מחשבות על שינוי, ביקורת וקבוצות

מאוד אכפת לי.
תמיד התרחקתי מרעש. בין אם בכלל ובין אם בקהילה. לא מסיבות. לא מאנצ'ים(חוץ מאחד, שהספיק לי).
כמו בכל קהילה, גם פה יש מי שאכפת לו ומי שפחות. בכל בית, מישהו מרחבן לפעמים משהו. מנסיוני, למדתי שכשאנשים מבלים בקבוצות גדולות, נוצרת תחרות סמויה/גלויה, שמביאה לא פעם ללחץ חברתי. במצב כזה, אף פעם לא הייתי מעוניין להיות. לא רק כי אני יכול להגרר לטימטום, כי בסך הכל אני איש עם אופי חזק מרוב מי שהכרתי. אלא, מעדיף לא להיות במקום בו אני עשוי להיות נוכח לזה. לא עצימת עין. סירוב לקחת חלק.
ברור לגמרי, שנוכחות שלי יכולה לשפר מצבים כאלה בעצם נוכחותי, אבל אני את חלקי תורם בפורומים מצומצמים יותר. כך אני גם מגיע לתוצאות טובות יותר. בקהל, אני יכול לעצור קטטה. אבל אף אחד לא ישמע אותי. בפנים אל פנים, אני יכול ללמד איך לעשות דברים בצורה נכונה והדדית שעונה על צרכים ולא מביאה לניצול ועיוות מוחלט.
אז במידה קטנה בלבד אני רואה את האחריות שלי להיות נוכח. אני אדם פרטי וחשאי למדי. גם עבורי וגם למי שבחרו לנסות את מי שאני ולהפוך את העולם שלי לעשיר ומעניין. לעומת זו, אני מסרב לקחת אחריות על רוב מה שעלה שם. זו לא נחלתי ולא מורשתי ולא משנתי, מעולם ולנצח.
שולט שחושב שהוא בא לנצל, הוא פשוט פושע, בעיני. כשאתה שולט, זה בזכות האצלת הסמכות מטעם הצד הנשלט. לא באת לקחת. באת לקבל. אם חשבת שאתה השולט, טעית. הברז נמצא בידים של הנשלט. אתה רק צינור עם אחריות משולשת.
בדיונים, אני שונא להשתתף. פשוט כמעט תמיד יש סחבת של נושאים, שמשתתפים שונים טוחנים אותם מחדש, כאילו לא נחתמו כבר לפניהם, רק כדי שהם יכולו לקבל את 5 דקות התהילה על במה. אני מעדיף לשמוע תקצירים אחרי שיגמר.
בטוח לגמרי שתעשו את זה מצויין "אפילו" בלעדי.

לשון זכר, כי היה זורם. אוהב אתכן יותר מגברים, בלי למצמץ. לא להיעלב, בבקשה. כולם וכולן.