בצלמה בדמותה

בצלמה בדמותה

אדם אחד​(שולט) • 18 באוק׳ 2004

חזרתי הביתה, סקרן לקרוא את התגובות לסיפור שפרסמתי.
תשעה מיילים המתינו לי. רוצה שפחה במאה דולר? (לא. יקר מדי. מוחק.); אדון תזיין אותי בתחת... (בטח, מיד. מוחק.) סוטה שכמוך (מוחק בלי לפתוח.) ואז...

שלום אדם
שמי דנה (בדוי) אני בסביבות גיל הארבעים. מכיריי אומרים שאני נראית מעולה. לך אומר שאני משומשת מאוד במצב מצוין. אני סאבית ותיקה מוכרת מאוד בקהילה, זאת הסיבה שעדיין איני מוכנה להיחשף בכינויי הידוע.
במשך זמן רב אני עוקבת אחרי פרסומיך. אמנם מחליף אתה את כינוייך חדשות לבקרים, אך אני, הקוראת כל תו בפורום, מזהה ומשוכנעת שאתה הוא ... וגם ..., וכמעט בטוח גם... וגם...
כעת אתה בוודאי מרים גבה ואולי חושש מעט, אך אין צורך בכך. אהבתי את שקראתי וזאת גם הסיבה שאני פונה אליך כעת.
במשך שנים רבות נהניתי מקשרי בידיאסאמ. היו לי אדונים רבים שעשו בי ככל העולה על רוחם: השפלות, משחקי כוח, כאב ברמות שונות ואפילו ביזאר. אני אוהבת להזדיין ועושה זאת היטב.
כיוון שילדי בגרו ועזבו את הקן ובעלי כעת בחו"ל, ביתי יוכל לשמש אותנו באם תסכים להיענות להזמנתי. מספר הנייד שלי ... ואשמח לתשובתך.
בכבוד רב,
דנה.

קראתי שוב. מעניין, בהחלט מעניין.
פקחית הדנה הזאת, אני חושב לעצמי, חשפה אותי ערום ועריה ועכשיו אצטרך להקפיד על סגנונות שונים. הייתכן שזו מלכודת? אני מוצא שאני חושש לפתע, ומה היא מנסה להשיג? עוד סשן? לא נראה לי...מי זאת בכלל? מתחנפת בדיוק במידה הנכונה, מסקרנת.. אין ספק, היא השיגה את תשומת ליבי. המחשבות מתרוצצות אנה ואנה. להתקשר?

אני כבר כמעט סוגר כשהיא עונה. "שלום."
"שלום דנה."
"שלום אדם," היא משיבה ואני מיד מבין שאת השם הזה נתנה רק לי. היא חיכתה לי," אני שמחה שהתקשרת," היא ממשיכה.
"מהו כינויך הידוע?" אני שואל, בודק האם הקרקע בטוחה.
"איני חושבת שזה נחוץ," היא עונה בשחצנות ובביטחון.
"עבורי זה עקרוני," אני אומר, חד משמעי.
שתיקה.

"ובכן...?" אני מפסיק את השקט...
"הכינוי שלי הוא ... ואני אודה לך אם תשמור את זה בינינו."
כן, השם מוכר לי. "איני מכיר אותך אישית אך בהחלט שמעתי את הכינוי הזה בעבר. איך אני אדע אם זו אכן את?"
"מה אתה מציע?" היא שואלת.
"אם חקרת את פרסומיי השונים את בוודאי יודעת מי המגיבים הקבועים שלי. שאחד מהם יצור איתי קשר ויערוב לך." אני מורה.
"זה יספק אותך?"
"כן, זה יספק אותי."
"ואז תסכים להיפגש איתי?" היא שואלת.
"בשמחה," אני עונה, שש אל ההרפתקה.
"טוב, ביי לך, אדם."
"ביי דנה." נראה מה היא תעשה.

