| אדם אחד(שולט) |
לפני 20 שנים •
17 באוק׳ 2004
הסיפור שלא נגמר
הקדמה:
הסיפור שאני עומד לספר לכם מבוסס על מקרה אמיתי. גוף הסיפור נכתב לפני כשנה, על ידי שני אנשים. גבר ואישה, אני והיא. הסיפור נערך על ידי וכולל מספר תוספות. עבורינו הכתיבה הייתה בחזקת ניקיון, שחרור, סגירת מעגל, סוף עידן. היא איפשרה לשנינו (כנראה) להמשיך הלאה. פרולוג( תוספת) שמי אדם. אני מנתח מערכות בכיר בחברה ידועה. נשוי, אב לשני ילדים מקסימים,שעלו השנה לכתה א' ו ב'.נישואים סבירים, פעם בשנה לחו"ל,עבודה,בילויים, חברים, הכל רגיל ונורמלי. שמה עידית. ס.מנהל בחב' קוסמטיקה, נשואה, אם לילדה מחוננת.בית, כלב-החיים הטובים. נפגשנו בארוחת ערב משפחתית, אצל ידיד שלה חבר שלי, חשמל מיידי. שיחות ידידותיות הפכו תוך תקופה קצרה ללוהטות. נפגשנו שוב ושוב,גלשנו לרומן מסחרר, זיונים מטרפים לצד רגשות מתעוררים, אהבה גדולה מהחיים. לא זכור לי מי מאיתנו העלה את נושא הסאדו מזו בידיאסאם-כפי שקוראים לזה היום. אך זה קרה, סשנים, הרפתקאות, אדון, שפחה. סיטואציה כמעט נטולת גבולות. הריגושים גדלו, הפתיחות, הרגש התעצם לכדי משהו מוחשי. רק כאשר החלנו לחלום על ביחד, הבנו איך הסתבכנו- אף אחד מאיתנו לא חפץ להרוס משפחות. נפגשנו לפעם אחרונה ולעוד פעם ואח"כ לעוד קצת. סוף, ניתוק מוחלט... או כך לפחות חשבנו... |
|
|
| אדם אחד(שולט) |
לפני 20 שנים •
17 באוק׳ 2004
הסיפור שלא נגמר
חלק ראשון
אדם: שנה שלמה לא דיברנו, אני חושב עליה כמעט כל יום. בכל רגע שאין בו מחויבות. אני מנסה ליצור מחויבויות חדשות. אני חייב להמשיך הלאה. כמה זמן אוכל להמשיך בהצגה הזאת? אני מתגעגע אליה בעוצמה כזאת, שזה מרגיש כמו אגרוף בבטן. כאב שמחזיק עד לאובדן נשימה. איפה היא עכשיו? מה היא עושה? האם היא חושבת עלי? -אני חושב שכן, אני כמעט רואה את מחשבותיה. אולי אתקשר? רק לשמוע את קולה. אולי ניפגש? לקפה ושיחה. נשכך את הגעגועים בחיבוק אחד אחרון. שיחה נכנסת- לקוח, עוד אחד. היום ממשיך לייצר עבורי הסחות דעת-שיכחה מקומית. סוף היום,נוסע הביתה, רדיו, מזמזם שיר אהבה. רק לא לחשוב עליה, רק לא לעשות שטויות. מגיע הביתה, חיבוקים ,נשיקות, ארוחת ערב, אמבטיה לילדים, השכבה, סרט בטלביזיה,מיטה. לא מצליח להרדם. היא בראשי- מה יהיה? היא שואלת, כך נמשיך? אני מחליט, מחר אתקשר אליה, אזמין אותה לסשן. סשן אחרון של סוף פסוק. אני נרדם בתחושת הקלה. למחרת בבוקר אני מגיע למשרד, 08:30 . אני יודע שהיא בדרך לעבודתה, מרים את השפופ' מחייג... צלצול של שיחה ממתינה... כמעט מנתק והיא עונה... אתה היא אומרת... אני, אני מודה. למה? היא שואלת. חייבים לגמור את הסיפור אחרת אני עונה. עכשיו זה פשוט עינוי מתמשך-היא שותקת. סשן אחרון אני אומר בשקט, את חייבת לי (משתמש בחולשה בקלף היחידי שיש לי). סשן שנאה אני מסביר לה- ננקה את המערכת, כל הרגשות האפלים, קרקע