נו, מה יהיה?

נו, מה יהיה?

G-O-L-D​(שולט) • 8 באוק׳ 2004

הלילה לא חשבתי לכתוב. התכנסתי במיטה תחת השמיכה והמחשבות על השותף העסקי שלי והחבר הכי טוב שיש לי בעולם הזה, נובו.
נובו נסע לסיני, לראס א שטן.
ישבתי מול הטלווייזיה שעות, התקשרתי לכל חבר משותף לשאול אם הוא יצר קשר. עם הוריו לא יכולתי לדבר כי הוריו נסעו עמו וככה מצאתי את עצמי יושב ודואג עד שהעייפות הכריעה אותי.
לדאוג זה מעייף.
לבסוף אמרתי לעצמי שראבק, אם הוא מת, אז אני יודע שלפחות הוא חי כמו מלך. אני הולך לישון.
זה לא ממש עבד...
גברת השינה אמרה לי: "תגיד לי על מי אתה עובד?" הגמדים שפוקדים את חלומותי ובדרך כלל עסוקים בהכנות של עוגות קצפת ושאר דברי ממתק מלווים בשירים חמודים, היו עסוקים הלילה בחיוג בלי הרף לכל מוקדי החירום, דובוני איכפת לי החביבים ישבו ומרטו את פרוותם, תחנות הטלוויזיה שבדרך כלל מסקרות בחלומותי אותי ואת ספרי עברו למתכונת מבזק מייגע ואפילו הסאביות היפיפיות לא נענו לי ומשכו כתפיים לכל ציווי שדרשתי כשהן שקועות במסך המקלט.
"שינה כבר לא תהיה לי פה..." אמרתי לעצמי בוהה בתקרה וקמתי להצית סיגירה.
דאגות זה מעייף.

*

הייתי באיזו מסיבה הזויה היום. ערב קריוקי ביתי. היו שם שמונה אנשים. חמש בחורות ושלושה גברים. היתה שם טלוויזיה שהקרינה את השקופיות והטקטס, היתה שם מערכת שהשמיעה את השירים, היה מיקרפון, היתה שתיה חריפה, כיבוד, צחוק, רק דבר אחד לא היה שם. הגיון.


*

במדינה שלנו, זה תמיד ככה. אתה יושב עסוק במשהו אחד, ואז פתאום מישהו נכנס ואומר: "היה פיגוע". מאותו רגע, מתקיים ההליך השגור.
"איפה?"
"מתי?"
"כמה?"
"תעביר רגע, אם זה בערוץ 2 זה רציני".
"טוב תעביר ערוץ מחר כבר נקרא בעיתון נראה כמה מתו".

זהו.

ככה זה עובד.
התרגלנו.


*

יש לי תחושה רעה בבטן. לא יודע להסביר את זה. יש לי תחושה שאני לא מצליח להתנתק ממנה. יש מזג אוויר מוזר כזה ואוויר מוזר כזה ותחושה מוזרה כזו. ואני לא יודע למה, אבל הבטן שלי אומרת לי: "שמע, אכלנו אותה".

ומצד שני, אולי זה כמות יתרה של חלבון שאני מכניס לגוף שלי לרגל תחילת האימונים.


*

אני כולי קצב, לא יודע מה יש לי. אני בלחץ, אני שונא את התחושה הזו. היא עושה לי רע.
אני לא מצליח לרכז את המחשבות שלי.
אני דואג מוות.

ומצד שני, מה יש לי לדאוג.
תן לחיים לעשות את שלהם.

(כן בטח, ספר את זה לסבתא)

לא לא, באמת, תן לחיים.

(טוב ת'זדיין)

אל תשמע לשטויות האלה, יהיה בסדר.


*

לפני כמה ימים כתבתי איזה פוסט על משהו שקרה לי עם קשישה חביבה.
כתבו לי שם כל מני תגובות.
אחת מהן חייכה אותי.
היה זה איזה אחד שהתמרמר למה כתבתי על אותה מלצרית "לובשת בגדי שוק הכרמל".
אני נשענתי לאחור ושאלתי את עצמי: "אם אתה כבר מרים איזה דגל של אנושי, תרים אותו עד סוף התורן ולא עד החצי. הרי אחרי הכול, גם פעילת תנועת חמאס קראתי לה וגם טאליבאנית."
ראבק, אתה רוצה להיות משורר?
תכתוב שירה.

נ.ב.
אם אתה לא אוהב את מה שאני כותב, אז אל תקרא.
ואם אתה קורא את השורות האלו, אז וואלה, אתה צריך להיות סגור על עצמך.