לא קיבלתי עוד אינפורמציה, אני מבין כשאני סוגר את השיחה, מי היא? ומה היא רוצה ממני?
הפלאפון שלי מצלצל.
"שלום אדם."
"שלום דום ..., מזמן לא דיברנו. מה שלומך?"
"תן לי קודם לגמור את חובותיי," הוא אומר, "היא שדיברת איתה? היא זאת היא. אני ערב לה. אבל אני גם רוצה לעוץ לך עצה."
"כן?" אני אומר, מסוקרן, עצה?
"אל תפתח ציפיות," הוא אומר, "יותר מזה, אני הייתי ממליץ לך לא להיענות לה ולשכוח את הסיפור הזה."
עכשיו אני כבר סקרן מאוד. "למה אתה מתכוון?"
"תראה אדם," אני מרגיש שהוא מתלבט לגבי החשיפה, "אני הייתי אצלה פעם. היא לא ידעה שאני ונילי ורק מפרסם סיפורי בידיאסאמ, אז אני בסך הכל נהניתי. נראית טוב, שווה זיון, גמרתי, הלכתי הביתה והכל היה סבבה."
"אז?" אני שואל.
"אצלי הכל היה סבבה," הוא ממשיך, "אבל אני מכיר שני מאסטרים שהיו אצלה לסשן חד פעמי. כמו שהיא רוצה ממך. אחד עשה סוויץ' וכעת הוא משרת מלכה שאתה אפילו מכיר, רק שלא ידעת שהעבד שלה היה מאסטר פעם, והשני נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. "
"מה אתה בעצם אומר?" אני שואל אותו, זהיר.
"היא סאבית ותיקה. מאוד ותיקה. עשו לה כבר הכל, היא לא מתרגשת מכלום. הכל קטן עליה, אתה מבין? היא תאכל אותך לארוחת בוקר ותירק את השאריות," קולו עולה, נרגש, "תעזוב את זה, אדם, למה להכניס ראש בריא למיטה משומשת וחולה?"
"תודה לך," אני משיב, "יום טוב." לי אף אחד לא יאמר מה לעשות.
"יום טוב. ותיזהר, אתה שומע? תיזהר!"

אני מנסה לנתח את המצב ומגיע רק למסקנה אחת, כנראה שלגברת יש תחביב קצת מסוכן, כנראה אוהבת להשפיל דומים. גם זה תחביב. רק במה קרצתי לה אני? לעזוב? להמשיך? האם אני משחק לידיה או היא לידי?
גאווה ארורה. אני מאותגר. אני כבר יודע את התשובה.

"הלו?" היא עונה.
"שלום דנה."
"שלום אדם, הוא התקשר אליך?" היא שואלת בנימוס.
"כן," אני עונה, "הוא התקשר."
"אז תגיע?" האם אני שומע תיקווה בקול שלה? האם היא עד כדי כך מאומנת?
"כן, אגיע."
"מחר?" היא שואלת. מהירה... אני מהיר לא פחות ממנה.
"מחר בעשר זה נוח לך"?
"נוח מאוד."
היא מסבירה לי איך להגיע. שכונה טובה, בית פרטי, "אני סומכת על הדיסקרטיות שלך," היא אומרת.
"אני יודע," אני עונה, רק מה פשר המפגש?" אני לא יכול להתאפק מלשאול.
"אני רוצה לבקש ממך משהו," היא עונה.
"למה אני?" אני שואל את השאלה שמסתובבת לי בראש מהרגע בו ראיתי את המכתב שלה..
"אתה שחצן!" היא עונה, ואני שומע את החיוך שלה, "אני אוהבת גברים שחצנים. ומה יש לך להפסיד? זיון טוב אני מבטיחה מראש."

אבל הדברים עדיין לא ברורים לי. אני תוהה האם אני מובל כשה לטבח, יהירותי בעוכריי.
לי לא יכול לקרות דבר, אני משכנע את עצמי, סשן וזיון טוב, מה כבר יכול להיות רע? הכל בשליטתי ממילא. משהו לא ימצא חן בעיני? אני סוגר והולך.


"שלום דנה," היא פותחת אלי את הדלת.
"שלום אדם," היא מחייכת, קצת מתוחה, "תכנס, תרגיש בבית."
בית גדול, מעוצב בטעם משובח. משחקי אור וצל, רהיטים נאים, חללים גדולים. יש כאן כסף...
מתיישבים בסלון. התריסים מורדים, קרני אור בודדות חודרות לתוך הבית. שנינו שותקים.
אכן, היא לא שיקרה. נראית מעולה, פניה רעננים. היא לא ילדה, אך לא הייתי נותן לה ארבעים, ממש לא.