חרוכה, נסגור את כל הקצוות. שלא ישאר חרך אפילו לשיחה נוספת. תעזרי לי -אני מבקש. היא שותקת, אני מאחרת לעבודה, התגעגעתי אליך, אני חושבת שזה רעיון לא טוב, אבל אתה צודק-אני באמת חייבת לך. פעם אחרונה אדם, סוף סופי מוחלט לגמרי. בסדר אני מאשר, אז נדבר בצהריים, נקבע. טוב אהובי, נדבר, נקבע, שלום ,ניתוק. עידית: אני מתקלחת, נזכרת בגופו החלק, בריחו, בחיוכו. הבית רועש ברעשי בוקר שיגרתיים. לא רוצה ללכת לגן- הילדה פועה. אני מלטפת את גופי קלות רק לחוש את גופי, מדגדג.מחליטה בפעם המיליון להמשיך הלאה. די! למה הזיכרון כה מציק? מדוע אני כל כך מתגעגעת?.. החלטנו, סגרנו. הוא כבר בטח מזיין מישהי חדשה גבר-אתם יודעים. נשאבת לתעסוקות הבית: מסדרת תיק לילדה, מפשיטה, מלבישה וקדימה לגן. הפרדה דומעת כרגיל, נוסעת לעבודה, שוב מאחרת, חייבת לזכור להכין את המסמך ההוא וההוא-רק לא לחשוב עליו. מתקשרת לדפנה-החברה הטובה: מקשקשות, ריכולים קיטורים-בוקר טוב. נרגעת קצת? היא שואלת. למה את מתכוונת אני עונה בקול חד. את יודעת.. נו תפסיקי להתמם. לא רוצה לדבר על זה -רוצה לשכוח. שיחה ממתינה מהבהבת בצג, מי הנודניק? אוי ואבוי, את המספר הזה לא האמנתי שאראה שוב. אוי ואבוי אני אומרת בקול, מה קרה? דפנה שואלת בחרדה. אני אחזור אליך- אני חייבת לענות. אתה! אני אומרת, ראשי סחרחר. אני-הוא משיב. למה? למה? , את חייבת לי-אני רוצה סשן אחרון, קרקע חרוכה. על מי אתה עובד?- אחרון? ,סופי הוא אומר. אני חשה את הבערה עולה מלמטה לבטן, איך הקול שלו עושה לי, תמיד עושה לי. אני צריכה לחשוב... לא כדאי... לא רעיון טוב...- מושכת זמן. נכון, אני חייבת לך-הקול שלי אומר. לא התכוונתי לאמר זאת... מה אני עושה? שוב ניפגש? שוב אדע שאי אפשר, שהוא לעולם לא יהיה שלי. לא... לא.. .נדבר בצהריים הוא אומר נקבע! טוב אהובי, ניתוק. |
|
|
| אדם אחד(שולט) |
לפני 20 שנים •
17 באוק׳ 2004
הסיפור שלא נגמר
חלק שני
אדם: השעה אחת בצהריים, אני מחייג אליה. התת מודע שקט. אני כבר מעבר ללבטים, אני יודע בדיוק מה אעשה. הסשן כבר מתוכנן עד הפרטים הקטנים,טוב ואכזרי קרקע חרוכה, סוף הסיפור. היא עונה, הקול שלה מגרה אותי, מסביבי צלילי משרד שעכשיו אין להם משמעות. רק אני והיא בעולם חוטי ושלנו. אני חושבת שזה רעיון גרוע- היא אומרת. זה פועל של געגועים, אנחנו שוב משחקים באש, למה אתה רוצה להכאיב לי? כמעט נשברתי אז... אתה חלש! אני מבין, היא מנסה להרגיז אותי, היא מכירה אותי היטב, יודעת שהכעס הוא מפלטה האחרון. אך אני החלטי-ככה איני יכול להמשיך. אל תטרחי להכעיסני,זה לא יעזור לך, זה יקרה ודי, תשלימי! תטמיעי, פעם אחרונה- סוף הסיפור. טוב- היא לוחשת בקול דומע. טוב אהובי-פעם אחרונה. ביום שלישי בשמונה בבוקר אני מודיע לה, בדירה של דודי(חבר) לא,יש לי פגישה, היא מוחה, תבטלי! טוב -היא נכנעת. אודיע לך בהמשך איך יתנהלו הדברים. שלום, שלום- ניתוק. עידית: כל הבוקר לא עבדתי. איך יכולתי? -הוא פלש למוחי,יושב שם וטווה רשת של כאב עבורי. זה לא רעיון טוב-אומרת לעצמי בפעם האלף. זה פשוט מטומטם, אני לא מסכימה לחזור למקום שהייתי. התפרקתי אז..