BDSM

BDSM

G-O-L-D​(שולט) • 19 באוק׳ 2004

אני מעלה את הכלוב, נכנס ומגלה כמה הודעות בתיבה. באחת מהן כתב לי איזה מניאק מעופף:
"תגיד, למה אתה כותב כל כך הרבה, אבל לא כותב בכלל על בדסמ?"
אז חשבתי על זה, ואני לא חושב שאני לא כותב על בדסמ, כי אם נקרא בין המילים, נגלה שם הרבה הצלפות...
לאותו בחור השבתי כמו הסלוגן של תחנת הרדיו 88FM.
"הרבה כתיבה טובה, וקצת על "עסקים" ".

*

מה זה בדסמ?
מישהו שאל את עצמו פעם?
בעצם אני בטוח ששאלו. אנשים מנסים להבין את הגרעין שלהם, למה הם זקוקים לגירוד דפנות הלב הזה, למה הם צריכים את נייר השייוף על עורם על פני הנוצה, למה הם זקוקים לרכבות הרים על פני שייט אגמי. אבל לשאול את עצמנו את השאלה הזו, זה כמו לשאול למה אנחנו מי שאנחנו. ברור לי שאם כל אחד ואחת מאיתנו ילכו וישבו על ספת הפסיכולוג, המנוול הזה ימצא שם את המהויות והסיבות, אבל מי רוצה את זה? בשביל מה זה טוב? לא תמיד צריכים לחפור ולחפש. לפעמים פשוט לקבל את עצמך כמו שאתה, זה הכי בסדר, גם אם אתה דפוק מהשורש. תהיה דפוק, אבל תחיה עם זה בסבבה ובהבנה שאתה אחד כזה והכול יהיה בסדר, אחרי הכול, אם אתה לא מזיק לאף אחד, אז אתה לא מזיק לאף אחד. ראבק, החיים גם ככה עוברים מהר מידי... למה צריך לשאול כל כך הרבה שאלות.


