Bluecollar(שולטת)
|
לפני שנה •
27 באוק׳ 2023
אני מרגישה מרוקנת. יש זיכרון למי שאני ומהר הניצוץ נכבה. ומחשבות על בדסמ מכאיבות לי כי אני מרגישה רחוקה מאנשים ורני מרגישה בדידות.
|
|
|
| evedon4(נשלט) |
לפני שנה •
27 באוק׳ 2023
ברור
ההתרגשות איננה הכל נראה לי מעייף וחסר טעם |
|
|
| anyzeany |
לפני שנה •
27 באוק׳ 2023
לדעתי זה הרבה מעבר לפטיש כזה או אחר. מהמקום האישי שלי, גם ההנאות הקטנות ביותר, מלוות במין רגשי אשמה מסוימים.
יש מלחמה פנימית בין התחושות הנוראיות מאז השבת ההיא, לבין היום יום והעובדה שכן קורים גם דברים מהנים. |
|
|
| shai23 |
לפני שנה •
27 באוק׳ 2023
האמת שאצלי זה דיי ההפך.
אולי בגלל הגיוס למילואים, הפחד כביכול, הלהיות רק עם גברים והכל, והזמן הפנוי, אבל זה חיזק לי מאד דווקא את המשיכה לתחום. יצא לי להתייעץ עם 2 חברים שאיתי שם גם, ואחד אמר שגם אצלו זה חיזק(בקטע ונילי לפחות) והחבר השני תמיד חרמן אז לא ברור. בכל מקרה מבחינתי זה ממש אסקפיזם |
|
|
| האקסלי(נשלט) |
לפני שנה •
28 באוק׳ 2023
לי היה משהו דומה.
אני אוהב סרטי אימה. הם האסקייפיזם שלי. בזמנים הכי קשים, הכי מותחים, איכשהו מה שהכי מרגיע אותי זה לשבת מול סרט אימה. ואז איבדתי את היכולת לעשות את זה. לאבד את היכולת לצפות בז'אנר שאהבת זה כואב, בייחוד אם אתה לא יודע אם זה לנצח. ואז (הזכרתי את זה בבלוג שלי היום) פתאום אתמול שמתי סרט אימה לאסקייפיזם, סתם ככה, בלי שאפילו שמתי לב. בכל הנוגע לבדסם, ניסיתי לא יותר מדי לחשוב על זה. אני סוג של שמתי את זה בצד לכמה ימים אבל אני לא חושב שזה קשור רק לאופי של ההעדפות המיניות הקשורות לבדסם. אני חושב שגם אדם שאוהב, סתם זורק... ללטף לעצמו את הרגליים בעלי ורד עדינים, ישים את זה בצד כשהוא רואה זוועות ברמות של שואה במרחק של שעתיים מהבית שלו. כמובן שזה מתעצם כשמדובר על העדפות מיניות ופנטזיות שנוגעות לאלמנטים היותר אלימים, ובאמת זה קצת נכבה לי. אבל, שוב, זה היה קורה בכל מקרה. באותה מידה דווקא הרצון שלי למשהו אסקייפיסטי גרם לזה שבמקביל התחילו לרוץ לי פנטזיות שליטה של שני צידי השוט. ובימים האחרונים זה שוב התאזן כשהפנטזיות נוגעות בעיקר לצד הנשלט, כמו תמיד. יש משהו בשליטה שמנקה את הראש, מרוקן אותו ממחשבות. וזה הגרעין של מה שהכי קוסם לי בזה. כל העניינים האחרים, קשירות, חדירה, וכו, זה רק אלמנטים חיצוניים, אבל הגרעין הפנימי הוא ניקוי וטיהור הראש ממחשבות. כך שדווקא להישלט, ואפילו בברוטליות קלה, באופן אירוני ינקה לי את המוח מכל מחשבה על ברוטליות, ויביא אותי (כך אני חושד) למקום נקי יותר. אבל את התאוריה הזו אבדוק אחרי המלחמה, כשאמצא מישהי שסקרנית כמוני לבדוק את זה. |
|
|
פותחת מוסך(שולטת)
|
לפני שנה •
28 באוק׳ 2023
שאלה טובה.