לא! לא שוב, אתקשר אליו ואבטל. אבל ההיא שאני, החלשה- לא מרשה לי, היא עסוקה בלדמיין את הזין שלו בתוכה, את החום שלו..את ידיו... סאבמיסטית שכמוני.. שלו! חושבת- כל כך שלו! אחת בצהריים הטלפון מצלצל. נרעדת אני מרימה- הוא?, הוא, הוא! מנסה להרגיז אותו, הוא קולט, הוא מכיר אותי. אני שונאת אותו, אוף כל כך התגעגעתי. אני מרשה לו לשכנע אותי, החום בבטן מאיים להטביע את שארית שכלי, אני חוששת שכולם מסביבי מזהים את ההילה שיש לי עכשיו. טוב!- יום שלישי,- קבענו, שלום, שלום.-ניתוק. |
|
|
| אדם אחד(שולט) |
לפני 20 שנים •
17 באוק׳ 2004
הסיפור שלא נגמר
חלק שלישי
אדם אני מתקשר לחבר טוב. "אני זקוק לעזרתך", אני אומר. "מה?" "בענין עידית" "שוב עידית? חשבתי שגמרת את הסיפור הזה" "גם אני חשבתי אבל אני לא מצליח להפסיק לחשוב עליה. רוצה לסגור את המעגל. רוצה להיות מאושר..." " לי נשמע שאתה פשוט מפגר" הוא אומר. "מה אתה צריך?" אני מספר לו. "אתה בטוח?" הוא שואל. "כמו המוות" אני עונה. "טוב זה כנראה באמת יגמור את הסיפור. היא בוודאי לא תרצה לשמוע עליך יותר, רק שאני לא בטוח למה אתה חושב שזה ישחרר אותך" "אולי זה לא ישחרר אותי" אני עונה "אבל מה שבטוח, היא לא תיתן לי עוד הזדמנות אחר כך והידיעה הזאת תאפשר לי שלווה. לפחות מלאכותית. גם זה משהו בעיניי." "ביום שלישי קבעתם?" הוא שואל. "שמונה בבוקר. אני אצטרך אותך בסביבות 9:00" "אין בעיה" הוא עונה. "סגור". אני מתקשר אליה. בקול קשוח אני אומר: "את מגיעה ראשונה, מתקלחת, לובשת חוטיני ומחכה. אני מגיע את פותחת לי, סוגרת את הדלת וממתינה להוראות. "O.K אדון" היא עונה בחוצפה. "שלום שפחתי" אני אומר "שלום" ניתוק. עידית הטלפון מצלצל. הוא. הקול שלו דומי. מצווה כך וכך את עושה. הוא לא מבין כמה אני זקוקה לחום שלו, לרוך שלו. אני מתרגזת, קוראת לו אדון. לא 'אדוני' יודעת שהוא יבחין בהשמטה. איך אשן הלילה? מה הוא מתכנן? למה אני עושה את זה? איך אני כל כך חלשה? די! החלטת. קדימה! הוא נשמע מאד בטוח בעצמו. זו הרגשה מאד מדבקת. פעם אחרונה, סופי, מוחלט. אני לא מאמינה אבל כתמיד הוא חידה עבורי. אני מקבלת. "שלום" ניתוק. אדם בערב אני קופץ לדודי. אוסף מהסליק מספר פריטים. שני זוגות אזיקים ידיים ורגליים, טבעות, חוט ברזל, גאג, כיסוי עיניים. הוא פותח לי את הדלת בחיוך. מתחבקים. לא נפגשנו חודשים. הריח שלה בדירה שלו, מאז, עצר אותי מלבוא. "שוב המשחקים המשוגעים שלך" אומר הונילי הגאה. "שוב. פעם אחרונה באמת" אני אומר "זה החיים שלך" הוא עונה. אני נכנס לחדר השינה ומחבר טבעות למיטה. שניים למעלה לידיים, אחת מכל צד לרגליים. "איך אני אשן פה?" דודי שואל "במיטת העינויים הזאת?" "תישן, תחלום חלומות חמים לשם שינוי" אני עונה. "תזכור, שמונה בבוקר היא תגיע, תפתח לה, תגיד שלום ויאללה קישתא לעבודה" "תרגע כבר" הוא אומר. אני משאיר את האביזרים ליד המיטה. "אל תזיז, היא צריכה לראות אותם תוך כדי שהיא מחכה לי" "טוב, אל תדאג" נפרדים. שלום שלום, הכל מוכן. מחר היום הגדול. לילה טוב. |
