיבעון רציני בכל הנוגע לאוננות, עוד מימי אונָן המקראי. ג'ון הרווי קלוג, יצרן דגני הבוקר, המליץ להורים אמריקאים בסוף המאה ה–19 לנקוט אמצעים קיצוניים כדי למנוע מילדיהם להיכנע לתשוקה, לרבות ביצוע מילה ללא הרדמה ומריחת חומצה קרבולית על הדגדגן. בין השאר בזכות מסרים אלה, נותרה האוננות בגדר טאבו גם הרבה אחרי מפנה המאה.

כיום האוננות היא עניין נפוץ יותר, והחשש מהשפעותיה — המצטרף לחששות משכיחותו הגוברת של הפורנו הדיגיטלי — מועלה מחדש על ידי מגוון אנשים, ובהם הפסיכולוג פיליפ זימברדו, שניהל את ניסוי הכלא המפורסם של סטנפורד ושבאופן מפתיע זכה לסיבוב שני כפעיל במאבק בפורנו. בספרו "Man, Interrupted" מזהיר זימברדו כי ה"דחוננות" — הלחם לא מוצלח במיוחד של "דחיינות באמצעות אוננות" — עשויה לגרום לגברים צעירים להיכשל אקדמית, חברתית ומינית. גארי וילסון, תושב אורגון המנהל אתר בשם "Your Brain on Porn", טוען טענה דומה. בהרצאת טד פופולרית, הכוללת הזדווגות של בעלי חיים וסריקות מוח (אנושי) רבות, טוען וילסון שהאוננות עם פורנו באינטרנט ממכרת, גורמת לשינויים מבניים במוח ומחוללת מגפת אימפוטנציה.

מסרים דומים מפיצה עמותה מסולט לייק סיטי בשם "הילחמו בסם החדש" — ה"סם" הוא פורנוגרפיה. האתר NoFap, שראשיתו בלוח מודעות פופולרי באתר רדיט ונוסד בידי עובד קבלן לשעבר בגוגל, מספק לחברי הקהילה ("פאפסטרונאוטים") תוכנית לגמילה מ"פאפינג" — אוננות. אם נרחיק עוד יותר מהמיינסטרים, לקבוצת הימין הקיצוני "פראוד בויז" יש מדיניות "בלי שפשופים", האוסרת על אוננות יותר מפעם אחת בחודש. מייסד הקבוצה, גאווין מקאינס, אמר שפורנוגרפיה ואוננות גורמות לבני דור המילניום "אפילו לא לשאוף לזוגיות".

ככל הנראה, האמת מורכבת יותר. יש עדות מועטה ביותר למגפת אימפוטנציה בקרב גברים צעירים. ואיש מהחוקרים שעמם דיברתי לא מצא עדות משכנעת לכך שפורנוגרפיה ממכרת. זה לא אומר שאין כל מתאם בין צריכת פורנוגרפיה ובין תשוקה לסקס במציאות. איאן קרנר, מטפל מיני נודע מניו יורק ומחברם של כמה ספרים פופולריים על מיניות, אמר שאף שלדעתו אין כל נזק בצריכת פורנוגרפיה כשלעצמה (הוא ממליץ על סוגי פורנוגרפיה מסוימים למטופלים מסוימים), הוא עובד עם גברים רבים שבהשראת הפורנו "עדיין מאוננים כאילו הם בני 17", מה שפוגע בחיי המין שלהם. "זה מקהה את התשוקה שלהם", אמר. קרנר מאמין שזו הסיבה שיותר ויותר נשים שמגיעות אליו בשנים האחרונות מדווחות כי הן רוצות סקס יותר מבני זוגן.

במהלך הכנת הכתבה דיברתי והתכתבתי במייל עם עשרות צעירים בשנות ה–20 ותחילת שנות ה–30 שלהם, בתקווה להבין טוב יותר את המיתון המיני. נושא שעלה שוב ושוב, באופן צפוי למדי, היה הפורנו. מה שהיה פחות צפוי הוא שרבים ראו את חיי הפורנו ואת חיי המין שלהם כשני דברים נפרדים לגמרי. "הטעם שלי בפורנו והטעם שלי בבנות זוג שונים למדי", אמר אחד הגברים, בראשית שנות ה–30 שלו, והסביר שהוא צופה בפורנו בערך אחת לשבוע ואינו חושב שיש לכך השפעה רבה מדי על חיי המין שלו. "אני צופה בזה תוך ידיעה שזו פיקציה", אמרה בת 22 והוסיפה שלא "הפנימה" את זה.

חשבתי על התגובות האלה כש"פורנהאב", אתר הפורנו המוביל, חשף את רשימת החיפושים הפופולריים ביותר שלו ב–2017. במקום הראשון, בשנה השלישית ברציפות, היה "לסביות" (קטגוריה אהובה על גברים ונשים כאחד). במקום השני, עם זאת, הופיעה קטגוריה חדשה, הֶנְטאי — אנימה, מנגה וז'אנרים נוספים של פורנו באנימציה. הפורנו מעולם לא היה כמו סקס אמיתי, כמובן, אבל ההנטאי בכלל לא קשור לעולמנו הגשמי; מקור המשיכה שלו הוא היותו לא־מציאותי. בכתבת שער ב"ניו יורק מגזין" על העדפות פורנו, תיארה מורין אוקונור כיצד ההנטאי מעוות לחלוטין את איברי הגוף ("עיניים גדולות יותר מכפות רגליים, שדיים בגודל של ראשים, פינים עבים יותר ממותניים") והופך את העל־טבעי לארוטי ("גופי אנוש סקסיים" מעוטרים ב"פרווה ססגונית ובקרניים, אוזניים וזנבות של בעלי חיים"). במילים אחרות, קטגוריית החיפוש המובילה בפורנו קשורה לסקס שמחצית מהאוכלוסייה אינה יכולה לעשות, ובמקום השני כבר עברנו מהעולם הגשמי למחוזות ההזיה.

רבים מהצעירים שדיברתי איתם רואים את הפורנוגרפיה כעוד אחת משלל הפעילויות הדיגיטליות — דרך להפיג מתחים, הסחת דעת. היא קשורה לחיי המין שלהם (או לחסרונם) באותו אופן שהרשתות החברתיות וצפיית הבינג' קשורות אליהם. כפי שכתב לי בן 24 במייל: "האינטרנט הקל כל כך את מילוי הצרכים החברתיים והמיניים הבסיסיים, שיש הרבה פחות תמריצים לצאת החוצה ל'עולם הבשר' ולרדוף אחרי הדברים האלה... אני חושב שנכון לשאול את עצמך: 'אם לא היה לי את כל זה, האם הייתי יוצא יותר? האם הייתי עושה יותר סקס?' אצל הרבה אנשים בגילי, אני חושב שהתשובה היא כן".

אפילו אלה שהיו בזוגיות אמרו שחייהם הדיגיטליים מתחרים בחיי המין שלהם. "בטח היינו עושים הרבה יותר סקס", ציינה אחת הנשים, "אם לא היינו מגיעים הביתה ומדליקים את הטלוויזיה ומתחילים להתעסק בטלפון". והרי זה עומד בניגוד לכל היגיון; הרעב שלנו לסקס אמור להיות ראשוני. מי מעדיף להתעסק בטלפון על פני התעסקות ממשית עם אדם חי?

בני נוער, למשל. מחקר מרתק שפורסם בשנה שעברה ב"Journal of Population Economics" בחן את כניסת האינטרנט רחב הפס בכל מחוז ומחוז, וגילה כי אירוע זה הסביר 7%–13% מהירידה בילודה בקרב בני נוער בין 1999 ל–2007. אולי בני נוער הם לא מטורפים שטופי הורמונים כמו שנדמה לנו לפעמים. אולי יצר המין האנושי שברירי יותר משחשבנו וניתן לרסנו בקלות.


התחלתי את לימודי התיכון שלי ב–1992, בתקופה שבה ההריונות והילודה בקרב בני נוער הגיעו לרמות הגבוהות ביותר לעומת עשורים קודמים, והגיל החציוני שבו החלו בני נוער לקיים יחסי מין התקרב לרמתו הנמוכה ביותר בתקופתנו, 16.9. אך בהמשך שנות ה–90 החל שיעור ההריונות בקרב בני נוער לרדת. זה היה שינוי מבורך — גם אם המומחים התקשו להגיע להסכמה על הסיבה לכך. התומכים באמצעי מניעה הצביעו מן הסתם על אמצעי המניעה. וכן, בני הנוער השתפרו ביחסם לאמצעי מניעה, אך השיפור לא היה משמעותי דיו כדי להסביר את השינוי. קבוצות נוצריות התומכות בהתנזרות ותומכי תוכניות חינוך מיני המלמדות על התנזרות בלבד, שזכו למימון נכבד בעקבות רפורמת הרווחה ב–1996, ניסו אף הם לזקוף זאת לזכותם. ואולם שיעור ההריונות בקרב בני נוער היה במגמת ירידה גם במקומות שלא אימצו את תוכנית ההתנזרות, ומחקרים הראו כי שבועות בתולים וחינוך להתנזרות בלבד אינם מובילים להתנזרות בפועל.

