הכאבה עצמית

הכאבה עצמית

nerissa​(אחרת) • 12 באוק׳ 2004

--------------------------------------------------------------------------------

מה דעתכם על הכאבה-מרחוק? האם הכוונה באמצעות טלפון/אינטרנט של הכנוע להכאיב לעצמו (לצבוט, לשרוט, לדקור, אטבים וכו') מענגת בכלל?

אני לא מתחברת לזה בכלל. זה באג שלי או לא? לא מתחברת לזה שאני צריכה להכאיב לעצמי כשאני לבד גם אם זו הוראה של מי שמולי. כשאין את הנוכחות הפיזית על ידי, המגע, המבט, הקבלה "און-ליין" במציאות - הכאב מאבד אצלי משמעות ונשאר רק כאב נטול עונג.

האם אתם, הדומיננטים/יות, משתמשים בהכאבה-מרחוק?
האם אתם הכנועים נהנים מזה ולו בגלל שזו הוראה הניתנת מהדומיננט/ית?

ואם לא מתחברים לזה - האם "צודק" להשתמש בזה גם אם הצד הדומיננטי מודע לכך שזה "לא עושה כלום" לצד הכנוע אלא נעשה רק כדי לרצות?
ואם לא מתחברים לזה - האם מין הראוי מצד הכנוע להתפשר ולזרום/לספוג גם את סוג הכאב-הלא-מענג הזה?

איף. מלא שאלות על הבוקר

Uranus • 12 באוק׳ 2004

אני לא מתחבר לזה בכלל.

סאבית שמכאיבה לעצמה, אפילו בהוראת האדון שלה, לא זקוקה לאדון, לדעתי.
הרי כל הגירוי אמור לבוא מלהיות נתונה לכאבים שהוא מעניק לה ולא שהיא מעניקה לעצמה.
אם נוצר מצב בו הכאב יכול לבוא מגורם אחר מאשר האדון שלה, אז למה שלא תלך בהוראתו לאיזה רחוב ותתחיל איזו קטטה עם שיכור שיכניס לה מכות כדי לספק לה את צרכיה המאזוכיסטים. כל הגירוי הוא דוקא מכך שזה עניין אינטימי בין שני אנשים שאחד בעל תפקיד הדומיננט והשני סאבמיסיב.
גם לי כאדון הגירוי בא מלהכאיב רק לאחת שנתונה לשליטתי. אחרת הייתי הולך ומביא כאפות לכל דבר שזז, ובועט בכל יצור חי רק מתוך צורך לספק יצר סאדיסטי מרושע. אם אני לא מכאיב לה, זה לא עושה לי כלום.

לדעתי צריך לשמור על עקרון השילוב וחלוקת התפקידים בין דום לסאבית, אדון ושפחה, סאדו ומאזו. כל אחד בנפרד לא יכול להתקיים בלי השני, אחרת אנחנו סתם סאדיסטים ומאזוכיסטים שלא זקוקים זה לזה.

en1 • 12 באוק׳ 2004

טוב, אני אגיב. למרות שאני שונאת להיות בעמדת מיעוט.

לי זה עושה את זה.
אם החיבור נכון, גם בלי שיהיה אף אחד לידי אני יכולה להנות מכאב.
והכי חשוב - זה שמישהו לא נמצא שם פיזית, זה לא אומר שהוא לא נמצא שם.
אם החיבור הוא עוצמתי, שני הצדדים יכולים להגיע לריגוש מאוד גבוה.
קרה לי לא פעם.

אה, כן - ואם הצד הכנוע "מתפשר על זה", סימן שזה בכל זאת עושה לו משהו.

נזמית לופתת • 14 באוק׳ 2004

את לא בעמדת מיעוט, על הבירכיים. גם אני נהנית מזה
אבל פחות מאשר אני נהנית מהכאב, אני נהנית מההוראה. מהשליטה. אני מתרגשת בכל רמח איבריי מהפקודה ומעצם היישום שלה. ואם זו פקודה/דרישה/בקשה שמכעיסה אותי - אני מתרגשת שבעתיים.



מסכימה

Uranus • 14 באוק׳ 2004

ההוראה והשליטה הם בהחלט דברים אשר יש בהם ריגוש אדיר גם כשמדובר בעשייתם מרחוק כך שבעצם אף אחת או אחד כאן לא בעמדת מיעוט בעניין זה.
אבל נראה לי שכאן, ותתקן אותי נריסה אם אני טועה, מדובר על ההכאבה עצמה, האם היא מרגשת? האם הכאבה עצמית מגרה כמו הכאבה של האדון? ברור שבששניהם מדובר במילוי רצונו של האדון ומימוש שליטתו. אך האם כאשר מנטרלים את הכל למעט תחושת הכאב עצמה שהרי בפני עצמה מגרה אותנו כל כך - האם זה אותו דבר? האם זה באמת עושה לנו את זה?.