עם תום הבחירות

עם תום הבחירות

סווריןן • 2 בנוב׳ 2022

סיפור פוליטי – מאת סוורין


"זחל אלי." היא יותר ביקשה מדרשה. "לא כך. פחות ידיים והרבה פחות רגליים. נסה ממש ממש לזחול על הגחון." אז ניסיתי, התפתלתי, נאבק להתקרב אל מגפה, שחרטומו הצביע לתקרה. זו הייתה משימה חסרת סיכוי, בהעדר האפשרות להניע גפיים. חשתי את קצה מגלבה נוקש בגבי, מורה לי לחדול. פסקתי לנוע. המגלב טיפס מלטף אל תחת סנטרי, כופה עלי להביט מעלה אליה. מכיוון שהיא עמדה מתחת למנורה, מעיין הילה הקיפה את פניה היפות. ריח העץ של הרצפה היה פתאום נוכח. פי יבש.

"אני רואה שאתה מנסה. באמת." אמרה זאת בהזדהות. "אבל אתה חייב להשתדל עוד יותר עבורי." הפצירה. "בסדר?" שאלה, כאילו שהסכמתי באמת נדרשת כאן. קולה עורר אותי אפילו יותר מהבוהק הערמוני של שוקה המעורסלת בחלקה במגפון האפור שאליו הורתה לי לזחול.

שאפתי מלוא ראותי, אומד את המרחק שעדיין הפריד ביני לבין רגלה. הנפתי את גופי, מתחיל שוב את ההתקדמות המייסרת על הרצפה המחוספסת. ברכיי דאבו משריטות חוזרות ונשנות, סנטרי נחבל על הרצפה. "יופי. עוד טיפה." עודדה אותי בקול רך, עד שסוף סוף צווארי היה מונח על מגפה הפונה מעלה, כמו ראש שהונח על גרדום. הכנתי את עצמי להצלפות שהגיעו בשלב הזה בפעמים הקודמות, וידעתי שיגיעו גם כעת. הצלפות עזות, שלא הסגירו במאומה את כוחו של הגוף הצנום שהפיקן.

"חברון" הנחתה אותי.

"חב-רון" נאנקתי, פולט את ה-"רון" בקול רם בגלל הצלפתה.

"מ-אז", משכה את ההברות באופן כמעט-מורתי.

"מאז" יללתי, כי הצלפתה פלחה פצע עמוק שהיא כבר יצרה קודם.

"ולתמיד" קראה, במין עליצות.

היססתי לרגע אחד יותר מדי. שתי הצלפות נוראיות פלחו את גבי.

"ולתמיד!" צרחתי, טעם מתכתי בפי.

היא הניחה לי לילל כך למרגלותיה למספר שניות.

"ועכשיו ברצף: "חברון מאז ולתמיד"

החזרתי את ראשי אל מגפה וחזרתי על המלים.

"חברווון"

חיקיתי אותה.

"מאז ולתמיד!" כמעט שרה זאת.

חזרתי כהד על הניגון שהיא יצרה.

"יופי. אתה רואה? לא הייתי צריכה להצליף בכלל. פשוט כי הקשבת והשתדלת. נכון?"

הנהנתי.

*********************************************************************************************************************************


המפגש עם בת-אל היה מהבודדים שיצרתי דרך "הכלוב". הוא התקיים סביב מערכת בחירות לפני אי אלו שנים. לא פרסמתי מודעה. פשוט, הגבתי בבדיחות לשרשור פוליטי שמישהו פתח, שהדרדר כמעט מיד לחילופי נאצות באופן המפלג והמוכר. אולי כדי לצנן את הרוחות, אולי כדי להצחיק את עצמי, כתבתי:


"שמאלני מתנשא ועוכר ישראל מחפש שולטת ציונית אמיתית שתתקן את דרכיו."


הופתעתי לקבל מספר תגובות פרטיות, רובן הומוריסטיות, חלקן אלימות. הודעתה של בת-אל הייתה שונה: "איני יודעת עד כמה רציני היית במה שכתבת. אני מעוניינת להתנסות במשחק שליטה בעל גוון פוליטי. במידה וזה משנה לך, אני גם באמת מזדהה עם הצד הימני במפה הפוליטית, ופעילה ב..." כאן היא מנתה מספר עמותות וארגון, הוסיפה תיאור חיצוני לאקוני, וציינה את גילה (הרבה יותר צעיר מגילי). היא גם הפגינה הכרות עם דברים שכתבתי בעבר, ועשתה זאת ברגישות.