עברו לתצוגת גלריה
תרבות הסטוצים והורות הליקופטר
ובכל זאת, המגמה נמשכה: כל מחזור של בני נוער דחה מעט את קיום יחסי המין, ושיעורי ההריונות המשיכו לרדת. אבל ההתרגשות מתרבות הסטוצים שהתחילה בסוף שנות ה–90, הסתירה את העובדות האלה. "ניו יורק טיימס", למשל, הכריז ב–1997 כי בקמפוסי האוניברסיטאות, המין המזדמן "מתקרב לשיא של כל הזמנים". העיתון לא סיפק יותר מדי נתונים שתמכו בכך, אבל הוא כן הכיר לקוראיו את המונח "סטוץ", שאותו הגדיר כ"כל מה שבין 20 דקות של נשיקות לוהטות, בילוי לילה ביחד בלבוש מלא ועד מגע מיני".

פחות או יותר מאז ועד היום, אנשים מפריזים בהערכת כמות הסקס המזדמן שעושים תלמידי תיכון וסטודנטים (אפילו הם עצמם מפריזים בכך, לפי הסקרים). בשנים האחרונות, עם זאת, החלו כמה מחקרים וספרים על תרבות הסטוצים להעמיד דברים על דיוקם. אחד הספרים המעמיקים ביותר הוא "American Hookup: The New Culture of Sex on Campus", מאת ליסה ווייד, פרופסור לסוציולוגיה באוקסידנטל קולג'. הספר מסתמך על יומנים מפורטים שניהלו סטודנטים בשתי מכללות אמנות ליברליות מ–2010 עד 2015, וכן על שיחותיה של ווייד עם סטודנטים מ–24 מכללות ואוניברסיטאות אחרות.

ווייד חילקה את הסטודנטים שאחריהם עקבה לשלוש קבוצות. כשליש מהם היו מה שהיא מכנה "מתנזרים" — אלה העדיפו להוציא את עצמם לחלוטין מתרבות הסטוצים. מעט יותר משליש היו "חובבנים" — כאלה שמפעם לפעם היו להם סטוצים אך היו אמביוולנטיים ביחס לכך. פחות מרבע היו "נלהבים", אנשים שנהנו מסטוצים. כל השאר היו במערכות יחסים ארוכות.

התיאור הזה תואם מחקר מ–2014 שגילה כי תלמידי מכללות בני דור ה–Y לא עשו יותר סקס או עם יותר בני זוג מקודמיהם בני דור ה–X. הוא גם מתיישב עם נתוני הסקר המקוון על חיי החברה במכללות, סקר של יותר מ–20,000 תלמידי מכללות שנערך מ–2005 עד 2011, שגילה כי המספר החציוני של סטוצים במהלך ארבע שנות לימוד במכללה הוא 5 — כאשר שליש מהם כללו רק נשיקות ומזמוזים. רוב הסטודנטים שהשתתפו בסקר אמרו שהיו רוצים יותר הזדמנויות למצוא בן או בת זוג למערכת יחסים ארוכה.

עברו לתצוגת גלריה
ארנבים
צילום: John Turner / Getty Images IL
כשדיברתי עם ווייד לאחרונה, היא סיפרה שכלל לא הופתעה מירידת הסקס בקרב בני נוער ובני 20 ומשהו — צעירים, אמרה, תמיד נטו לקיים יחסי מין בהקשר של מערכת יחסים. "תחזרו לנקודה בהיסטוריה שבה מין לפני הנישואים הפך להיות נפוץ יותר ולתנאים שהובילו לכך", אמרה, מתייחסת לאופן שבו בסוף שנות ה–40 ובשנות ה–50, החרדה ממחסור בגברים לאחר מלחמת העולם השנייה הובילה נערות לחפש מערכות יחסים רומנטיות רציניות יותר מאלה שהיו נהוגות לפני המלחמה. "נשים צעירות, באותו שלב, ממציאות את המושג של 'לצאת קבוע'", אמרה ווייד, והוסיפה כי ההורים לא היו מרוצים לגמרי מההתרחקות ממנהגי החיזור של טרום המלחמה, שכללו בעיקר מפגשים מזדמנים, ללא מחויבות לבן זוג אחד. "אם את יוצאת עם מישהו לערב אחד, את יכולה להגיע לקצת מזמוזים וליטופים, אבל מה קורה כשאת מבלה איתו כמה חודשים? מתברר ש–1957 היתה שנת השיא של הילודה בקרב בני נוער בתולדות אמריקה".

בעשורים האחרונים, לעומת זאת, נראה כי מערכות היחסים הרומנטיות בין בני נוער הולכות ומתמעטות. ב–1995, המחקר ל המוכר בשם "Add Health" (בריאות מהתבגרות לבגרות) גילה כי 66% מבני ה–17 ו–74% מבנות ה–17 חוו "קשר רומנטי מיוחד" ב–18 החודשים האחרונים. ב–2014, כשבמכון המחקר "פיו" שאלו נערים ונערות בני 17 אם "יצאו פעם עם מישהו, אם היה להם סטוץ או קשר רומנטי עם מישהו" — ככל הנראה קטגוריה רחבה יותר מהקודמת — רק 46% השיבו בחיוב.

אז מה הכשיל את רומנטיקת הנעורים? בני הנוער השתנו כל כך ב–25 השנים האחרונות שקשה לדעת איפה להתחיל. כפי שכתבה ג'ין טוונג' ב"אטלנטיק" בשנה שעברה, שיעור בני הנוער המדווחים כי יצאו לדייטים ירד, ועמו שיעור בני הנוער שמדווחים על פעילויות אחרות הקשורות לכניסה לגיל הבגרות, כמו שתיית אלכוהול, עבודה בשכר, יציאה לבילוי ללא ההורים והוצאת רישיון נהיגה.

שינויים אלה מתרחשים במקביל לשינוי משמעותי נוסף: חרדתם הגוברת של הורים לגבי אפשרויות החינוך והכלכלה של ילדיהם. בקרב העשירים והמשכילים, בעיקר, הובילה חרדה זו לשינויים גדולים בציפיות מבני הנוער. "קשה לעסוק בסקס כשהאימון של קבוצת הבייסבול מתחיל ב–6:30, הלימודים מתחילים ב–8:15, חוג הדרמה נקבע ל–16:15, בית התמחוי מתחיל להגיש ב–18:00 וכן, צריך לגמור לכתוב את התסריט", אמר גבר שסיים את לימודיו האקדמיים לפני שנתיים ונזכר בשנות התיכון שלו. "יש לחץ אדיר" מצד ההורים ודמויות סמכותיות אחרות, הוסיף, "להתמקד בעצמך, על חשבון מערכות יחסים" — לחץ, אמרו לי לא מעט בני 20 ומשהו, שנמשך גם בתקופת הלימודים האקדמיים.

עברו לתצוגת גלריה
ליד
מלקולם האריס נוגע בנקודה דומה בספרו "Kids These Days: Human Capital and the Making of Millennials". וכך הוא כותב ביחס לביטול המיניות של המתבגר האמריקאי: "ככל הנראה, צמצום הזמן הפנוי, ללא השגחה, תורם לכך רבות. ביסוד הדברים, סקס במיטבו הוא משחק לא מובנה עם חברים, סוג של חוויה אשר... יומני השעות... מדווחים לנו שהולכת ופוחתת אצל מתבגרים אמריקאים. הידיים צריכות להיות בטלות ממעש כדי לעבור את שלב הנשיקות, ולילדים של היום יש המון עיסוקים".

מבוא לנישואים, אחד הקורסים הפופולריים לתואר ראשון באוניברסיטת נורתווסטרן, נחנך ב–2001 על ידי וויליאם פינסוף, האב המייסד של הטיפול הזוגי, וארתור נילסן, פרופסור לפסיכיאטריה. מה אם היינו יכולים ללמד על אהבה, מיניות ונישואים לפני שאנשים בוחרים בני זוג, תהו פינסוף ונילסן — לפני שהם מפתחים הרגלים רעים? הקורס אמור היה להיות מעין מכת מנע לנישואים אומללים. תחת שרביטה של אלכסנדרה סולומון, פרופסור לפסיכולוגיה שלקחה לידיה את הקורס לפני שש שנים, הוא הפך, בנוסף, לתגובה נגד מה שהיא רואה כעיכוב רומנטי ומיני של דור שלם. היא מטילה על סטודנטים להזמין מישהו לדייט, למשל, דבר שרבים מהם לא עשו מעולם.