|
|
| אדם אחד(שולט) |
לפני 20 שנים •
17 באוק׳ 2004
הסיפור שלא נגמר
חלק רביעי
עידית אני מגיעה בשמונה בבוקר לדירה. שנה לא הייתי פה. מכירה את הבית כאילו היה שלי. דופקת בדלת. דודי פותח. ביישן כתמיד. "שלום" הוא אומר "אני חייב לרוץ, תרגישי בבית" פוסעת בהרגשת דז'ה וו לחדר השינה. הנה המיטה 'שלנו', טבעות קשורות. אזיקים. גאג. מה הוא מתכנן? מעולם לא ניסינו את הגאג, שנינו לא אוהבים אותו. מרגישה פתאום תחושה קלה של בהלה. נכנסת למקלחת, שוטפת הכל במים פושרים. חוטיני מהתיק ואני מוכנה. סרטים כחולים רצים לי בראש והוא תמיד הוא. אדם 8:30, מגיע לדירה. דופק. היא פותחת. כמה התגעגעתי אליה. אני מחבק אותה. היא סוגרת את הדלת. עיניה מושפלות. "אדם" אני אומר. "מה?" היא מופתעת "אדם, זו מילת הביטחון שלך. בלי 'רמזורים' בלי שטויות. אמרת אותה, נגמר ודי." "טוב אדון" היא עונה. "בואי אחרי" אני מוביל אותה לחדר השינה. "שכבי על הגב, ידיים למעלה." אני אוזק אותה לטבעות ומצמיד לה כיסוי עיניים. הכל מוכן. עידית למה הוא לא מגיע? אני חסרת סבלנות. הצורך שלי גדל. נו כבר, נו... דפיקה בדלת. נכנס בדלת לבוש בחליפה. כל כך התגעגעתי. סוגרת את הדלת ולא מביטה בו. "בואי אחריי" "כן אדון" "תשכבי" הוא קושר אותי למיטה מפושקת כמו זונה. כיסוי עיניים. עכשי אני לבד. לא רואה. חסרת אונים. אני נרטבת . הריגוש מטפס עד הגרון. אני רוצה... |
|
|
| אדם אחד(שולט) |
לפני 20 שנים •
17 באוק׳ 2004
הסיפור שלא נגמר
חלק חמישי
אדם היא כל כך יפה. שוכבת לה פשוקה. קשורה. עירומה. מבריקה בלחות מוכרת. הריח שלה מגרה אותי. אני משתלט על עצמי ושואל אותה "את מוכנה להיות הזונה שלי בפעם האחרונה?" "כן אדון" היא עונה. לא טוב אני חושב לעצמי. היא חושבת שאנחנו משחקים. מתקרב אליה במהירות טראאאח הסטירה מתלבשת, תחילה על לחי שמאל ואחר ימין. "אני אשאל אותך שוב ובפעם האחרונה, את מוכנה להיות הזונה שלי?" "כן אדוני" היא מיבבת. "אני מצטערת, סליחה" "יפה. עכשיו אנחנו מתקדמים. את חושבת שאת מסוגלת להיות הזונה שלי?" אני שואל. "כן אדוני" היא עונה, בטוחה בעצמה. מדי בטוחה. שתי סטירות נוספות "בטוחה?" "כככן, אני אשתדל אדוני, אני אשתדל" עידית אני חשה אותו בחדר. יודעת שהוא מתבונן בי. יודעת שהוא רוצה אותי עכשיו ומיד. הוא שואל את השאלה המוכרת "כן אדון" אני עונה, מותחת קצת את החבל. טראאאח העולם מזדעזע. הוא חוצה קו אדום, ואז אני נזכרת שבכלל לא קבעתי גבולות. מטומטמת שכמותי. מה כבר יכול לקרות? קצת