"איך אני יכול לעזור לך?" אני שואל.
"תרצה לשתות משהו? לאכול?" היא מנסה תרגיל התחמקות עלוב. רוצה להרוויח זמן?
"לא תודה," אני עונה, קצר רוח, "ובכן?...."

"זה קצת קשה לי," היא אומרת, "בכל זאת אנו לא מכירים."
"קחי את הזמן," אני אומר כאילו אני מתכוון לזה, "אני כאן,"
עיניה מתרוצצות כה וכה ואני מרחם עליה, מחליט לאפשר לה בכל זאת את הזמן שהיא צריכה, "את יודעת מה? בכל זאת אשמח לקפה."
"בשמחה," היא קופצת ממקומה, "כפית? שתיים?"

היא מביאה את הקפה עם כמה עוגיות לצד הספל.
"תודה לך," אני מתרווח בכורסא, חולץ נעליים.
היא יורדת למרגלותיי, "לא, תן לי," היא מבקשת, "תרגיש נוח."
"לא," אני משיב בנחרצות, "עדיין לא הסכמתי לדבר."

עכשיו היא יושבת לצידי. אני עדיין ממתין. באמת קשה לה לדבר? האם זהו משחק משובח או אמת לאמיתה? אין לי דרך לדעת.

"תראה אדם," היא מתחילה לבסוף, "אמרתי לך שאני סאבית ותיקה..." קולה גווע.
"כן, אמרת," אני משיב, מנסה לגרום לה להמשיך, "וגם הוא אמר."
"אהה," היא אומרת בחיוך קטן שמבליח, "הוא הזהיר אותך מפני?... טוב, הוא אמר שיעשה כך."
"ו...?" אני שואל.
"לא התכוונתי להסתיר מפניך, זאת בעצם מהות הבעיה...."
"אני מקשיב... "
"הבעיה היא שאני כבר לא מתרגשת מכלום. אל תבין אותי לא נכון, אני נהנית מכאב ואני אוהבת להזדיין, אבל כבר הרבה שנים שלא התרסקתי. אני לא מצליחה לבכות מכלום, ואני רוצה, כל כך רוצה," היא מסתכלת עלי במבט משונה, אני לא ממש מצליח לזהות אותו, "אני רוצה שיפרקו את נשמתי, אני רוצה לצרוח, אני רוצה, אני משתוקקת... "
היא שותקת. אני גם. ממתין להמשך. היא לא תברח.
"בצעירותי נהניתי מאוד מהשפלה," היא ממשיכה לבסוף, "אבל היום שום דבר לא מצליח להשפיל אותי. הכל נראה.... אתה יודע... כמו הצגה גדולה. טקסטים קבועים, ,כן אדון', 'לא אדון'... אני כל כך רוצה לבכות. אתה מבין?"
"מה שאת אומרת שאת משופשפת כל כך ששום דבר לא משפיע?" אני לא יכול לומר שאני מופתע.
"כן זה בדיוק."
"אז ממה את נהנית בתחום הכאב?" אני לוקח את השיחה לצד הבטוח.
"הנה.. תראה שם, בארגז," היא עונה, "לא ידעתי במה אתה אוהב להשתמש אז הבאתי הכל."

אני מסתכל בארגז הגדול.
באמת חבל על הזמן. אני חושב שהיא יכולה לפתוח חנות. עשרות אביזרים, שוטים, חבלים, הכל שם.
"אני חושב שבחרת בחוכמה," אני אומר.
"כלומר?" היא שואלת.
"בי!" אני עונה.
"מדוע?" מבט התהייה ברור על פניה.
"כי אני כמעט האדם האכזרי ביותר שאי פעם יהיה לך את הכבוד לפגוש," אני עונה בבטחון. אני יודע מי אני.
"אני בונה על זה," היא אומרת.
"ישנם קווים אדומים שאני צריך לדעת מהם?" "
"לא, ממש לא. כל מה שעולה בראשך. אני מוכנה לכל. אני גם לא צריכה מילת בטחון."
"ובכל זאת שמי יהיה מילת הביטחון." אני מעדיף שלא לקחת סיכונים נוספים.
"כמו בסיפור?" היא שואלת. האם אני שומע תיקווה בקולה?
"כמו בסיפור," אני משיב.
"וגם לי תשים גאג, שלא אוכל לומר אותה?"
"אולי," אני משיב, מחייך לעצמי, בוחן אותה. היא עדיין אינה מסגירה דבר.
"נעשה את זה בסלון?" היא מבקשת, "בחדרים זה קצת מגעיל..."