באינספור השיחות שקיימה איתם הגיעה סולומון למסקנות שונות על תרבות הסטוצים, או מה שיהיה מדויק יותר לתאר כתרבות של חוסר מערכות יחסים. ראשית, היא מאמינה שזו גם סיבה וגם תוצאה של עיכוב חברתי. או, בניסוחו של אחד הסטודנטים שלה: "אנחנו עושים סטוצים כי אין לנו שום כישורים חברתיים. אין לנו שום כישורים חברתיים כי אנחנו עושים סטוצים". דבר שני, כל עוד הסטודנטים שלה בוחרים בין סקס מזדמן ללא סקס בכלל, הם עושים זאת מפני שהאופציה השלישית המתבקשת — סקס במסגרת מערכת יחסים — נראית לרבים מהם לא רק בלתי מושגת אלא גם חסרת אחריות בפוטנציה ומוטב לדחות אותה עד לאחר השגת שאר הדברים. "פעם אחר פעם", כתבה לי, "הסטודנטים שלי מספרים לי שהם משתדלים בכל כוחם לא להתאהב במהלך הלימודים, מתוך מחשבה שהדבר ישבש את תוכניותיהם".

באחד מימי שישי אחר הצהריים בחודש מרץ, נכחתי בדיון שערכה סולומון עם קבוצת סטודנטים נשית ברובה לתואר שני בתוכניות הייעוץ של מכון המשפחה, על אתגרי האהבה והמיניות ב–2018. "את אמורה לצבור כל כך הרבה הישגים לפני שאת נכנסת למערכת יחסים", אמרה אחת הנשים. אשה אחרת אמרה שכשהיתה בתיכון, הוריה, שניהם אנשי מקצוע בעלי תארים מתקדמים, התנגדו למערכות יחסים בנימוק שהן עלולות להקשות עליה להתרכז. אפילו היום, בלימודי התואר השני, היא מתקשה להשתחרר מהתפיסה הזאת. "עכשיו אני צריכה לסיים את הלימודים, אני צריכה להתחיל לעבוד, אני צריכה לעשות כך וכך, ואחר כך אני אחשוב על אהבה. ואז בגיל 30 את שואלת, מה זאת אהבה? מה זה להיות מאוהבת?"


סיימון, סטודנט לתואר שני בן 32 המתאר את עצמו כנמוך ומקריח ("אם לא הייתי מצחיק", הוא אומר, "הייתי גמור"), לא סבל ממחסור בסקס בתקופת התואר הראשון (שמות האנשים שדיברו איתי על חייהם האישיים שונו). "אני חברותי ואוהב לדבר, אבל בתוך תוכי אני חנון רציני", סיפר כשדיברנו לאחרונה. "כל כך שמחתי שבאוניברסיטה היו נשים חנוניות. זה היה תענוג". מעט לפני תום הלימודים הוא נכנס למערכת יחסים שנמשכה שבע שנים. כשנפרדו, ב–2014, הוא הרגיש כאילו יצא ממכונת זמן.

לפני מערכת היחסים, טינדר לא היה קיים; גם לא הסמארטפון. סיימון לא השתוקק במיוחד להיכנס מיד למערכת יחסים רצינית אחרת, אבל הוא רצה סקס. "האינסטינקט הראשון שלי היה ללכת לברים", אמר. אבל בכל פעם שהלך, חזר הביתה לבדו. הוא לא הצליח להשתחרר מהתחושה שלהתחיל עם מישהי פנים אל פנים זה דבר שהפך, בתוך זמן קצר, מהתנהגות נורמלית למשהו הגובל בסטייה. חבריו פתחו לו חשבון בטינדר; בהמשך נרשם גם לבאמבל, מאץ', אוקיי־קיופיד וקופי מיטס בייגל.

עברו לתצוגת גלריה
תעתועי טינדר
מזלו שיחק לו בטינדר יותר מאשר באפליקציות האחרות, אך השיטה היתה רחוקה מלהיות יעילה עבורו. הוא חישב שהחליק ימינה — כדי לציין שהוא מעוניין — לפחות 30 תמונות על כל אשה שהחליקה ימינה את תמונתו ובכך יצרה התאמה. אבל ההתאמה היתה רק ההתחלה; אז הגיע שלב ההתכתבות. "שלחתי יותר מעשר הודעות על כל הודעה שקיבלתי", אמר. במילים אחרות: תשע מתוך עשר נשים שנמצאה התאמה בינן לבין סיימון אחרי שהחליקו את תמונתו ימינה לא המשיכו להתכתב איתו. מה שאומר שעל כל 300 נשים שהחליק ימינה, הצליח לשוחח עם אחת בלבד.

לפחות בקרב מי שאינם משתמשים באפליקציות היכרויות, קיימת תפיסה כי הן מסייעות להשיג סקס מזדמן ביעילות חסרת תקדים. במציאות, אלא אם כן אתם נאים בצורה יוצאת דופן, מה שההיכרויות המקוונות האלה עושות הכי טוב זה לכלות את זמנכם. נכון ל–2014, כשטינדר פירסמה נתונים כאלה בפעם האחרונה, המשתמש הממוצע נכנס לאפליקציה 11 פעמים ביום. גברים השקיעו 7.2 דקות בכל כניסה ונשים 8.5 דקות, ובסך הכל כשעה וחצי ביום. ולמרות זאת הם לא זכו לכל תמורה. כיום מדווחת החברה כי נרשמות אצלה 1.6 מיליארד החלקות ביום, ורק 26 מיליון התאמות. ואם אפשר ללמוד מניסיונו של סיימון, רובן המכריע של ההתאמות אינן מובילות אפילו לחילופי הודעות דו־כיווניים, בטח ובטח שלא לדייט, ועוד פחות מזה לסקס.

כשדיברתי עם סיימון, הוא כבר היה שבעה חודשים בזוגיות עם חברה חדשה, שאותה הכיר דרך שירות היכרויות מקוון אחר. הוא חיבב אותה ושמח שאינו נזקק כבר לטינדר. "זה כמו ליילל בחלל ריק עבור רוב הגברים", הסביר, "וכמו לחפש יהלום בים של דיק־פיקס עבור רוב הנשים".

אז למה אנשים ממשיכים להשתמש באפליקציות היכרויות? סיימון אמר שנעשה לו קשה יותר להכיר מישהי בעולם האמיתי. הוריו הכירו במקהלה כמה שנים אחרי האוניברסיטה, אבל הוא לא ראה את עצמו עושה דבר דומה. "אני משחק כדורעף", הוסיף. "היתה מישהי בקבוצת הכדורעף לפני שנתיים שהיתה חמודה בעיני ושיחקנו יחד קצת". סיימון רצה להזמין אותה לצאת, אבל בסופו של דבר החליט שזה יהיה "מביך נורא", אפילו "גסות רוח".

עברו לתצוגת גלריה
אינפו טינדר
בתחילה תהיתי אם סיימון לא מנומס מדי או קצת פרנואידי. אך ככל שדיברתי עם יותר אנשים התחזקה בי התחושה שהוא פשוט תיאר מציאות תרבותית חדשה. "אף אחד לא פונה יותר לאף אחד בציבור", אמר מורה מצפון וירג'יניה. "עולם הדייטים השתנה. אנשים פחות נוטים היום להזמין אותך לצאת בחיים האמיתיים, או אפילו לדבר איתך", אמרה בת 28 מלוס אנג'לס, שהוסיפה כי היא לבד כבר שלוש שנים.

נראה כי השינוי הזה מואץ במסגרת ההתייחסות הלאומית לתקיפות והטרדות מיניות, ועמו משתנים גם הגבולות. על פי סקר שערך השבועון "אקונומיסט" בנובמבר 2017, 17% מהאמריקאים בני 18–29 מאמינים כיום כי כשגבר מזמין אשה לשתות זו "תמיד" או "בדרך כלל" הטרדה מינית (בקרב קבוצות גיל מבוגרות יותר, שיעור המשיבים הסבורים כך נמוך בהרבה).

לורי מינץ, המלמדת קורס פופולרי על הפסיכולוגיה של המיניות לתואר ראשון באוניברסיטת פלורידה, סיפרה כי תנועת MeToo עוררה מודעות רבה לסוגיות של הסכמה בקרב הסטודנטים שלה. גברים צעירים רבים סיפרו לה כי הם בוחנים מחדש את מעשיהם בעבר ופועלים במרץ כדי ללמוד מניסיונם של חברים ובנות זוג. אבל אחרים תיארו תגובות לא בריאות, כמו הימנעות מגישושים רומנטיים מחשש שלא יתקבלו בברכה. בשיחות שערכתי אני, גברים ונשים גם יחד דיברו על אווירה חדשה של חוסר ודאות והססנות. אחת הנשים שהגדירה את עצמה כפמיניסטית נלהבת אמרה שהיא חשה הזדהות עם הלחצים שעולם הדייטים ההטרוסקסואלי מפעיל על גברים. "אני חושבת שאני חייבת להם את זה, ברגע התרבותי הנוכחי במיוחד, לנסות להתייחס אליהם כמו אל בני אדם שלוקחים סיכון כשהם מדברים עם אדם זר", כתבה לי. "יש המון אנשים בודדים ומבולבלים שאין להם שום מושג מה לעשות או איך להתנהל בדייטים".