כאב, קצת השפלה, ואז הוא יזיין אותי בפעם האחרונה. קטן עלי. "כן אדוני" אני עונה, משחקת את המשחק המוכר. טראאאח, הוא סוטר לי שוב. אני המומה. פתאום אני מבינה שהפעם זו תהיה הפעם האחרונה. הוא מסוגל לכל. אדם חסר מעצורים שכמוהו. הבהלה חוזרת אלי. אבל בכל זאת אני סומכת עליו "כן אדוני, אני אשתדל". אדם עכשיו אני חייב להרגיע אותה. אני יושב לצידה, מלטף את פניה שחותם ידי מפאר את לחייה. מלטף ברכות ובקשיחות. ידיים, בטן, ירכיים. ליטופים קלילים, מבטיחים. היא מתרפה. מתמסרת. שולחת אגן. מתמתחת. כן. כן. כך בדיוק אני רוצה אותה רגועה ובוטחת. עידית הוא מרגיע אותי. מלטף. הרבה זמן. אני נרגעת אבל חרמנית בטירוף. פעם אחרונה. הקול בראשי אומר, איזה פעם אחרונה, מה אחרון פה בדיוק, הכל כתמיד, אותן התחושות, טוב כל כך, אני מנסה להתרפק עליו. לא מצליחה לזוז. מקשתת את הבטן. תיגע, תיגע , אני מתחננת בלי מילים. אדם "טוב זונה" אני אומר "הגיע הזמן..." אני מצמיד לה גאג לפה, כדור כחול. היא מלקקת אותו. לא מוצאת לו מקום בפה. גופה רועד קלות ברוח הבוקר הקרירה. עכשיו היא מנוטרלת. "עכשיו אני יכול להתחיל" עידית הוא מצמיד לי את הגאג. איכס, מגעיל. לא אוהבת את התחושה הזאת. לא נעים. הגועל מעביר לי את החרמנות. פתאום אני רוצה שיגמר. שנלך כבר. שהכל יהיה מאחוריי. אולי הוא צודק. אולי באמת זה יקרה. אדם עכשיו היא יכולה לנהום. היא עדיין לא קולטת עד כמה היא חסרת אונים. עכשיו הגיע הרגע. אני שולח יד לפלאפון ומתקשר. חבר טוב. הוא עונה לי מיד. "הזונה קשורה ומוכנה. " אני אומר לו. "אתה כבר באיזור?" "כן" הוא עונה "10 דקות אני אצלך" "כשתגיע תתקשר, אבוא לפתוח לך את הדלת, אתה זוכר את הסיכום נכון?" "זוכר" הוא עונה "ביי" ניתוק. עידית אני שומעת אותו מחייג. למי הוא מתקשר עכשיו? די. אני מחליטה. די אני כבר יכולה ללכת. לא רוצה יותר כלום. ואז אני שומעת אותו אומר "היי אחי, הזונה קשורה ומוכנה, אתה מגיע?" המילים מחלחלות אבל אני לא קולטת. מה זאת אומרת? מה הוא אמר? אני מבועתת. אבל עדיין לא מבינה. קר לי. אני רוצה הביתה. אני מנסה לדבר. רק נהמות יוצאות. כל הפה שלי רטוב. אני מתחילה להשתולל. מה הוא מתכנן הבן זונה הזה? מה הוא עושה? הוא מטורף! לא יתכן. לא יתכן שהוא הולך לעשות לי את זה. לא יתכן... אדם היא נוהמת. הברות קטועות. מרימה את הגוף. חובטת אותו במיטה. משתוללת. "תרגעי" אני אומר "זונה שכמותך, את שכחת שאני לא משתמש בזונות, אבל אל תדאגי הכסף פה" שולף 200 שקל, מרשרש בשטרות, שתשמע ומניח אותם על בטנה. היא ממשיכה לנהום ולירוק. אני מקווה שאף שכן לא יבוא לבדוק את המהומה. היא מצליחה להעיף את המנורה לרצפה. אני מרים אותה ומרחיק מטווח כפות ידיה. הפלאפון מצלצל. אני עונה. "אתה פה?" אני שואל. "כן" "אני בא לפתוח". יוצא מהחדר משאיר את הזונה הקטנה קשורה ומשתנקת. פותח את דלת הבית "ששש..." אני אומר בקול "הבאת קונדום?" הוא צועד לעבר חדר השינה... עידית כל זה לא קורה לי. בבקשה, לא! אלוהים! "בן זונה שכמוך" אני מריירת, מעיפה חוטי רוק מהפה. בלה בלה גלה צד צק... אני שומעת את עצמי. 