לא מפנטזת, לא יודעת איך אהיה בזמן אמת |
|
|
ArchAngel(שולטת)
|
לפני שנה •
28 באוק׳ 2023
בימים הראשונים זה הרגיש לי כאילו החיים מעכשיו יתחלקו לשניים, ושכל מה שנהנתי ממנו שייך לחלק הראשון שלא יחזור על עצמו לעולם, ומעכשיו החלק השני של חיי יהיה רק צער ואבל.
על בדס"מ בכלל לא חשבתי, הוא לא היה חלק מהמשוואה. שכן לא הייתה בי חיות, ומין זה חלק ממה שהופך אותך ל"חי". לו הייתי מצליחה לחשוב עליו, אני יכולה להבין שהרבה אקטים בדס"מיים שמענגים אותנו קיבלו קונוטציה שלילית בצל הטראומה הקולקטיבית. למשל קשירות כשהשתמשו בהן בצורה כה ברברית ומתעללת. ומה שעזר לי לקום מחוסר האונים הייתה העשיה למען האחר. אני עוזרת בעורף למשפחה של בעלי, למשפחות שנותרו עם ילדים קטנים בזמן שהבעל נלחם על המדינה. אני גם מתנדבת בעזרה ראשונה נפשית, עוד מלפני המלחמה, אבל עכשיו אנחנו ממש מוצפים. ולהרגיש שיש לי חלק כלשהו בהעלאת המורל כדי להביס את האויב, החזירה לי תחושת חיוניות ושליטה מסוימת על המציאות. וכך קיבלתי את המציאות הזו. כלומר, עדיין יש פעמים שאני קמה בבוקר ויש את הרגעים האלו שעוד חצי ישנים ואני בטוחה שאני אגלה שהכל היה רק חלום רע, עד שהמציאות שוב מכה בי ואני מתאכזבת מחדש. אבל אני למדתי להשלים עם זה, שזה מה שיש. אני מזכירה לעצמי שהעם שלנו עבר גם שואה, ולמרות שבשעתה אנשים האמינו שזה סוף העולם והם לא יהיו מאושרים יותר אי פעם, תראו איפה אנחנו היום. ואנשים גם חזרו לסקס, ובדס"מיים יהודים לא חדלו מלהתקיים. אני מזכירה לעצמי שמה שהאויב הכי היה שמח בו זה לדעת שהחיים במדינה נגמרו, ולא רק מהבחינה הפיזית. אלא שנפשית שהפסקנו להתקיים, שלא נזכה לשמוח או לתפקד אי פעם. שלא נהנה יותר משום דבר שנהנו ממנו בעבר. אני מזכירה לעצמי שהצוואה הלא כתובה של הנופלים היא שנחייה. אחרת לא היו מסתערים על האויב, לא היו קופצים על רימון כדי להציל אחרים, לא היו רצים לחלץ חברים תחת אש או מגנים עליהם בגופם וחוטפים במקום את הכדור אלא בשביל שאחרים יזכו לחיות, לחיות טוב כמו שהם לא זכו לכך. וזה נותן לי את הכוחות לא להיכנע לציפיות של חמאס שלא נדע עוד אושר. ואז קרה לי משהו מעניין, דווקא מתוך כל החרדה הזו וחוסר האונים לנוכח הטרגדיה, העורר בי חשק מיני, שעבורי הוא בדס"מי. אמנם אני לא חובבת קשירות מלכתחילה, אבל לא משנה איזה אקט זה- בדס"מ נועד לעונג. אנחנו משחקים עם "האסור", "המשפיל" ו-"הכוחני" בשביל לספק את עצמנו ובני זוגנו. זה מעין משחק שאנחנו מגלמים כדי להסב לעצמנו הנאה, סיפוק, ריגוש. אנחנו לא באמת מחפשים לפגוע או להפעיל אלימות. אנחנו לא פועלים מרצון להשמיד או להזיק, ובטח שלא מהאמונה שהצד השני הוא לא אנושי שאנחנו צריכים להרוג. יש