סיפרתי לכמה מהאנשים שריאיינתי לכתבה הזאת שפגשתי את בעלי במעלית, ב–2001 (עבדנו בקומות שונות של אותו מוסד, ובמשך כמה חודשים יצא לנו לדבר כמה פעמים — במעלית, בחדר המנוחה, בדרך לרכבת התחתית). הקסים אותי עד כמה הסיפור הזה גרם לנשים אחרות להיאנח ולומר שהיו שמחות לפגוש מישהו ככה. ולמרות זאת כמה מהן אמרו שאם סתם איזה בחור היה מתחיל לדבר איתן במעלית, הן היו חושבות שזה הזוי. "מגעיל אחד! תתרחק ממני", דימיינה אחת הנשים את הסיטואציה. "כל פעם שמשתררת שתיקה, אנחנו מסתכלים בטלפונים שלנו", הינהנה חברתה.

איך זה שכל כך הרבה אפליקציות היכרויות יהיו כה בלתי יעילות בהגשמת מטרתן — חיבור בין אנשים — ועדיין יהיו כל כך פופולריות? קודם כל, הרבה אנשים משתמשים בהן כהסחת דעת, בלי יותר מדי ציפיות להכיר מישהו. כפי שסיפרה לי אייריס, בת 33, במרירות, "הם הפכו את האינטראקציה למשחק. רוב הגברים בטינדר פשוט מחליקים ימינה את כולן. הם אומרים כן, כן, כן על כל אשה".

סיפוריהם של משתמשי אפליקציה אחרים מחזקים את התחושה שהאפליקציות האלה נועדו בעיקר לשמש כהסחות דעת ולא למטרות שידוך. "כשמחליקים אותי ימינה זה ליטוף לאגו, גם אם אין לי שום כוונה להכיר אף אחד", אמר אחד הגברים. בת 28 אמרה שהמשיכה להשתמש באפליקציות ההיכרויות אף על פי שהתנזרה ממין במשך שלוש שנים, עובדה שהיא מייחסת לדיכאון ולחשק מיני ירוד: "אין לי יותר מדי חשק לצאת עם מישהו".

"אחרי כמה זמן ההרגשה היא בדיוק כמו להצטיין במשחק של פיצוץ פצפצים. אני שמחה שאני טובה בזה, אבל מה בדיוק השגתי כאן?" אמרה משתמשת אפליקציה שהגדירה את עצמה כמתנזרת מבחירה. אשה אחרת כתבה שהיתה "עצלנית מדי" לפגוש אנשים, והוסיפה: "בדרך כלל אני מורידה אפליקציות היכרויות בימי שלישי כשאני משועממת, צופה בטלוויזיה... אני לא מתאמצת יותר מדי".

מבקרים רבים של ההיכרויות המקוונות, ובהם מאמר של דן סלייטר שפורסם ב"אטלנטיק" ב–2013, התמקדו ברעיון שיותר מדי אפשרויות עלולות להוביל ל"עודף אפשרויות", שמוביל לאי־שביעות רצון. אנשים שנוהגים להכיר בני זוג באינטרנט, טען, עשויים להתפתות ולהמשיך לחפש חוויות עם אנשים חדשים; מה שעלול לפגוע במחויבות ובנישואים. מייקל רוזנפלד, סוציולוג המנהל מחקר אורך בסטנפורד תחת הכותרת "איך זוגות נפגשים ונשארים יחד", מטיל ספק בהשערה הזאת; המחקר שלו מגלה כי זוגות שהכירו ברשת נוטים להתחתן מהר יותר מזוגות אחרים, עובדה שרחוקה מלהצביע על חוסר החלטיות.

אולי עודף האפשרויות משפיע באופן שונה מעט מכפי ששיער סלייטר. אולי הבעיה היא לא האנשים שיוצאים לעוד ועוד דייטים, אלא אלה שכל כך נרתעים מזה, שאפילו לא מצליחים לקום מהספה. הרעיון הזה עלה פעמים רבות בשיחותי עם אנשים שתיארו חיי מין ודייטינג שנכנסו להקפאה עמוקה. חלקם השתמשו במונח "פרדוקס הבחירה"; אחרים התייחסו ל"שיתוק מרוב אפשרויות" (מונח שנעשה פופולרי בעקבות "מראה שחורה"); והיו גם כאלה שדיברו על FOBO, ראשי תיבות של fear of better option — פחד מאפשרות טובה יותר.

ולמרות זאת, ההיכרויות המקוונות ממשיכות להלהיב משתמשים, גם משום שרבים רואים באפליקציות האלה אפשרות פחות מלחיצה מהאלטרנטיבות. כך תיארה זאת בת 27 מפילדלפיה: "יש לי חוסר ביטחון שהופך את הפלרטוטים הקלילים בבר לדבר מלחיץ מאוד. אני לא אוהבת את התחושה הזאת שאני לא בטוחה אם הוא מעוניין בי. אני משתמשת באפליקציות היכרויות כי אני רוצה שיהיה ברור שזה דייט ושאנחנו מתעניינים זה בזה מבחינה מינית'".

פרט לכך שהן עוזרות במניעת מבוכה פוטנציאלית (ואולי גם התרגשות פוטנציאלית), האפליקציות גם שימושיות מאוד עבור אלה שנמצאים במה שכלכלנים מכנים "שווקים דלילים" — שווקים עם מספר משתתפים נמוך יחסית. מיעוטים מיניים, למשל, נוטים להשתמש בשירותי היכרויות מקוונות בשיעורים גבוהים הרבה יותר מסטרייטים.

בכל שוקי הדייטינג, נראה שהאפליקציות מסייעות בעיקר לאנשים פוטוגניים במיוחד. סיפרה לי בצער אמה, בתולה בת 26 המנסה את מזלה מדי פעם בעולם ההיכרויות המקוונות: "אפליקציות ההיכרויות מקילות מאוד על אנשים מושכים — שגם כך הכי קל להם". כריסטיאן ראדר, ממייסדי אוקיי־קיופיד (אחד משירותי ההיכרויות שפחות מתמקדים בהופעה חיצונית, בכך שהוא מעודד יצירת פרופיל מפורט בכתב), דיווח ב–2009 כי הגברים שדורגו כמושכים ביותר מבחינה פיזית על ידי המשתמשות קיבלו פי 11 יותר הודעות לעומת הגברים שדורגו במקומות האחרונים; הגברים שדורגו באמצע הטבלה קיבלו בערך פי ארבעה יותר הודעות. הפער היה בולט ביותר אצל הנשים: כשני שלישים מההודעות הגיעו אל שליש אחד מהנשים שדורגו כמושכות ביותר מבחינה פיזית. מחקר עדכני יותר שנערך על ידי חוקרים מאוניברסיטת מישיגן וממכון סנטה פה גילה כי משתמשי השירותים המקוונים משני המינים נוטים לחפש בני זוג נחשקים מהם ב–25% בממוצע — ככל הנראה לא אסטרטגיה מוצלחת במיוחד.

אז איפה זה מציב אותנו? משתמשים רבים בשירותי ההיכרויות המקוונות משקיעים זמן ניכר בחיפוש בני זוג מוצלחים מהם בהרבה. רק מעט מהודעותיהם נענות, ועוד פחות מכך מובילות למפגש. במקרה הטוב, מדובר בחוויה מבלבלת (למה כל האנשים האלה מחליקים אותי ימינה, אבל לא ממשיכים בתהליך?). אבל זה יכול גם לפגוע, אפילו להכאיב. בעיה גדולה יותר עשויה להיות הגבלתו של החיפוש הרומנטי כיום לזירה מקוונת צפויה וקבועה מראש, שעצם קיומה מקשה על כל אחד, אפילו על מי שאינם משתמשים באפליקציות, להתחיל עם מישהו פנים אל פנים מבלי שהדבר ייחשב לא הולם. איזה מבוי סתום אומלל.


בבוקר אביבי במיוחד במאי האחרון, כשדבי הרבניק ואני טיילנו עם התינוקת שלה בפארק בבלומינגטון, אינדיאנה, היא סיפרה לי על עצה שהיא נותנת לעתים לסטודנטים באוניברסיטת אינדיאנה, שם היא משמשת כחוקרת מיניות מובילה. "אם אתה עם מישהי בפעם הראשונה", אמרה בשוויון נפש, "אל תחנוק אותה, אל תגמור לה על הפנים, אל תנסה לקיים איתה סקס אנאלי. אלה כל הדברים שפשוט לא סביר שיעברו בשלום".

