שמה של האהבה

שמה של האהבה

RIS • 9 באוק׳ 2004

מתוך האפלה המוחלטת, הכבדה, מבצבץ משהו. קרוב? רחוק? אין לדעת.
משהו שהוא קצת פחות משחור מופיע.
איך קוראים לדבר הזה? אין לדעת. עוד לא נתתי שמות לצבעים.
לא קראתי עדיין בשמה של האהבה.
כמו סכין שקורעת מסך שחור מתרוצצת לה קרן זעירה ועכורה.
כאילו מישהו מרחוק פורס את המסך האפל בחרב אור.
באחת צפים ועולים כל השמות.
הצבעים, הריחות.
העצב.
העננים קוראים שם לדמעות.
הרוח מבקשת להישאר חסרת שם.
ורק האהבה איננה מבקשת דבר לעצמה.
אין לדעת את מבואותיה.
אין לדעת את פשרה.
אין לרדת לחקרה.
שמה מבקש לבוא אל ליבי.

על הר הסבל הולכתי את אהובתי העקודה, זר קוצים מגיר דמעות של דם על פניה היפים.
על המזבח השלכתי אותה.
את התער הגשתי אל צוארה, מלטף אותו, מחכה לסימן, ליד שתישלח ותעצור את ידי.
אני מביט בעיניה, אני רואה את העצב. עמוק יותר מהעצב אני רואה בהן את ההסכמה.
ועוד עמוק מההסכמה אני רואה את הרצון.
מלגו יד קרה חופנת בכוח את כולי.
מלבר היא חורשת בצפורן קרח על עמוד שדרה.
עשה את זה, אומרות עיניה.
עשה את זה מדובב גופה.
קח אותי
עשה בי.
התער רועד מתשוקה.
התער מבקש לשקוע בבשר.
לתער חיים משלו.
ואין יד הנשלחת לעצור את ידי.

בין אנשים חייתי.
הזמן חלף בבוגדנות הרגילה שלו.
לפעמים הלכתי ברחובות ריקים וקרים.
מציץ דרך זכוכית מהבילה אל אנשים צוהלים, מצטופפים שייחם להם.
שותים הם, רוקדים הם ומפנים את גבם אל הזכוכית, הבדידות והקור.
מפנים גבם אל הזמן.
לפנים אף אני הייתי ביניהם
שתיתי, רקדתי, שמחתי.
יש והייתי מסב מבט אל הזכוכית, ומעבר לה. אל הרחובות הריקים.
ולפעמים, כן, לפעמים, נדמה היה שאפשר היה לראות דמות קפואה מצטופפת אל הזכוכית.
דמות על הזכוכית מביטה בי בערגה.
פעם ידעתי אותה. ואחר כך שכחתי.
פעם פגשתי את האהבה
ועוד פעם.
והיא הציעה לי את שמה.
אבל אני הסתפקתי במבט שבעיניה.
שמה אינו נחוץ לי כדי לרדות את דבשה.
שמה יהיה עול על תשוקותי.
ויתרתי על שמה.
והיא הלכה.
ואני ידעתי שלא תשוב.

אני דופק על דלת עצומה שאין לראות את סופה.
פשפש נפתח. עינים שואלות בקוצר רוח.
אַהֲבתִי נמצאת בפנים. פתח לי.
הנח לי פנימה.
אהבתך? כאן?
מה שמה?
אמור את שמה ותיכנס.
אינני יודע את שמה.
פעם חשבתי שאני יודע.
פעם חשבתי שאינני צריך לו.
והפשפש ננעל.

אני לבד.

המסע נמשך.

שלח אהבתך על פני המים כי ברבות הימים תמצאנה.
אבל אל תשכח.
למצוא אותה זו ראשית.
אחר כך יהיה עליך ללמוד את שמה
ללמוד ולא לשכוח.

במורד המדרגות הנעות אַהֲבַתי ניצבת.
היא מביטה בי בדממה.
רוחה דואה על פני עמקים ובמדבר. והיא מביטה בי בדממה.
על פני מים גועשים אני רואה את עיניה מחכות.
בחלומות היא באה ומבקשת.
היא מתחננת.
מעבר לזכוכית המהבילה אני רואה אותה מסבה אלי ראשה.
היא נישאת ממני, מרחפת למרחק
גלים בוטחים נושאים אותה
ממני.
לכי, ובלבד שתבוא שלווה אל ליבך.
אשא כל כאב על חוד תערי
אם רק אדע שטוב לך שם. הרחק ממני.
לכי, ובלבד שתגיעי הביתה בשלום.
שתֵאָסְפִי ותבוא תנומה רכה אל עינייך.
לכי ובלבד שתלמדי לסלוח לי.
שלא שאלתי לשמך.


מרץ 2004
פורסם לראשונה בשינויים קלים באתר של רונן אלון

גלתיאה • 9 באוק׳ 2004

ריס- לעולם לא אפסיק להתפעל מכתיבתך.

TooT​(נשלטת){פטרוניוס} • 9 באוק׳ 2004

כתבתי ומחקתי שוב ושוב ,
אז פשוט : התרגשתי ואהבתי מאוד.

עקשנית​(נשלטת) • 9 באוק׳ 2004

אחחחחחחחחח

לא שגרתי לגמרי. נהדר!

מכורה כבר מזמן...

בכוח המוח-אשה • 10 באוק׳ 2004

במורד המדרגות הנעות אַהֲבַתי ניצבת.
היא מביטה בי בדממה.
רוחה דואה על פני עמקים ובמדבר. והיא מביטה בי בדממה.
על פני מים גועשים אני רואה את עיניה מחכות.
בחלומות היא באה ומבקשת.
היא מתחננת.



בכל פעם מחדש אני קולטת כמה אתה גדול, RIS.
כמה אתה רגיש ומבין וקולט, כמה אתה יודע לשים את זה במילים.
כל השיר נהדר אבל משהו נגע בי במיוחד במילים הללו.


וגם אלו:

יש והייתי מסב מבט אל הזכוכית, ומעבר לה. אל הרחובות הריקים.
ולפעמים, כן, לפעמים, נדמה היה שאפשר היה לראות דמות קפואה מצטופפת אל הזכוכית.
דמות על הזכוכית מביטה בי בערגה.
פעם ידעתי אותה. ואחר כך שכחתי.
פעם פגשתי את האהבה
ועוד פעם.
והיא הציעה לי את שמה.
אבל אני הסתפקתי במבט שבעיניה.
שמה אינו נחוץ לי כדי לרדות את דבשה.
שמה יהיה עול על תשוקותי.
ויתרתי על שמה.
והיא הלכה.
ואני ידעתי שלא תשוב.


תודה.

@buba@​(נשלטת) • 10 באוק׳ 2004

אין לי מילים כדי לתאר כמה נהנתי לקרוא אותך ...

תודה