*

האוורד שטרן השדרן הניו-יורקי, היה אחד השנואים ביותר שאי פעם נולדו בתרבות הגשת הרדיו באמריקה.
ואף על פי כך, אחוזי הרייטינג שלו היו תמיד גבוהים .
המשוואה היתה פשוטה:
אלה שאהבו אותו, היו פותחים את הרדיו לשמוע מה הפעם הוא יגיד.
ואלה ששנאו אותו, גם הם פתחו את הרדיו בכדי לשמוע מה הפעם הוא יגיד.

לא שאני משווה את עצמי לעילוי הזה שנקרא שטרן,
אבל יש לנו נטייה לראות קקי ואז להתכופף ולהריח, כאילו שהפעם יהיה לו ריח אחר...


*

אני כבר שעה מנסה לתפוס את סופרמן בנייד. שעה.
הבן זונה לא עונה.
הוא כל כך מרגיז אותי. הוא אף פעם לא מופיע בזמן כשצריכים אותו. ראבק 300 ישראלים תקועים בראס א שטן, שניים מהם נפטרו, אחדים מהם פצועים קשה והוא, איפה הוא? לא יודע.
זה מזכיר לי שפעם קראתי לו והוא גם לא הגיע.
זה היה ב- 11.9 כששני בניינים נפלו לי על הראש.


*


יש מישהי שעושה לי טוב.
היא עושה לי כל כך טוב שאני לא רוצה שהוא יגמר.
תמשיכי.


*

יש לי ידידת נפש טובה. אחות נפש, היא היתה חברה שלי פעם. בת זוג. הרבה אהבה היתה בינינו. אחר כך היא פגעה בי ואני פגעתי בה ונותק הקשר. עכשיו הוא חזר ואנחנו הרבה יחד. אני מאמן אותה אימוני כושר. אני מאוד אוהב אותה. מאוד, אבל יש שם משהו...
אני רואה אותה, אני שומע אותה, אני איתה, אבל אני כל הזמן מתגעגע אליה.

כנראה שזה ככה, אחרי אהבה גדולה, כשנפרדים, נשאר בור כל כך גדול, שכשנפגשים שוב, כבר אי אפשר לגשר עליו.

מצחיק מה שהזמן עושה בנו.


*

יאללה נו, שהבוקר יעלה והכול יהיה בסדר.


*


יש לי אימון כושר בעוד שעתיים וחצי עם המאמן שלי ואני ממש לא יודע איך אני מרים קילו. לפעמים הנפש כל כך טרודה, שקשה לה להרים את עצמה. כנראה שלבודי בילדריים, אין מי יודע מה דאגות...
ולא, לא אמרתי אין שכל...


*


אני מקשיב ללאה שבת ששרה לי על החיים שלוקחים אותה.
שיקחו את כולם כפרה שיקחו את כולם.

די, מספיק לכתוב.

סוג של סטירת לחי

בשקט​(נשלטת) • 8 באוק׳ 2004

חוזרת לפנות ערב מיום רגוע בים, עם חברים, אחרי שיחה מרתקת. סוג של התעמלות מוחית.
השעות השקטות של אחרי ממשיכות את השלווה, ההתרגעות, תחושת הנופש האולטימטיבית. בבית. העור חם מהשמש והריח שלו אחר, סוג של מליחות מתוקה. והכל די רך.
מתכרבלת מול מסך בלי קול, מנסה לקרוא, משהו של עבודה, העיניים כבר מתחילות בהעצמות, משנה תנוחה והעיניים נעצרות על המסך.

ושוב אין שקט, או שלווה או רוך.

נו , מה יהיה ?

@buba@​(נשלטת) • 8 באוק׳ 2004

יהיה טוב !!!

ya think???

עוגיעוגי​(לא בעסק) • 8 באוק׳ 2004

זה לא בוקר לשמוע אמירות בנאליות שכאלה!

@buba@​(נשלטת) • 8 באוק׳ 2004

תמיד צריך לקוות לטוב ודווקא ברגעים כאלה עוד יותר ...
כל אחד עם האמונה הקטנה שבלב ..
אבל עצוב לי לדעת שבשביל כמה אנשים "יהיה טוב" זו סתם אמירה בנאלית ..

ולי עצוב שיש אנשים שמתעסקים באימרות שפר

עוגיעוגי​(לא בעסק) • 8 באוק׳ 2004

במקום להבין שאנשים מתו הלילה וחלק מאיתנו צריכים להתמודד עם זה ולא רוצים לשמוע דברים כאלה כרגע!
קצת בגרות ורגישות לא תזיק