ביקשתי להיפגש עם הרבניק גם בגלל מאמר מסקרן שכתבה ל"וושינגטון פוסט" ובו העלתה את האפשרות שלהפחתת הסקס יש גם היבט חיובי. הרבניק שאלה אם ייתכן שאנו רואים, בין השאר, התרחקות מיחסי מין בכפייה או מכל סוג אחר של יחסי מין לא רצויים. הרי עד לפני כמה עשורים אונס במסגרת הנישואים היה חוקי במדינות רבות. כשהיא דוחפת את עגלת בתה, המשיכה והסבירה כי חלק מהסיבות למיתון המיני יכולות להיות תגובה בריאה לסקס גרוע — תת־קבוצה של אנשים "שלא עושים סקס שהם לא רוצים לעשות יותר. אנשים מרגישים שיש להם את הכוח לומר 'לא, תודה'".

בלומינגטון היא הבירה הלא רשמית של חקר המיניות באמריקה, מעמד שזכתה לו בשנות ה–40, עם מחקרי המיניות החלוציים של אלפרד קינסי, ביולוג מאוניברסיטת אינדיאנה. היא מצליחה לשמר את מעמדה בזכות התפוקה הגבוהה של מדעניה וגם בשל מיעוט המחקרים בנושא במוסדות אחרים. ב–2009 החלו הרבניק ועמיתיה לערוך את הסקר הלאומי המתמשך בנושא בריאות והתנהגות מינית, שהוא הסקר הארצי השני בלבד הבוחן את חיי המין של האמריקאים בפירוט — והראשון המנסה למפות אותם לאורך זמן (הסקר הלאומי הקודם, מטעם אוניברסיטת שיקגו, נערך פעם אחת בלבד, ב–1992. רוב מחקרי המיניות הנוספים, ובהם אלה של קינסי, השתמשו בדגימות נוחוּת, שאינן מייצגות את כלל האוכלוסייה. הסקר החברתי הכללי ארוך הטווח, שעליו מבוסס רוב מחקרה של ג'ין טוונג', מייצג את כלל האוכלוסייה אך כולל שאלות ספורות בלבד על מין).

עברו לתצוגת גלריה
סקס גרוע (עד כאב)
שאלתי את הרבניק אם כעת, בעקבות ממצאי סקר הבריאות וההתנהגות המינית, היא יכולה להעריך מה השתנה מאז שנות ה–90. היא ציינה את הפופולריות הגוברת של צעצועי המין ואת העלייה במין אנאלי בקרב הטרוסקסואלים. ב–1992 דיווח הסקר הגדול של אוניברסיטת שיקגו כי 20% מהנשים בסוף שנות ה–20 לחייהן התנסו במין אנאלי; ב–2012 גילה סקר ההתנהגות המינית שיעור כפול של נתון זה. היא סיפרה לי גם על נתונים חדשים המרמזים על כך שבהשוואה לדורות קודמים, הצעירים בימינו נוטים יותר להתנסות בהתנהגויות מיניות הרווחות בסרטים פורנוגרפיים, כמו אלה שמהן היא מזהירה את הסטודנטים שלה. היא העריכה כי כל אלה עשויים להרתיע אנשים מסוימים ולתרום לירידה בקיום יחסי מין. "אם את אשה צעירה", הוסיפה, מציצה אל בתה שבעגלה, "ואת עושה סקס ומישהו מנסה לחנוק אותך, אני פשוט לא יודעת אם תרצי לחזור מיד לסיבוב נוסף".

חלק מהמחקר פוקח העיניים של הרבניק נוגע לשכיחותו של סקס מכאיב. ב–2012, 30% מהנשים אמרו שהן חוו כאב בפעם האחרונה שקיימו יחסי מין וגינליים; במהלך יחסי מין אנאליים, 72% חשו כאב. גם אם נתונים אלה אינם מייצגים עלייה (אין לנו בסיס להשוואה), הם גבוהים באופן מטריד. יתר על כן, רוב הנשים אינן מספרות לבני זוגן על כאבן. ג' דניס פורטנברי, ראש הפקולטה לרפואת מתבגרים בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת אינדיאנה ומראשי סקר הבריאות וההתנהגות המינית, סבור שנשים ונערות רבות הפנימו את הרעיון שאי־נוחות גופנית היא חלק בלתי נפרד מההוויה הנשית.

הדגמה ברורה במיוחד לכך סיפקה לוסיה אוסליבן, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת ניו ברונסוויק, שפירסמה מחקר המתעד שיעורים גבוהים של תפקוד מיני לקוי בקרב מתבגרים ומבוגרים צעירים. המחקר הזה צמח מתוך שיחה שקיימה לפני שנים אחדות עם רופאה ממרפאת הסטודנטים באוניברסיטה, שאמרה לה כי היא מוטרדת מאוד מפציעות הנרתיק הרבות שרואים היא ועמיתיה בקרב הסטודנטיות המטופלות אצלם. הנשים הללו לא דיווחו על אונס, אבל מצב איברי המין שלהן העיד על כך שהן מקיימות יחסי מין בלתי רצויים. "הן קיימו יחסי מין שהן לא רצו בהם, שלא גירו אותן", אומרת אוסליבן. הרופאה אמרה לה שהטיפול המקובל הוא לצייד את הנשים בג'ל סיכוך ולשלוח אותן לדרכן.

סקס מכאיב הוא לא דבר חדש, אך יש סיבה לחשוב שייתכן שהפורנוגרפיה תורמת לחוויות מיניות מוקדמות מאוד לא נעימות. מחקרים מראים כיצד, בהיעדר חינוך מיני איכותי, נערים מתבגרים מנסים ללמוד על יחסי מין דרך סרטים פורנוגרפיים — יחסים אנאליים ואקטים נוספים שעשויים להכאיב לנשים נפוצים מאוד בפורנוגרפיית המיינסטרים (אין בכך כדי לומר שיחסים אנאליים מכאיבים בהכרח, אלא שהגרסה שרוב הנשים חוות מכאיבה). בסדרת ראיונות עומק גילתה סיסלי מרסטון מבית הספר להיגיינה ורפואה טרופית בלונדון כי נערים מתבגרים המתנסים ביחסי מין אנאליים — אולי בהשפעת סרטים פורנוגרפיים שראו — עשויים לגלות כי חדירה מהירה, ללא סיכוך, קשה יותר מכפי שהיא נראית ומכאיבה יותר לצד הנחדר. כמה מהמרואיינים שלה הפעילו לחצים על בנות זוגם; אחרים כנראה ביצעו מה שחוקרים אחרים תיארו, בשפה קלינית, כ"החלפה ללא הסכמה של יחסי מין וגינליים באנאליים".

עברו לתצוגת גלריה
ליד
בראיונות שערכתי עם נשים צעירות, שמעתי אינספור פעמים את המשפט "הוא עשה משהו שלא מצא חן בעיני ואחר כך נודע לי שזה דבר נפוץ בפורנו", אחת הדוגמאות שחזרו שוב ושוב היתה חניקה. גם בלי קשר לפורנוגרפיה, יש אנשים שנהנים מ"חניקה ארוטית" — הם אומרים שהגבלת החמצן למוח יכולה לגרום לאורגזמות חזקות יותר — אבל זה מסוכן ומדורג במקום גבוה ברשימת הדברים שאסור לעשות למישהו אלא אם כן הוא מבקש. טס, בת 31 מסן פרנסיסקו, ציינה כי החוויות המיניות האחרונות שלה היו עם גברים צעירים ממנה במקצת. "שמתי לב שהם נוטים לחנוק בלי לדבר על זה קודם", אמרה. אנה, שסיפרה כיצד אפליקציות ההיכרויות עוזרות לה להימנע ממבוכה, סיפרה לי שחוותה כל כך הרבה חניקות, עד שבהתחלה חשבה שזה נורמלי. "הרבה אנשים לא מבינים שצריך לשאול", אמרה.

כמו שאמרה לי מרינה אדשייד, פרופסור מאוניברסיטת קולומביה הבריטית החוקרת את כלכלת המין והאהבה, "לגברים יש סקס טוב וסקס גרוע. אבל כשלאשה יש סקס גרוע, זה ממש, ממש גרוע. אם נשים נמנעות מסקס, האם הן מנסות להימנע מהסקס הגרוע כל כך?"

סקס הוא דבר שלוקח זמן ללמוד אותו גם בנסיבות אופטימליות, ואלה

deckard • 30 במרץ 2022

סקס הוא דבר שלוקח זמן ללמוד אותו גם בנסיבות אופטימליות, ואלה לא הנסיבות האופטימליות. עיצוב ההתנהגות על סמך מה שראית על המסך יכול להוביל לתופעת ה"צפייה מהצד", spectatoring — כשאדם מוטרד מהאופן שבו הוא נראה ונשמע במהלך הסקס, התנהגות שחוקרי המיניות וויליאם מאסטרס ווירג'יניה ג'ונסון הניחו מזמן כי היא פוגעת בתפקוד המיני. היו נשים צעירות שסיפרו לי כי הן חשות לחץ לחקות שחקניות פורנו ולהגיע לאורגזמה מחדירה בלבד, מה שרוב הנשים אינן מסוגלות לעשות. "לקח לי זמן להרגיש נוח עם העובדה שאני לא חייבת לצעוק כל כך במהלך הסקס כמו הבחורות בסרטים הפורנוגרפיים", אמרה בת 24 מבוסטון. בת 31 מפיניקס הסבירה שעל פי ניסיונה, הפורנו גרם לגברים "לצפות שיוכלו להביא כל אשה לאורגזמה אם פשוט ינגחו אותה כהוגן".