'אני מעולם לא פחדתי כך. אני אהרוג אותו, אני אגמור אותו' אני שומעת את החלאה שואל "הבאת קונדום?" מין בטוח לפחות. איזה אדיוט! אלוהים. מה אעשה? מה אעשה?? מי זה יכול להיות? ... את כל החברים שלו אני מעבירה בראש. ואז בחטף, אני מבינה. סוף סוף יורד האסימון לזונה הטיפשה. יש רק אחד – שנוא נפשי. גדי המנייאק. רק הוא! הוא בקטע. הוא מבין. הוא ישתף איתו פעולה. רק עליו, אדם יודע, רק עליו לא אסלח לו לעולם. בבקשה אלוהים תעזור לי, בבקשה. אני שומעת צעדים... נשימות כבדות. חרמן המניאק. ריח זיעה חמוצה... בחילה מציפה אותי. יופי. אני אקיא עליו וזה כבר יגמור לו את החשק. כתמים מרצדים לי בראש. אני רוצה למות. איך הייתי מטומטימת כזאת? איך הכנסתי את עצמי למצב הזה? איך? אדם הוא ניגש אליה מצמיד בד חולצת טריקו מיוזעת לאפה. מוציא קונדום מהחבילה מותח, משחרר, שם אותו. הוא פותח בקבוק שמן שקדים שהכנתי מראש, מטפטף על ערוותה. בגסות מזיז את רצועת החוטיני הדקיקה, מפשק את ברכיה ובבת אחת חודר לגופה. היא מתקשחת. מיבבת . כל פניה רטובים ברוק ודמעות שכבר אינן נספגות בכיסוי העיניים. עידית אני שומעת אותו. הוא פותח פקק וריח השקדים המריר נישא באוויר. בבקשה, בבקשה אני חושבת. אני עדיין לא מאמינה שאדם ילך כל כך רחוק. לא מאמינה אבל כבר מכירה באמת. אני מרגישה טיפות מטפטפות על בטני, אצבע מזיזה את רצועת החוטיני. הוא חודר אלי. בבת אחת. אני מתחילה להשתולל. הוא נאנק. – נהנה הבן זונה. 'לא אצלי' אני חושבת. קופאת. אתה רוצה לאנוס, תאנוס גוויה. אני שוכבת בלי לזוז. הוא מזיין אותי. נכנס, יוצא. נכנס, יוצא. מתי זה יגמר. אני רוצה לישון. נכנס יוצא. שולח אלי אצבעות. מתחיל לעסות בעדינות את הדגדגן שלי. 'מה עוד?' מה אתה מצפה, שאני אהנה? מטומטם כזה. אבל הוא בשלו. אני מושפלת כל כך. הגוף שלי נענה. גוף בוגד. לא. רק לא זה. אני באמת זונה. אני מרגישה קטנה קטנה. העולם מתחיל להתפרק. לא, לא אני מנסה לכווץ את השרירים. לעצור כמו פיפי. זאת היתה טעות. אני מרגישה את הזין שלו לכל האורך. לא. בבקשה לא. אבל הגל מתחיל לעלות. אני מרגישה שהגוף נדחק אליו. 'זונה שכמותך' האצבע שלו משגעת אותי. אמאל'ה. ואז זה בא. העולם מתפוצץ. עוד התכווצות ועוד רעידה. נגמר. אדם אני מקווה שלא הגזמתי. עידית אני בעולם אחר. זו לא הייתי אני. מי אני? מה עשיתי? מה קרה? אדם אני מוריד לה את כיסוי העיניים. עיניה עצומות . אני משחרר את הגאג. היא ממלמלת שברי מילים. היא פותחת את העיניים, מסתכלת עלי. אני עדיין בתוכה. "איפה? איפה?" היא אומרת. "זה רק אני, מתוקה שלי, רק אני. אף אחד לא היה פה. תירגעי" היא קולטת. אני רואה את הזעזוע בעיניה. "רק