"טוב," אני עונה, מסמן לעצמי מיד את חולשתה הראשונה, "תספרי לי קצת על עצמך."
אין יותר מדי מה לספר," היא עונה, "כמו שאתה רואה מצבי הכלכלי טוב, ילדי גדולים: בני בצבא, ביתי התחתנה לא מזמן, בעלי הוא אדם מתוק... הוא הבית. הוא לעולם לא ידע למי הוא נשוי. הוא איש עסקים מצליח מאוד, אני לא עבדתי אפילו יום אחד בחיי. זאת הסיבה שיש לי את כל הזמן הזה לקרוא. אני קוראת הרבה את הפורום הזה ואחרים, ספרים, הכל. אני מבלה עם חברות אתה יודע... החיים שלי נוחים מאוד," היא מתמתחת לצידי, "אולי נתחיל?"

"תתפשטי," אני אומר, "נראה את הסחורה."

היא מתפשטת במהירות, מניחה את בגדיה על הספה. הגיל טרם נתן בה אותותיו, אני שם לב, קצת סימני מתיחה המדגישים את יופייה, חזה כבד, כבר לא זקוף אך מפואר עדיין, גוף מחוטב, ערוותה מגולחת, ילדותית למראה, כסתירה ליופייה הנשי, הבשל. היא מעוררת מאוד.

"על ארבע," אני פוקד.
היא מצייתת בזריזות. אני סובב אותה, מתבונן על כל קמט, על כל קפל קטן בבטנה. היא נראית טוב, אני מציין שוב לעצמי, טעימה למראה.

אוסף כיסוי עיניים מהתיבה. קושר אותו על פניה, מהדק בחוזקה, "חכי פה," אני אומר כשאני מסיים, "אני אשוב במהרה."
"כן אדון."
אני חייב למצוא חולשות, משהו להשתמש בו.
אני יוצא לתור את הבית.

מקלחת, שירותים, חדר שינה, כנראה של החייל תמונות על הקיר. עם חברה, בטיול משפחתי. הכל מסודר מאוד.
ממשיך. מסדרון, עוד שירותים. מטבח מדהים ומעורר קנאה. כזה אני רוצה.
עוד חדר שינה, כנראה של הבת, הכל בארגזים.
יוצא, ממשיך. הפעם חדר שינה. שלה ללא ספק. תמונה של הבן החייל, של בתה החייכנית, לבושה שמלת כלה, ושל חתנה, של בעלה, איש מכובד, שרירי האוחז בה, מחייך לעבר המצלמה. אותו לא הייתי רוצה לפגוש בסמטה אפלה, אני חושב לעצמי.
עוד תמונות משפחתיות, חפצים קטנים, שידת טואלט, מראה גדולה ממוסגרת במסגרת כבדה, ארון. הכל שגרתי, החיים הרגילים.
אני ממשיך בשיטוטי ומסיים בסלון. היא מחכה לי באותה התנוחה.
"ממושמעת," אני מציין בפניה, "יפה!"

מבט מרפרף על גופה מגלה לי פרט שלא ראיתי קודם.
"מה זה?" אני מצביע על הבאט פלאג בישבנה, "התחלת לשחק בלעדי?"
"לא אדון," היא עונה, "הוא תמיד שם."
אני שולף אותו בעדינות. השריר לא נסגר, משאיר מנהרה בקוטר מטבע של עשרה שקלים. אני מגורה מאוד.