גם ללמוד על מין מסטוצים חד־פעמיים לא עוזר הרבה. המחקרים טוענים כי עבור רוב האנשים, מין מזדמן נוטה להיות פחות מהנה מבחינה פיזית מאשר עם בן זוג קבוע. פולה אינגלנד, סוציולוגית מאוניברסיטת ניו יורק שערכה מחקר מקיף על תרבות הסטוצים, מייחסת זאת גם לחשיבות של "כישורים מיניים ייחודיים לבן הזוג" — כלומר, לדעת מה בן הזוג שלך אוהב. בעיקר אצל נשים, ההעדפות מגוונות מאוד. מחקר אחד גילה כי בסטוץ עם בן זוג חדש, רק 31% מהגברים ו–11% מהנשים הגיעו לאורגזמה (לעומת זאת, כשנשאלו על המגע המיני האחרון שלהם במסגרת מערכת יחסים, 84% מהגברים ו–67% מהנשים אמרו שחוו אורגזמה). מחקרים אחרים השיבו תוצאות דומות. כמובן, רבים נהנים ממגע מיני שאינו כולל אורגזמה, אך ההבדל בין שתי המסגרות בולט מאוד. אם הצעירים דוחים את מערכות היחסים הרציניות שלהם לשלב מאוחר יותר בגיל הבגרות, ייתכן שרבים מהם כלל אינם יודעים מהו סקס טוב באמת.

במהלך הכנת הכתבה אמרו לי לא מעט אנשים שהם עושים הפסקה מסקס ומדייטינג. הדבר מתיישב עם מחקר של לוסיה אוסליבן, המגלה שאפילו לאחר תחילת חיי המין של מבוגרים צעירים, פעמים רבות הם מופסקים לפרקי זמן ארוכים. היו שסיפרו לי על השבתת חיי הרומנטיקה והמין בעקבות תקיפה או דיכאון; אחרים דיברו על ההחלטה להתנזר כאילו הם יוצאים לשנת שבתון מעבודה לא מספקת.

בשעת אחר צהריים מאוחרת בפברואר האחרון נפגשתי עם אייריס, שציינה בפני כי טינדר הפך למשחק. אייריס הביעה את ייאושה מאיכות המגעים המיניים האחרונים שלה. "היה לי כזה סקס גרוע אתמול, אלוהים, זה היה כל כך גרוע", אמרה בליאות. "הוא פשוט נכנס ו..." היא הלמה באגרופה כנגד כף ידה בפראות. זו היתה הפעם הראשונה ששכבה עם הגבר הזה, שאותו הכירה בטינדר, והיא תהתה בקול אם תוכל להדריך אותו. אם כי היו לה ספקות; הוא היה בשנות ה–30 שלו — מספיק מבוגר, לדעתה, כדי לדעת מה לא עושים.

אייריס הבחינה שחברותיה, רווקות ברובן, החלו להעריך יותר ויותר את קשרי החברות שלהן. היא ולא מעט מחברותיה האפלטוניות — שרובן הזדהו כסטרייטיות — התחילו למלא זו בחייה של זו תפקידים שאולי לא היו ממלאות אילו היו להן מערכות יחסים רומנטיות או מיניות מספקות. למשל, הן התחילו להחליף ביניהן המלצות לסרטי פורנו לסביים ולמדו להכיר לעומק זו את העדפותיה של זו. חלק מהן אף הקימו קבוצה שבה החליפו תמונות עירום שלהן. "זה מלא חיוביות", אמרה, ותיארה את ההודעות המחמיאות שהן שולחות זו לזו בתגובה לתמונה ("לעזאזל, ילדה, הציצים שלך!"). היא לא היתה מוכנה להתנזר מגברים לחלוטין. אבל, אמרה, "אני רוצה סקס טוב". או לפחות, הוסיפה, "סקס לא רע".


"בני דור המילניום לא אוהבים להתפשט — אם תלכו היום למכון כושר, תראו שכל מי שמתחת לגיל 30 לובש את התחתונים מתחת למגבת, שזה שינוי תרבותי אדיר", אמר ג'ונה דיסנד, מייסד חברת המיתוג "רדסקאוט", לבלומברג בשנה שעברה.מאמר הסתיים באמירה שלא משנה כמה "קרי רוח מבחינה דיגיטלית" הם אולי נראים — רמיזה, אולי, לסקסטינג — בני דור המילניום "חסודים מאוד במציאות". "לוותיקים, חבר'ה בני 60 פלוס, אין שום בעיה עם מקלחות משותפות", אמר מעצב חדרי כושר ל"ניו יורק טיימס", והוסיף כי המילניאלים דורשים פרטיות.

חלק מהדוברים העלו את האפשרות שתחושת האי־נוחות החדשה מעירום נובעת מכך שבאמצע שנות ה–90 כבר הפסיקו רוב התיכונים לדרוש מהתלמידים להתקלח אחרי שיעור הספורט. מה שנשמע הגיוני — ככל שאתה מבלה פחות זמן בעירום, כך פחות נוח לך להיות עירום. אבל ייתכן שזוהי דאגה חדשה ממראה גופם בעירום. יותר ויותר מחקרים מדווחים כי הן עבור גברים והן עבור נשים, קיים מתאם בין שימוש ברשתות החברתיות לאי־שביעות רצון ממראה הגוף. ומחקר הולנדי גדול מצא קשר בין תדירות הצפייה בפורנוגרפיה לחששות לגבי גודל הפין בקרב גברים. שמעתי דברים דומים מלא מעט גברים ("שעיר מדי, לא מספיק בכושר, לא מספיק גדול מבחינת גודל הפין", היתה אחת התלונות). על פי מחקר שערכה דבי הרבניק, תחושתנו ביחס לאיברי המין שלנו מנבאת את תפקודנו המיני — ול–20%–25% מהאוכלוסייה, אולי בהשפעת הפורנוגרפיה או הפרסומות לניתוחים הפלסטיים, יש רק תחושות שליליות. ניתוחים לעיצוב הפות הפכו לעסק רווחי כל כך, כתבה לי במייל, "שבערים מסוימות אפשר לראות לוחות מודעות (כן, לוחות מודעות!) שמפרסמים את זה".

כפי שאפשר לשער, להרגיש נוח בגופנו תורם לחיי המין. סקירה של 57 מחקרים הבוחנים את היחסים בין דימוי הגוף של נשים להתנהגות מינית מרמזת על כך שדימוי גוף חיובי קשור ליחסי מין טובים יותר. מנגד, תחושת אי־נוחות בתוך גופך שלך מסבכת את הסקס. אם אינך רוצה שבן זוגך יראה אותך יוצאת מהמקלחת, איך סקס אוראלי אמור לעבוד?

אולי, אצל חלק מאיתנו, זה לא עובד. סקר הרווקים באמריקה של Match.com מ–2017 (בראשות הלן פישר וג'סטין גרסיה ממכון קינסי) גילה כי רווקים מילניאלים נוטים ליהנות ממין אוראלי ב–66% פחות מבני דורות קודמים. מה שאינו מבשר טובות לעונג הנשי: בין האקטים המיניים שנעשים עם בן זוג, גירוי מיני אוראלי של האשה הוא אחת הדרכים הבטוחות להביא אותה לאורגזמה.

עברו לתצוגת גלריה
עכבות
איאן קרנר, המטפל המיני מניו יורק, סיפר שהוא עובד עם גברים רבים שרוצים לבצע מין אוראלי אך בת הזוג מסרבת. "אני יודע שהסטריאוטיפ המקובל הוא שהגברים הם אלה שלא רוצים לעשות את זה, אבל גיליתי שההפך הוא הנכון", אמר. "נשים רבות אומרות לי בשיחות פרטיות, 'אני פשוט לא יכולה להאמין שגבר רוצה להיות שם למטה, שהוא אוהב לעשות את זה. זה החלק הכי מכוער בגוף שלי'". כששאלתי בנות 20 ומשהו על מין אוראלי, מיעוט לא קטן מהן השמיע דברים דומים. "זה מלחיץ אותי. זה הרבה יותר אינטימי מחדירה", כתבה אחת הנשים. "אני כל כך נבוכה מזה, שקשה לי ליהנות", כתבה אשה אחרת.