אתה?" היא אומרת בתמיהה. עידית הוא מסיר לי את כיסוי העיניים. אני כל כך מתביישת. די! הוא קיבל מה שרצה. שילך. אני רוצה הביתה. אני לא פוקחת עיניים. אני מרגישה שהוא מסיר לי את הגג. מלטף אותי. "די חמודה, די, הכל בסדר" אני שומעת את קולו של אדם. פוקחת עיניי והוא עלי ובתוכי. איך? מה? הוא מדבר "זה רק אני, אף אחד אחר, די, די" אני מבינה פתאום. הוא ביים לי הצגה ואני קניתי. אני עייפה מדי לחשוב על זה. שיחקת בי כמו... כמו... "זונה" הוא משלים "כן, אני יודע" אדם אני מדבר אליה, מסביר לה, איך בניתי. היא שומעת. לא מגיבה. נענית לליטופיי. גופה נרגע. אני משחרר את אזיקי הרגלים. היא מתכרבלת כעובר. אני ממשיך ללטף אותה, משחרר גם את אזיקי הידיים. היא מתחילה לבכות בקול. באנחות צרודות. "הרגת אותי" היא אומרת "שברת אותי, לא אסלח לך לעולם" "אני יודע. קרקע חרוכה. זוכרת?" עידית אני מרגישה גלי הקלה שוטפים את גופי. רק חלום רע. אני בוכה עכשיו. הזעם מתחיל לפעפע ואני מסננת "לעולם לא אהיה שלך יותר. תתבונן בי זו הפעם האחרונה" "אני יודע" הוא אומר. "אני מביטה בו, דמעות שוטפות מעיניו. "טוב מאד, תבכה, מגיע לך לבכות מנייאק" הוא מחבק אותי. עכשיו דמעותינו מתערבבות. "סליחה" הוא אומר "סליחה, הייתי חייב ללכת עד הסוף. חייב" כן, אני מודה שזה היה סשן מפואר. סשן אחרון. אדם הסשן נגמר. כל גופי נמס. אני מבין לפתע מה עוללתי לה. מה עוללתי לנו. אבל זו היתה הדרך היחידה לגרום למטרה שחפצתי בה. היא מתבוננת בי ואומרת... "פעם אחרונה, תתבונן בי, פעם אחרונה שאני שלך, לעולם לא אהיה עוד כלי משחק בידיך" "כן, אני מבין..." אני עונה. מחבק אותה אלי. מנשק את דמעותיה. ואז היא אומרת "אני רוצה שנכתוב עכשיו הכל, אני רוצה לדעת הכל. להבין. מה חשבת? איך הראש שלך עובד? אני רוצה לראות הכל כתוב שחור על גבי לבן. אני רוצה לסגור הכל. "טוב" אני מסכים "לכתוב..." |
|
|
| אדם אחד(שולט) |
לפני 20 שנים •
17 באוק׳ 2004
הסיפור שלא נגמר
אחרית דבר
כתבנו. קראנו יחד. מחובקים בפעם האחרונה. נשיקות מלוחות עצב. "תפרסם את זה" היא אמרה... "מוסר השכל?" אני שואל "כן, לכל המשחקים באש. לכל המשוגעים. תמרור אזהרה" התלבשנו . היא הלכה ואני נשארתי לנקות ולסדר. זו הייתה הפעם האחרונה שדיברנו או ראינו. עידית חיה היום בארה"ב בעלה עשה רילוקיישן. מחברה שמעתי שיש לה ילד שני והיא מאד מאושרת. אני עדיין בארצנו. חי. מתגלגל. חולם עליה. רק עוד פעם אחת, כל לילה מחדש. סוף. |
|
|
| en1 |
לפני 20 שנים •
17 באוק׳ 2004
איך מגיבים לכזה סיפור??
קורע לב, סוחף. בלעתי הכל הלגימה אחת... מקווה שהפרסום גם קצת עזר לעבד את הפרידה שלכם. למרות שנראה שהדרך עוד ארוכה.. תודה תודה לך. |
|
|
זרה מוכרת
|
לפני 20 שנים •
17 באוק׳ 2004
.
קשה זרונת |
|
|
|
גלתיאה
|
לפני 20 שנים •
17 באוק׳ 2004
ואוו...... קראתי פעמיים, סיפור חזק.
|
|
|