אני אזיין אותה זיון הגון ואלך, אני חושב לעצמי, תאכל את הדייסה שבישלת. ואולי בכל זאת סשן?
"הבה נבדוק עמידות לכאב," אני אומר לה ובוחר פלוגר גדול מהתיבה.
מצליף בה נמרצות. עשר, עשרים, שלושים. לאחר כל הצלפה היא נאנחת, ריח ייחום עולה ממנה. אבל זה הכל. היד שלי תשבר לפני שהבעתה תשתנה.

אני מתפשט, חודר אליה מאחור ומזיין אותה, תוך כדי שאני מצליף על ישבניה.
"טוב לך זונה?" אני שואל.
"כ-כן אדון," מגיעה התשובה המקוטעת מתחתי, "כן אדון."

פתאום אני נגעל מעצמי, מה אני עושה כאן בכלל? מי היא האישה השחוקה הזאת? מה לי ולה? מה איכפת לי מצרותיה? איך הסכמתי בכלל לבוא? אני חש כמכשיר, כלי פגום לשימושה. התסכול עולה בי. אני מתעב את עצמי ואז גם אותה. הבחילה עולה לי בגרון.
ואני מבין.

אני יוצא מישבנה, "קומי," אני אומר.
היא קמה בקפיצה. אני מוריד לה את כיסוי העיניים.

" לכי להתאפר!" אני פוקד עליה, "איפור מוגזם, כמו של זונת רחוב."
היא מהדסת לחדר השינה שלה ושבה לאחר דקות מספר מאופרת בכבדות. מייק אפ בשכבה עבה, פודרה, צלליות, מסקרה, עפרון שחור עבה מסביב לעיניים, אודם.
"תחזרי לתנוחה הקודמת."

שוב אני מהדק את כיסוי העיניים, "את זוכרת שאמרתי לך קודם שאני כמעט האדם האכזרי ביותר שתכירי?"
"כן אדון," היא עונה.
"אז נזכרתי שאני מכיר אדם אכזרי ממני הוא האדם האכזרי ביותר בעולם."
"מה הופך אותו לכזה, אדון?" היא שואלת, חשש בקולה.
"הוא דובר אמת," אני עונה,
"אני מבינה, אדון, אני מצטערת בשבילך, אדון." אני תוהה מה היא מבינה בכלל.
"אין צורך עדיין," אני מרגיע, "אין צורך. חכי לי כאן."

כשאני יוצא שוב לחדרים אני מעיף עליה מבט, על ארבעותיה, עיניה מכוסות. על מה היא חושבת כרגע? האם זה בכלל איכפת לי? וממי איכפת? ממנה? ממני? תחושת הגועל לא עוברת.

אוסף מספר חפצים קטנים, מפזר אותם מסביבה.
יוצא שוב אל החדרים וחוזר, גורר את החפץ הכבד מחדרה, מניח אותו מולה ונשען על הקיר. משהו חסר לי.
אני מרים את התריסים למחצית הגובה, נותן לאור להיכנס.

חוזר לישבנה, נכנס במכה אחת, עוד אחת, ועוד אחת.... טוב.... היא חוזרת לגנוח. מילה לא נשמעת. אף הברת כאב.

כמעט לפני גמירה אני יוצא, מסובב אותה אלי ודוחף את הזין הזקור לפיה בבת אחת. היא משתנקת לרגע כשאני מגיע לקצה גרונה, אוחז באוזניה, אך היא מיד חוזרת לשתף פעולה. מיומנת, מנוסה, משומשת. כמו שאמרה.

אני מרגיש שזה מגיע... יוצא מפיה בשליפה וממטיר על פניה זרע לבנבן.
האיפור שלה מרוח, קווצות שיער רטובות ומדובללות, כתמי זרע על פניה. במחי יד הוספתי לה עשרים שנה. עכשיו היא באמת נראית כזונה בלה.

זונה זולה... לא יותר. אני מתבונן במעשי, הלום. האם איבדתי צלם אנוש? אין בי רחמים לאישה הזאת, אין לי חום או רוך לתת לה, רק כאב.
וזה מה שהיא רוצה, היא הרי ביקשה, אני מנסה להרגיע את עצמי. אבל מה זה עושה ממני?
חסד קטן אתן לה בכל זאת. חסד הפרטיות. האם אני עושה את זה עבורה או עבורי?