ב–20 השנים האחרונות הרחיבו חוקרי המיניות את צורת המחשבה שלהם על תשוקה ועוררות, מהתמקדות צרה בגירוי לכזו הרואה את העכבות כחשובות לא פחות, אם לא יותר (המונח עכבות, בהקשר זה, פירושו כל מה שמפריע לעוררות או מונע אותה, מדימוי עצמי נמוך ועד הסחת דעת). בספרה "Come as You Are", אמילי נגוסקי, שעברה הכשרה במכון קינסי, משווה את מערכת ההתרגשות של המוח לדוושת הגז במכונית, ואת מערכת העכבות שלו לבלמים. הראשונה מדליקה אותך; השנייה מכבה. אצל אנשים רבים, מעריך המחקר, הבלמים רגישים יותר מהמאיץ.

העובדה שהדברים שדוחים אותנו חשובים יותר מהמעוררים אולי נשמעת הגיונית, אבל למעשה, התובנה הזאת עומדת בניגוד לתפיסות הרווחות ביותר של בעיות מיניות. כשאנשים מדברים על טיפול בחוסר תשוקה, הם נוטים להתמקד בדלק, או בגירוי — ארוטיקה, ויאגרה, ג'ל הסיכוך שחילקו לכל דורש במרפאת הסטודנטים בניו ברונסוויק. הדברים האלה עוזרים להרבה אנשים בהרבה מקרים, אבל הם לא יגרמו לך לרצות לעשות סקס אם הבלמים שלך לחוצים עד הסוף.

בראיונות שקיימתי, העכבות נראו כבנות לוויה קבועות של אנשים רבים שהתנזרו ממין לאורך זמן. רובם תיארו את ההתנזרות לאו דווקא כמשהו שאימצו בחום (בגלל אמונה דתית, למשל), אלא יותר כדבר מה שנאלצו לעשות כתוצאה מטראומה, חרדה או דיכאון. למרבה הייאוש אך שלא במפתיע, נשים רבות שאמרו שהפסיקו לקיים יחסי מין דיברו על תקיפה מינית. שני הגורמים הנוספים גם הם אינם מפתיעים במיוחד: שיעורי הדיכאון והחרדה מצויים בעלייה בקרב האמריקאים כבר כמה עשרות שנים, ועל פי חלק מהדיווחים אף עלו באופן חד למדי לאחרונה בקרב בני נוער וצעירים בשנות ה–20. החרדה מדכאת תשוקה אצל רוב בני האדם. ובמלכוד מצער במיוחד, גם הדיכאון וגם נוגדי הדיכאון המשמשים לטיפול בו עלולים להפחית את התשוקה.

עברו לתצוגת גלריה
ארנבי אנגורה
צילום: Getty Images / iStockphoto
"יש לי מטפל וזה אחד הדברים העיקריים שאנחנו עובדים עליהם", כתבה לי אפריל (שם בדוי), בת 28, שהסבירה כי בגלל חרדה קשה, היא מעולם לא שכבה עם אף אחד ולא היתה במערכת יחסים. "התנשקתי כמה פעמים והגעתי לבסיס שני (כמו שאומרים הילדים), וזה באמת אף פעם לא עשה לי טוב". בהמשך כשדיברנו בטלפון, היא סיפרה שבגיל ההתבגרות היתה ביישנית, שמנמונת ו"מאוד, מאוד פחדתי מבנים". אפריל איננה א־מינית (היא אסירת תודה לוויברטור ה"מג'יק בולט" שלה). היא פשוט מבועתת מאינטימיות. מפעם לפעם היא יוצאת לדייטים עם גברים שהיא פוגשת דרך עבודתה בתעשיית הספרים או דרך אפליקציה, אבל כשהדברים מגיעים למגע פיזי, היא נכנסת לפאניקה. "פעם קפצתי ממכונית של מישהו כדי שהוא לא ינשק אותי", אמרה בטון מעורר רחמים.

בשיחות כאלה, אני נדהמת מכמה שאומללות והתנזרות יכולות להפוך למעגל קסמים משתק. הנתונים מראים שקיום יחסי מין יכול לגרום שמחה (עד גבול מסוים, לפחות; אצל מי שנמצאים במערכת יחסים, תדירות של יותר מפעם בשבוע אינה תורמת לעלייה נוספת במפלס האושר). אך האומללות מדכאת את התשוקה, בתהליך המונע מנטולי השמחה את אחד ממקורותיה הפוטנציאליים. האם שיעורי האומללות הגוברים תורמים למיתון המיני? כמעט בוודאות. אך האם ירידה בסקס ובאינטימיות אינה מובילה אף היא לאומללות?

עברו לתצוגת גלריה
ליד
יתר על כן, המחקר הקיים על מבוגרים שאינם פעילים מינית מרמז על כך שעבור אלה שרוצים חיי מין, ייתכן שקיים דבר כזה, לחכות יותר מדי. בקרב חסרי הניסיון המיני בגיל 18, כ–80% יתחילו להיות פעילים מינית עד גיל 25. אך מי שלא התנסו מינית עד אמצע שנות ה–20 שלהם, סיכוייהם לעשות זאת אי פעם נמוכים הרבה יותר. מחברי המחקר מ–2009 ב"The Journal of Sexual Medicine" שיערו כי "אם גבר או אשה לא קיימו מגע מיני עד גיל 25, יש סיכוי סביר [שהוא או היא] ייוותרו בבתוליהם לפחות עד גיל 45". מחקרו של מייקל רוזנפלד מסטנפורד מאשר כי בגיל הבגרות, רווקוּת אמיתית היא קטגוריה יציבה הרבה יותר מששיערנו רובנו. במשך שנה אחת, הוא מדווח, רק 50% מהרווקות ההטרוסקסואליות בשנות ה–20 לחייהן יוצאות לדייטים — ונשים מבוגרות יותר נוטות עוד פחות לעשות זאת.

מקורות אחרים של עכבות מיניות מדברים בבירור על אורח החיים שלנו כיום. למשל, חוסר שינה מדכא מאוד את התשוקה — ואיכות השינה נפגעת ממנהגים שנעשו נפוצים כיום כמו בדיקת הטלפון במשך הלילה (אצל נשים, תוספת של שעת שינה אחת מנבאת עלייה של 14% בסבירות לקיום יחסי מין למחרת). בספרה החדש, "Better Sex Through Mindfulness", לורי ברוטו, פרופסור למיילדוּת וגינקולוגיה באוניברסיטת קולומביה הבריטית, סוקרת מחקר מעבדתי המראה כי הפרעות רקע, כמו אלה שכולנו מוצפים בהן כיום, מדכאות אף הן את העוררות, בגברים ובנשים גם יחד.

איך ייתכן שדברים פעוטים כל כך — שנת לילה גרועה, הסחת דעת קלה — הורסים דבר בסיסי כמו סקס? אחת התשובות, ששמעתי מכמה מקומות, היא שהתיאבון המיני שלנו אמור להיכחד בקלות. המין האנושי זקוק לסקס, אבל בני האדם כשלעצמם לא.

אחת הסתירות של זמננו היא זו: אנחנו חיים בביטחון פיזי חסר תקדים, ועם זאת משהו בחיים המודרניים, של העת האחרונה במיוחד, הפעיל אצל רבים מאיתנו תגובות אוטומטיות הקשורות לסכנה — חרדה, סריקה מתמדת של סביבתנו, שינה לא סדירה. בנסיבות כאלה, ההישרדות גוברת על התשוקה. כפי שאמילי נגוסקי אוהבת לציין, אף אחד עוד לא מת מחוסר סקס: "אנחנו יכולים למות מרעב, מהתייבשות, אפילו מחוסר שינה. אבל אף אחד עוד לא מת כי הוא לא השיג זיון".

כש"טויס אר אס" הודיעה באביב האחרון — אחרי שסיפרה על קשייה בגלל ירידה בשיעור הילודה — על סגירת חנויותיה, היו משקיפים שהעירו בעוקצנות כי אפשר להוסיף זאת לרשימת הדברים שבני דור המילניום הרסו.

לשינויים חברתיים יש נטייה להשרות פסימיות לגבי דור שלם. כותבים אחרים, שבחנו את אותם נתונים שבחנתי אני, חיברו מאמרים נזעמים על העתיד; מבקרים האשימו אותם בגרימת פאניקה. ואף על פי כן יש סיבות אמיתיות לדאגה. אפשר להתפלפל — אם ממש רוצים — על הסיבות המדויקות לקריסתה של חברת צעצועים ספציפית. אבל אי אפשר להתחמק מהעובדה ששיעור הילודה באמריקה נמצא בירידה כבר עשר שנים.