בנו אהבה לפרטנרים שלנו, או לכל הפחות חיבה ומה שבטוח יש בנו כבוד הדדי. אנחנו רוצים לעשות לצד השני טוב בדרך המיוחדת שלנו, אנחנו שומרים עליו עם מילת ביטחון ועם תיאום ציפיות והצבת גבולות. אין בין זה לבין המעשים הנתעבים של חמאס ולו משהו דומה. זה שגם כירורג וגם מחבל משתמשים בסכין לחתוך אנשים לא הופך אותם לזהים, כי הכוונה של הראשון היא לעשות טוב לעומת השני שמחפש להזיק. אז כנ"ל בדס"מי שנדלק מקשירות בחבלים, ועושה בהם טוב לסיפוק עצמו והפרטנר, לעומת חמאסניק ארור שהשתמש בהם להשמדה. ועם זאת, אני יכולה להבין את כל מי שנרתע וממש לא שופטת אותו על כך. כל אחד מתמודד בדרכו. וזה בסדר לחלוטין. מתוך המקום הזה דווקא התחלתי להתעניין ב race play בין דמות של ערבי ליהודי (לא בסטיניג של טרור, חשוב לי לציין). בהתחלה זה הרגיש לי מוזר, אפילו לא ראוי. אבל במילא אין לנו שליטה על המחשבות, אז אני לא מלקה את עצמי עליהן, נותנת להן לזרום (שהרי הניסיון לא לחשוב על משהו רק גורם לנו לחשוב עליו יותר, לא להתרגש מהן מעביר אותן יותר מהר). וראיתי שדווקא להתפלש רעיונית בשוני, בטאבואים ובחרדות שמעסיקות אותנו בימים האלו, מרוקן אותם מאיום שהן מהוות עלינו והופך אותם בדמיון למשהו מגרה ומענג. יש בזה היבט משחרר, דרך של המוח לנצח את חוסר האונים ולהמיר אותה להנאה. כתבתי בבלוג שלי על מגנון ההגנה הזה שנקרא "סקסואליזציה". וחששתי איך אנשים יגיבו לזה, אם זה לא נוגע בעצב חשוף מדי, אם זה לא טראומטי או יתפרש כגזעני, אבל התגובות שקיבלתי עפו על זה, הן מיהודים והן מערבים. ולא המצאתי את הגלגל, עשו את זה דורות של בדס"מים לפני. כולנו נתקלנו במהלך השיטוט שלנו באתרי פורנו באיזה nazi roleplay שהופק בדיוק כי יש לזה קהל, וכולנו שמענו על הסטאלגים שהיו פופולריים בישראל דווקא בשנות ה-60 כשהפצע של השואה עוד היה טרי, בשיא משפט אייכמן. תמיד קראתי בחצי קריצה לבדס"מ "פסיכודרמה מינית" ואני באמת חושבת שעם הפרטנר הנכון, תחת הנסיבות הנכונות, העונג שהוא מביא יכול להיות עם תכונות מרפאות. לא כתחליף לטיפול נפשי כמובן, אבל להרגיש שהדבר שמאיים עליך, שאתה מרגיש חסר שליטה מולו, הופך למשהו שנמצא בשליטת ומסב לך הנאה, נותן איזשהי תחושת של שחרור, של ביטחון בתוך הכאוס. בטח כשזה נעשה בזרועות של בן זוג אוהב ו/או מכבד, שאתה סומך עליו ומרגיש איתו שותפות גורל, שהוא מבין אותך בדיוק מקום המורכב הזה שעובר עליך. |
|
|
| האקסלי(נשלט) |
לפני שנה •
28 באוק׳ 2023
ArchAngel כתב/ה: בימים הראשונים זה הרגיש לי כאילו החיים מעכשיו יתחלקו לשניים, ושכל מה שנהנתי ממנו שייך לחלק הראשון שלא יחזור על עצמו לעולם, ומעכשיו החלק השני של חיי יהיה רק צער ואבל.