הסתקרנתי. עברתי על מה שהיא כתבה ב"כלוב". היא לא הייתה ממפרסמות התמונות. ככלל היא כתבה מעט. תמיד משהו בעל טעם, חף מהפסקנות המבושמת מעצמה שלא פעם מצאתי בכתיבתן של בנות גילה. תמיד רהוט, תמציתי, עברית של אדם קורא. מצאתי גם משהו ארוך יותר שהיא פרסמה. התרשמתי מהיעדר המניירות בכתיבתה: השפה הייתה ישירה, ישרה, בוטחת בעצמה, חשופה.

התכתבנו מעט. מצידי ניסיתי להבין איזה "ימין" היא – הקווים האדומים שלי היו מין נערת גבעות גזענית. היא מצידה, רצתה להבין מה עשיתי בצבא.

קבענו לקפה.


***************************************************************************

היא הייתה שם לפני, וחייכה כשהגעתי, תר אחריה במבטי. אישה יפה, עיניה חומות, מביעות, פניה דרוכות, כאילו שהעולם ללא הרף מזמן משהו שאין להחמיצו. לא שאלתי לעיסוקה, כמקובל במפגשים כאלה, אבל היה ברור שהיא פוגשת אותי במהלך או בסוף יום עבודה. לבוש משרדי: מכנסיים הדוקים שחורים ,נעליים גבוהות, גלימה שחורה, וחולצת כפתורים לבנה.

"בת-אל?"

הנהנה, שותה מכוס המים שמולה.

חששתי שגילי מפריע לה:

"החניתי את הקלנועית בחוץ כדי לא להפחיד אותך."

צחקה.

"אז בסדר שאשב?" ניסיתי

"בטח. שב. שב. רק שב בזהירות כדי שלא ייתפס לך חלילה הגב."

תורי לצחוק.

פתאום שתיקה. דווקא אחרי שבירת הקרח. מבוכתם של שני זרים שמעוניינים בזרות בגלל מה שהם (אולי) מתכוונים לעשות. המתנתי שהיא תהיה זו שתשבור את השתיקה, ושקעתי באופן בו שערה המתולתל פגש את עור צווארה החום. קולות רמים מהשולחנות הסמוכים עוטפים את שנינו.

***************************************************************************************************************

דיברנו פוליטיקה. קבענו מראש לדבר על פוליטיקה. היא שאלה שאלות. כאן הופתעתי לראשונה: במקום לבקר, היא ניסתה להבין, במקום לתקוף, היא רצתה שאגדיר, במקום להקניט, היא ביקשה שארד לפרטים. כיבדתי אותה על הבחירה (והיכולת) לשוחח. יצא שהיא הגדירה את נימת הדיון.

גם אני, בתורי, נמנעתי מהתלהמות, וניסיתי להבין אותה. הימניות שלה לא הייתה מהזן המשיחי. לא הייתה אצלה שנאת ערבים או סתם גזענות. היא הכירה את ספרו הראשון של נתניהו, ונשענה על הבחנתו בין שני סוגים של שלום, זה שנסמך על הרתעה וזה שמבוסס על שיתוף פעולה, ועל הכשל שכרוך בניסיון להחיל את הסוג השני על המזרח התיכון. כשהגענו לדבר על השטחים, היא דרשה שאנמק את ההבדל בין 1948 ל-1967 בכל הקשור למושג "כיבוש" (הבטן הרכה בעמדתי). היא הפתיעה אותי גם כשהכירה את השקפותיו של ישעיהו לייבוביץ, וידעה להיכנס לדיון אודות הממד המוסרי של הסכסוך הישראלי פלשתינאי. הימניות שלה לא הייתה מוגבלת למבחן התוצאה, מה יועיל/יזיק ליהודים, אלא כללה חשיבה על טובת הפלשתינאים לאורך זמן: חוסר בשלות פלשתינאית בכל הקשור להכרה עמוקה בישראל, יוביל למדינה פלשתינית מתגרה, שתיגרר לסבבי לחימה שיגבו ממנה מאות ואלפי הרוגים – לאו דווקא חלופה מוסרית. היא הכירה בסכנה של אלימות הימין בכל הקשור לקבלת כללי משחק דמוקרטים. במקביל, היא חשבה שהשמאל הוא יותר התרפקות על משאלות לב מאשר השלמה עם חיים בסביבת משטרים לא דמוקרטים.