בתחילה, יוחסה הירידה למשבר הכלכלי העולמי, ואחר כך לאפשרות שנשים בנות דור המילניום רק דוחות את האמהוּת ולא מוותרות עליה. אבל ייתכן שמתחולל כאן שינוי משמעותי יותר. ב–2017, שיעור הילודה בארצות הברית שבר שיא שלילי זו השנה השנייה ברציפות. שיעור הילודה יורד בקרב נשים בשנות ה–30 שלהן — הגיל שבו כולם חשבו שיותר מילניאלים יקימו משפחות. כתוצאה, כ–500,000 פחות תינוקות אמריקאים נולדו ב–2017 לעומת 2007, אף על פי שיותר נשים היו בגיל הלידה האופטימלי. במהלך אותה תקופה, מספר הילדים של האשה האמריקאית הממוצעת צפוי לרדת מ–2.1 (שיעור התחלופה, או רמת הפריון, הדרושים כדי לשמור על יציבות מספרית של האוכלוסייה ללא הגירה) ל–1.76. אם מגמה זו לא תתהפך, יהיו לכך השלכות דמוגרפיות וכלכליות משמעותיות בטווח הארוך.

דאגה דחופה יותר קשורה להשלכות הפוליטיות של בדידות וניכור. קחו לדוגמה את השנאה ברשת והאלימות בשטח מצדם של ה"אינסֶלים" — גברים הטוענים כי הם "מתנזרים שלא מרצונם" (involuntarily celibate). תלונותיהם, חסרות הצדקה ונתעבות, הן תזכורת בעִתה לכך שצעירים מבודדים רגישים להקצנה מכל סוג. ראו גם אי־שביעות הרצון הפופוליסטית השוטפת את אירופה, המונעת בחלקה על ידי מבוגרים שעד כה לא עמדו באבני הדרך של הבגרות: באיטליה, מחצית מבני ה–25–34 גרים כיום עם הוריהם.

כשהתחלתי לעבוד על הכתבה הזאת, ציפיתי שהנושאים הגדולים האלה יתפסו בה מקום בולט. הייתי בטוחה שאשמע על חששות מחוסר ביטחון כלכלי ועל גורמים אחרים לעתיד מסוכן באופן כללי. שיערתי גם, ואפילו קיוויתי, שאפיק תחקיר עב כרס על היתרונות שבהתרופפות הקונבנציות החברתיות ועל דרכים פחות מוכוונות־זוגיות לחיים מאושרים. אך ציפיות אלה נזנחו ברובן בצד הדרך, וחששותי הפכו להיות בסיסיים יותר.

ההתנהגות המינית האנושית היא אחד הדברים המבדילים בינינו לבין מינים אחרים: שלא כמו רוב קופי האדם, ורוב בעלי החיים בכלל, בני האדם מקיימים יחסי מין בזמנים ובאופנים שהופכים את ההתעברות לא רק לבלתי סבירה אלא פשוט לבלתי אפשרית (במהלך הריון, בגיל הבלות ובתקופות לא פוריות אחרות; עם בני זוג מאותו המין; בעזרת איברי גוף שמעולם לא ייצרו תינוקות וגם לא ייצרו בעתיד). כמין, אנחנו "יוצאי דופן בקיימנו יחסי מין בלתי פוסקים כמעט", כותב פרופ' ג'ארד דיאמונד מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, שחקר את האבולוציה של מיניות האדם. "יחד עם היציבה וגודל המוח, המיניות משלימה את שלושת ההיבטים המכריעים של פיצול האבות הקדמונים של בני האדם מקופי האדם". אמת, אף אחד עוד לא מת מכך שלא השיג זיון, אבל הזיונים התבררו כתכונה הסתגלותית לאורך מיליוני שנים: אנחנו עושים את זה כי זה כיף, כי זה מחבר אותנו זה לזה, כי זה גורם לנו אושר.

חיי מין מספקים אינם הכרחיים כמובן לחיים טובים, אבל מחקרים רבים מאשרים כי הם תורמים לכך. קיום יחסים אינו קשור רק לאושר אלא גם לשפע של יתרונות בריאותיים. הקשרים בין סקס ורווחה, אולי לא במפתיע, פועלים בשני הכיוונים: ככל שמצבך טוב יותר, כך חיי המין שלך טובים יותר, ולהפך. לרוע המזל, זה נכון גם בכיוון ההפוך. חיים ללא בן זוג — מיני או רומנטי — יכולים להיות גם הסיבה וגם התוצאה של אי־שביעות רצון. יתרה מכך, עם התנוונותם של המוסדות החברתיים באמריקה, החיים עם בן זוג מנבאים כיום יותר מתמיד איכות חיים.

כמו מיתון כלכלי, המיתון המיני ודאי יבוא לידי ביטוי בדרכים שאינן שוויוניות ואינן הוגנות. אלה שגם כך שיחק להם המזל — מבחינת מראה, כסף, חוזק נפשי, קשרים חברתיים — ישמרו על סיכוייהם הגבוהים למצוא אהבה ולעשות סקס טוב וגם, אם ירצו, להיות הורים. אך האינטימיות עלולה להיות חמקמקה יותר עבור אלה שאינם מבוססים כל כך.

במהלך הכנת הכתבה, כשאנשים בשנות ה–20 שלהם חלקו איתי את תקוותיהם ופחדיהם ועכבותיהם, לעתים פילחו אותי דקירות של הזדהות. אך בדיוק באותה מידה, נדהמתי ממה שנראה לי כמו שינויים שוברי לב באופן שבו אנשים רבים מתקשרים — או לא מתקשרים — זה עם זה. אני לא הרבה יותר מבוגרת מהאנשים שריאיינתי לכתבה הזאת, ולמרות זאת לעתים קרובות חשתי כאילו אני שייכת לתקופה אחרת.

סקס נראה היום הרבה יותר טעון. לבעיה הזאת אין גורם אחד; העולם השתנה בדרכים רבות כל כך, במהירות רבה כל כך. במשך הזמן, אולי, נחשוב מחדש על כמה דברים: מצבו הנוראי של החינוך המיני, שפעם היה בדיחה אבל היום, בעידן הפורנו, הוא פשוט חרפה. היחסים ההרסניים של רבים כל כך מאיתנו עם הטלפונים ועם הרשתות החברתיות, עד כדי פגיעה ביחסינו עם בני האדם. הניסיונות "להגן" על בני נוער מכל דבר כמעט, כולל רומנטיקה, המותירים אותם לא מוכנים הן למצוקות והן להנאות של גיל הבגרות.

באוקטובר, לקראת סיום הכתבה, דיברתי שוב עם אפריל. היא סיפרה לי שמאז שיחתנו האחרונה היא הכירה מישהו בטינדר והיא מחבבת אותו מאוד. הם יצאו לכמה דייטים בקיץ והתמזמזו לא מעט. מבוהלת ככל שהיתה מקרבה גופנית ורגשית לאדם אחר, היא גילתה, להפתעתה, שהיא אוהבת את זה: "אף פעם לא חשבתי שארגיש כל כך נוח עם מישהו. זה היה כל כך הרבה יותר טוב ממה שחשבתי".

כעבור זמן מה הבינה אפריל שלמען אינטימיות אמיתית, עליה להסביר לאותו גבר שעדיין לא קיימה יחסי מין. השיחה הזאת לא עברה בשלום. "אמרתי לו שאני בתולה. והוא עזב אותי. לפני כן, חשבתי שזה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות. ואז זה קרה. הדבר הכי גרוע קרה". היא השתתקה לרגע, וכששבה לדבר היה קולה יציב ובטוח יותר. "אבל אני עדיין כאן".

Netrunner​(נשלט) • 30 במרץ 2022

עד שאסיים לקרוא את זה כבר יכלתי לעשות 10 משגלים

-X- • 30 במרץ 2022

בכמה מילים, לדעתי עיקר הבעיה במסכים. טלפונים ופורנו זמין מאוד.

NormaJean • 31 במרץ 2022

למה? כי זה דורש מהם לעזוב את המסך ולעבור למפגש בעולם הפיזי.
זה נוגד את כל התרבות שלהם. הם פשוט לא עושים את זה.
צעירים חווים את העולם באופן כמעט אבסלוטי דרך אמצעים וירטואלים. זה עולם לא פחות ממשי מבחינתם ולא פחות לגיטימי מזה שאנחנו חיים בו.
שיבדקו החוקרים כמה אינטרקציות מיניות וירטואליות יש להם לעומת הדור הקודם.
כמה שיחות מיניות, החלפת תמונות, משחקים וכו, המתאם לדעתי יהיה הפוך.
(ואולי בדקו? מודה שלא הצלחתי לסיים את הקריאה)

Luster • 31 במרץ 2022

יש תמצית מנהלים?

סנטוריון • 31 במרץ 2022

בכותרת.

heisenberg​(שולט){כלובי } • 31 במרץ 2022

מה עשית?
לקחת מאמר חופר ועשית העתק הדבק.
למה זה טוב כל הבילבול מוח הזה?
ולמה צריך לעשות סקס, מה סקס נותן?
אם לא שמת לב אתה באתר bdsm ואין שום קשר בין bdsm לסקס.

פרלין​(נשלטת){ש} • 31 במרץ 2022

השאלה אם אתה עושה? בהיותך צעיר וזה.

פרלין​(נשלטת){ש} • 31 במרץ 2022

אצל רובנו bdsm וסקס מזה קשורים יחדיו.