אני מתלבש בשקט, "עצמי את עיניך," אני מורה ומסיר את כיסוי העיניים מפניה, "ספרי עד עשרים, לאחר מכן עשי כחפצך."
אני יודע שהיא תציית.

יוצא מפתח דלתה, אני שומע אותה מתחילה למנות.... אחת, שתיים, שלוש, ארבע...

עייף, מותש, אני חש שיש בי חלל עצום, ריקנות ובחילה נוראה. ברור לי שלא אעשה סשנים זמן רב, יתכן שבכלל לא. אני נזכר באזהרות שקיבלתי, אכן. אין מה לומר, על טעויות משלמים. ואני אשלם את מלוא הסכום.

שם, מאחורי הדלת הסגורה, היא תסיים את ספירתה ותפקח עיניים ממצמצות מול האור.
אט אט היא תסתגל. בנה החייל מחייך אליה מהפינה הימנית למטה, מהפינה השמאלית- ביתה וחתנה מנופפים לה יד לשלום, בעלה שולח לה נשיקת רוח, הוריה המבוגרים וחמורי הסבר מציצים בה מלמעלה, ובמרכז, כתמיד, האדם האכזרי ביותר בעולם.... בבואתה, משתקפת במראה.
בצלמה, בדמותה.


הערה: הסיפור דמיוני. כל קשר למציאות מקרי בהחלט, מה עשוי לקרות כאשר הרגש חסר? כשהמשחק לשם טכניקה והכוח למען האכזריות בלבד.....

אויש

ve-ra{Q} • 18 באוק׳ 2004

אני עדיין מנסה להבין מה גרם לי לסטות ממנהגי ולגלגל את הדף עד סופו,
תוך קריאה מדוקדקת של כל תו ופסיק בסיפור הדמיוני (?) שלך.
(קבל סמיילי מצומרר)

_li-at_-

@buba@​(נשלטת) • 18 באוק׳ 2004

קראתי ...
אתה באמת סוחף בכתיבה שלך ...


מה עשוי לקרות ? בדיוק מה שתיארת ...
נרגיש גועל , ריקנות , בחילה ועוד מלא דברים אחרים ...
הרגש הוא המפתח להנאה המושלמת ..

הרגש לעולם לא יחסר.

בכוח המוח-אשה • 18 באוק׳ 2004

אנו מדברים ברגש של עצמנו לעצמנו. הרי מה שחשוב זו הדרך שאנו מבינים את הסיטואציה.
אתה מתכוון לשאול מה יקרה כשהחסד יחסר.
לא יודעת.
נלמד להסתדר בלעדיו כנראה. כבר הסתדרנו פעם או פעמיים בלעדיו.

למרות שאתה מנסה להצטייר ככוחני יהיר ואכזר, מסתבר מכתביך שאתה רך ורגיש. רגיש מדי כמעט.


כתוב טוב, אהבתי.

גלתיאה • 18 באוק׳ 2004

אני בהחלט הבנתי מה שניסית להגיד. אני אישית לא מאמינה שזה ישתנה. ואני חושבת שגם אתה לא. אתה פשוט לא הסבת מבט- ויצאה לך יללה קורעת לב.....

אתה מדהים בכתיבתך וברגישות שלך.

מזכיר לי

galia​(לא בעסק) • 18 באוק׳ 2004

מזכיר לי סיפור על זוג אחר, "אותה גברת בשינוי אדרת".
כתבת שהסיפור דמיוני, לצערי, קיימים מקרים אמיתיים בדיוק מהסוג הזה.
אגב, גם הסיפור האחר - כנ"ל.

כתוב מעולה.

סיפור טוב.

בהט​(נשלטת) • 18 באוק׳ 2004

מסופר ביד אמונה.

cameo​(נשלטת) • 18 באוק׳ 2004

לעשות את זה- אכזרי. ולחשוב על זה?
אני לא חושבת שזה קשור לחוסר רגש. זה קשור לאכזריות גרידא, ואני מכירה מספיק אנשים שמתאכזרים ליקרים להם.

HotQueen​(שולטת){תחת השמש} • 18 באוק׳ 2004

נהנתי לקרא.

הדימיון והיצירתיות שלך מעוררים עניין
ורצון ולהמשיך ולקרא...