*

לפעמים יוצא לי לראות סרטים שהיו סרטי הילדות שלי. מה לעשות בני גילי ודורי לא גדלו על "ילדי גן העדן, חלף עם הרוח, צ'אפלין, או גונבי האופניים", אנחנו גדלנו על "גרמלינס, על אינדיאנה ג'ונס, על הגוניס, על בחזרה לעתיד".
אתמול יצא לראות את הסרט "בחזרה לעתיד" הראשון בסדרה.
אני לא יודע, יכול להיות שזה רק אני, אבל היום, בפרספקטיבה הקיומית שלי, אני רואה את הדברים קצת אחרת. סיטואציה טריוויאלית שמשמשת לפיק מסויים בסרט אל עבר הקליימקס, מצטיירת פתאום כמשהו אחר לגמרי.
הנה, גיבור הסרט מרטי (מייקל ג'י פוקס) עומד על במה ומנגן את EARTH ANGEL בעוד אביו גו'רג' מקפליי (שעוד לא אביו בכלל) נמצא במגרש החניה כשידו כפותה על ידי מר ביף "הרשע" שמנסה לגנוב ולאנוס את בת זוגתו של מקפליי (שעוד לא יודעת שהיא בת זוגתו של מקפליי)
"מקפליי, תעזור לי", היא צועקת ומקפליי מכופף, כשידו כפותה באחיזתו של ביף רועד מפחד ולא ממש יודע מה לעשות.
שוט הצילום חוזר אל הבמה עליה עומד מרטי (הבן) ומנגן בגיטרה לקהל מסיבת הבוגרים של בית הספר. על גריפ המייתרים תלויה תמונה של משפחתו מהעתיד וככל שעובר הזמן, נעלם מרטי וכן הדמויות שבתמונה.
"קדימה ג'ורג', קדימה", ממלמל מרטי בחולשה ומביט בתמונה בצפייה שזה, ג'ורג', אביו, ינשק כבר אמו לעתיד של מרטי וכך למעשה קיומו של מר מרטי ושל משפחתו ינצל.
ג'ורג' רועד, ידו כפותה, גבו כפוף וביף, העומד מעליו צוחק צחוק הוליווידי של רעש אולטימבטיבי.
-עכשיו סליחה חייב להכניס מאמר מוסגר על משהו, אבל ראבק, אתה מנסה לאנוס מישהי, מישהו מפריע לך, אתה לא כופת את ידו, עומד זקוף וצוחק כמו מטומטם. אם אתה כבר פסיכופוט אתה דואג שהבן אדם לא ילך יותר ישר ובכדי להשתין הוא יזדקק לעזרה עד יומו האחרון. בטח ובטח שאת, המישהי שאו-טו-טו נאנסת, לא יושבת ברכב וצועקת תעזוב אותו תעזוב אותו אלא פשוט פותחת את הדלת ש-ל-י-ד הנהג יוצאת החוצה ובאה עליו עם גרזן! אבל ככה זה בסרטים, כי מי שעומד מאחורי הסרטים הם תסריטאים וכשאין לך איך לצאת מסיטואציה מבלבלת הגיבור פתאום הופך להיות עם פיצול אישיות והנה, זהו מצאנו פתרון-. אבל ביף צוחק, וג'ורג', ג'ורג' מקבל לפתע אומץ ובסיבוב לפניו של ביף הוא מנחית אגרוף מהמם.
זהו.
פוף, זה היה מותח...
כילד אני זוכר שכמעט ולעסתי את הלשון מצפיה.
אבל ג'ורג' סיפק את הסחורה. אגרוף, מרטי חזר לעצמו, כל הדמויות בתמונה המשפחתית חזרו להופיע בה ואותה צעקנית הפכה להיות אשת איש מאושרת.
נו, שויין.
למה אני כותב את זה?
כי עבורי, לנסות ולהסביר מהו בדס"מ, זה פשוט להבין את מהות האגרוף. כי לפעמים, אגרוף אחד משנה את כל התמונה...
זה יכול להיות המשפט ההוא שאת מאוד רצית להגיד ולא אמרת, זה יכול להיות הצעד ההוא שלא עשית בכדי לגשת אל ההיא, זה יכול להיות נקיטת העמדה שהיתה צריכה להנקט אך לא ננקטה.
אגרוף = נקיטת עמדה = דומיניזאציה.
הרי כל מי שחי כאן על פני הכדור הזה, חווה S&M בדיוק מהסיבה שאתה לא יכול לחיות כאן מבלי לחוות זאת. אז מה מבדיל בינינו לבין הוונילים? רק ה-B וה-D. קשירות ומשמעת. ומשמעת עצמית, זו בדיוק התכונה שמבדילה בין לחיות את החיים לבין לזחול על גחונם.
זה, בדיוק הרגע שבו מעיף מקפליי אגרוף.
דום, עבורי, הוא מישהו או מישהי החיים את חייהם באופן שבו הם רואים לנכון ללא פשרות.
זה אולי הדבר הקשה מכל, אבל זה הדבר האמיתי.
אם ננסה לחשב כמה פעמים עמד לנו על קצה הלשון מה שרצינו להגיד ולא אמרנו או מה שרצינו לעשות ולא עשינו בידיעה שזה ישפיע על חיינו בעתיד, או באי הידיעה, נגלה שהיינו יכולים לחיות אחרת לטוב ולרע...
אצל דום, כל עוד הדבר נבע מהחלטה שלו ונקיטת עמדתו, גם הרע הוא טוב כי כך הוא בחר.
ה-ו-א
ה-י-א.
אגרוף אחד.

*

אני בטוח שאפשר להגיד לי: "שמע גולדי, אתה פלספן מ-ס-ר-י-ח". ואני כתגובה אשיב: "סבבה".
באמת שאין לי כוח לנסות ולהסביר את מה שאני חש בתוך עצמותי.
יש דברים שאחדים חשים בהם, ואחדים לא, וטוב שכך, אחרת העולם היה פלטה מרובעת ושטוחה ותודה לאל, הוא מעוגל.
פינות זה לכלבים...


*

יש אנשים שלא יודעים להגיד אמת ברגע הנכון. הם מפחדים שמשהו יקרה.
הדבר היחיד שיכול לקרות בעיני המשקר זה שיעריכו אותו פחות
כבודו יפגע, הוא ייאלץ להתנצל, להראות חולשה. ולפחד להראות חולשה, זו החולשה הכי גדולה שיש.
מאנשים כאלה, אני בורח.