*****************************************************************************

דיברנו כך כמעט שעתיים. שיחה נדירה, לא לעומתית, מבררת, ערה וכנה אודות קיומן של נקודות תרפה. הסכמתי עם לא מעט מהנקודות שהיא העלתה. בשלב מסוים, חדלתי להתנשא או לבחון אותה. שכחתי את גילה, את ההקשר ממנו נוצרה השיחה, נסחף אל דיון אינטלקטואלי ממשי.

ואז הגיע גם זה...

"תגיד," שאלה, אוחזת את ידי מעל השולחן, "אם אעשה כך," אמרה בעודה צובטת את בשר פנים המרפק שלי" החנקתי זעקה, מופתע מהכאב הפתאומי שהיא חוללה כל כך בקלות,
"תגיד שאני צודקת?" עיניה ברקו ובדל חיוך טיפס אל שפתיה.

הופתעתי לא רק מעוצמת הכאב, אלא גם מהמעבר החד מהפוליטי למיני. לקח לי רגע להתעשת. "את צודקת." גנחתי.

בת-אל קרבה את פניה אל פני, מניחה לי להריח את שערה. לרגע היא הפנתה מבטה מטה, מאפשרת לתלתליה ליפול אל שני צדי פניה, כאילו כדי להיטיב לשמוע: "מה? נורא רועש כאן. לא שמעתי." שאלה תוך סיבוב נוסף ומייסר של בשרי. "את צודקת!" כמעט שצעקתי זאת, כי לפחות זוג אחד בבית הקפה הסתובב אלינו בפליאה.

"יופי." חייכה, והניחה לי.

היא התרחקה.

נשמתי עמוקות. עיני דמעו.

"שנקבע?"

הנהנתי.

**********************************************************************************************

סיכמנו על מפגש בודד, קווים מנחים, גבולות זמן, ומילת ביטחון (היא קיבלה בהומור את הצעתי להשתמש בשמו של פוליטיקאי שבאותה מערכת בחירות מיתג את עצמו כ'מר ביטחון').
את המפגש עצמו אני מעדיף שלא לתאר. משהו ממנו כבר חלקתי. אומר שהיו מספר רגעים שאני זוכר באופן חד במיוחד.

היה, למשל, רגע בו הייתי כפות ושכוב על גבי, בעודה יושבת על פני ומאלצת אותי לומר שכל בני האדם שווים. אני זוכר את צחוקה המתגלגל כשהיא הצליחה למנוע ממני להגות מלים באופן רהוט....

היה גם רגע בו נאבקנו אחרי שהיא התישה אותי בשכיבות סמיכה ממושכות, כך שהיא יכלה לרתק ולהכניע אותי למרות מידותיה הצנומות. כך, בעוד ראשי לכוד בין שוקיה כשהיא עומדת מעלי, היא הסבירה לי ארוכות על חשיבותו של כוח, ועל כך ש"עם חזק עושה שלום".

סיימנו כשסיימנו. לא לפני שהיא לטפה אותי ממושכות. היא ישבה בישיבה מזרחית על מזרן המיטה, לחיי שעונה על רום ירכה, מתענגת על עורה הרך, בעודה מחייכת אלי חיוך מתוק. חייכתי בחזרה. נפרדנו חולקים את ההכרה שלפחות לזמן קצר, עבור שנינו, הצלחנו להכפיף את הפוליטי לארוטי...

Netrunner​(נשלט) • 2 בנוב׳ 2022

אהבתי

שקנאי • 2 בנוב׳ 2022

לאומן זה מפחיד, לאומנית זה מחרמן...

סנטוריון • 2 בנוב׳ 2022

מעניין וכתוב היטב.

יש ז'אנר מקביל בפורנו אמריקאי, בו (בעיקר) נשים דמוקרטיות נכנעות לרפובליקנים ממחנה טראמפ (MAGA). יש על זה הרבה פורנו באינטרנט. לא שאני יודע, כן? פשוט חבר סיפר לי.