*

יש כאן מישהי שחותמת את הודעותיה ב: "כשאוהבים זה עם רוק".
אני חייב לכתוב כאן משהו.
יצא לי לראות את המשפט הזה בפעם הראשונה אתמול.
הייתי בהלם.
רציתי לחבק את מסך המחשב.
הנה, אני, אני נמצא כאן כבר די הרבה זמן, מזיין את השכל, מבלבל את המוח, כותב מילים על מילים על מילים, רב, מלכלך, מציק, מתנהל בבוטות וגסות, מקשקש קישקושים ומטמטם את עצמי...
והנה, באה מישהי, ובארבע מילים, לוקחת את כל מהות הבדס"מ ומביאה אותה בקטנה, ב...אלגנט, ב.... בחלק, בעדין, ב... פינס. או הנה המילה, פינס.
לא צריך לדבר הרבה, לא צריך לבלבל את המוח.
ארבע מילים.
זה הכול,
שירה.
"כשאוהבים זה עם רוק".
איזה משפט גאוני.
זה התאווה שבה אני מחשק שיניים ובלסת סגורה ממלמל את כל הטירוף שבי אל מול גוף נקבה שכל מה שאני רוצה זה להתעטף בו. להיכנס לא רק בו אלא אליו. למלוק, לשתות, לאכול, לנגוס, לקרוע, לשבור, לחלל, לחדור, לרסק, לפרוק.
זה המילים האלה של: "יא בת זונה, יא נטחנת, יא מזדיינת, יא ויא ויא ויא..." כשאתה כבר לא יודע מה לעשות עם עצמך מרוב טירוף ותאווה. הרגע הזה שבו מישהי מולך ואתה מביט בגוף שבא לך לקרוא ליעקוב אגם ולשלם לו שירים אותה באיזה מונומנט ליצירה הזו שאתה רואה מולך בכדי להנציח. זה להישטף ולשטוף בכל מה שיש בך. להיכנס לה לרחם עם כל הגוף להתקפל וללכת לישון.
"כשאוהים זה עם רוק"
אני לא יודע אם המשפט הזה הוא יצירה של החותמת בו (אם הוא לא שלה כל מה שאני כותב פה מוקדש ליוצרו אבל אם לא...)
עבורי, מיצית במילים את כל מהות החוויה.
ראבק, איזה יופי זה להגיד דברים בשתי מילים. אומנות לשמה.
את זה עוד לא למדתי...


*

"תגיד", הוא אומר לי, "אתה יכול להגדיר את האשה המושלמת לזיון?"
"ברור!"
"שוט".
"באמת?"
"כן, ספר לי".
"מישהי, שכשאני אסתכל על הגוף שלה, אני אקרא ליעקוב".
"יעקוב?"
"תקרא למעלה".
"טוב... מה עוד?"
"מישהי עם קול עמוק ומלטף שיזכיר לי וויברציות עמומות בהיותי אובר ברחם אמי. קול להתעטף בו להתכנס בו, לחלום אותו".
"נחמד... מה עוד?"
"מישהי שיש בה טירוף לסקס".
"אתה מתכוון מזדיינת", הוא מחייך.
"לא ממש לא. זה כל אחת יכולה לעשות".
"אז מה?"
"מישהי שכשאתה מוריד אותה על דוגי שעוד שניה קורע לה את החריף ומזיין אותה בפינג-פונג..."
"פינג-פונג?"
"כוס תחת, כוס תחת, כוס תחת".
"אה אוקי".
"אז כשאתה עושה לה את זה, אתה קולט אותה פתאום מלקקת את הריצפה, או השטיח, או מוצצת לעצמה אצבע או מנסה למשוך את כפות רגליך בכדי ללקק אותן, מישהי שאתה מבין שלמרות שהיא מקבלת כוח מאחור, היא צריכה גם משהו אוראלי וכוחני מקדימה. מישהי שיש לה ניצוץ בעיניים שאתה מזהה בו טירוף שיוצא החוצה והיא עוד משתינה מחרמנות. מישהי שאין לה גבולות".
"אוקי..." הוא מחייך, "מה עוד?"
"מצחיקה, אבל שלא עושה צחוק באמצע עניין".
"ו... יש עוד?"
"כן".
"מה?"
"מילולית".
"מילולית?"
"כן אני מחייך, מילולית, מישהי שתוציא לי מילים מהכוס שלה, לא מהמוח, מהכוס מהייצר, מישהי שתביא לי אותה בצמרמורת על חולי והתאווה שיוצאים ממנה".
"יש עוד משהו?"
"לא, זה זה פחות או יותר, מישהי לזיון אמרת לא?"
"כן".
"נו, אז הנה".
"ותגיד..."
"הא?"
"על מה לא היית מוותר מבין אלו?"
"על מה לא הייתי מוותר?"
"כן, מה הכי חשוב לך?"
"מילים".
"מילים?"
"כן, מילים וקול, אם היא מילולית היא חופשיה, וחופש, זה הדבר הכי מחרמן בעיני".