על בדס"מ בכלל לא חשבתי, הוא לא היה חלק מהמשוואה. שכן לא הייתה בי חיות, ומין זה חלק ממה שהופך אותך ל"חי". לו הייתי מצליחה לחשוב עליו, אני יכולה להבין שהרבה אקטים בדס"מיים שמענגים אותנו קיבלו קונוטציה שלילית בצל הטראומה הקולקטיבית. למשל קשירות כשהשתמשו בהן בצורה כה ברברית ומתעללת. ומה שעזר לי לקום מחוסר האונים הייתה העשיה למען האחר. אני עוזרת בעורף למשפחה של בעלי, למשפחות שנותרו עם ילדים קטנים בזמן שהבעל נלחם על המדינה. אני גם מתנדבת בעזרה ראשונה נפשית, עוד מלפני המלחמה, אבל עכשיו אנחנו ממש מוצפים. ולהרגיש שיש לי חלק כלשהו בהעלאת המורל כדי להביס את האויב, החזירה לי תחושת חיוניות ושליטה מסוימת על המציאות. וכך קיבלתי את המציאות הזו. כלומר, עדיין יש פעמים שאני קמה בבוקר ויש את הרגעים האלו שעוד חצי ישנים ואני בטוחה שאני אגלה שהכל היה רק חלום רע, עד שהמציאות שוב מכה בי ואני מתאכזבת מחדש. אבל אני למדתי להשלים עם זה, שזה מה שיש. אני מזכירה לעצמי שהעם שלנו עבר גם שואה, ולמרות שבשעתה אנשים האמינו שזה סוף העולם והם לא יהיו מאושרים יותר אי פעם, תראו איפה אנחנו היום. ואנשים גם חזרו לסקס, ובדס"מיים יהודים לא חדלו מלהתקיים. אני מזכירה לעצמי שמה שהאויב הכי היה שמח בו זה לדעת שהחיים במדינה נגמרו, ולא רק מהבחינה הפיזית. אלא שנפשית שהפסקנו להתקיים, שלא נזכה לשמוח או לתפקד אי פעם. שלא נהנה יותר משום דבר שנהנו ממנו בעבר. אני מזכירה לעצמי שהצוואה הלא כתובה של הנופלים היא שנחייה. אחרת לא היו מסתערים על האויב, לא היו קופצים על רימון כדי להציל אחרים, לא היו רצים לחלץ חברים תחת אש או מגנים עליהם בגופם וחוטפים במקום את הכדור אלא בשביל שאחרים יזכו לחיות, לחיות טוב כמו שהם לא זכו לכך. וזה נותן לי את הכוחות לא להיכנע לציפיות של חמאס שלא נדע עוד אושר. ואז קרה לי משהו מעניין, דווקא מתוך כל החרדה הזו וחוסר האונים לנוכח הטרגדיה, העורר בי חשק מיני, שעבורי הוא בדס"מי. אמנם אני לא חובבת קשירות מלכתחילה, אבל לא משנה איזה אקט זה- בדס"מ נועד לעונג. אנחנו משחקים עם "האסור", "המשפיל" ו-"הכוחני" בשביל לספק את עצמנו ובני זוגנו. זה מעין משחק שאנחנו מגלמים כדי להסב לעצמנו הנאה, סיפוק, ריגוש. אנחנו לא באמת מחפשים לפגוע או להפעיל אלימות. אנחנו לא פועלים מרצון להשמיד או להזיק, ובטח שלא מהאמונה שהצד השני הוא לא אנושי שאנחנו צריכים להרוג. יש בנו אהבה לפרטנרים שלנו, או לכל הפחות חיבה ומה שבטוח יש בנו כבוד הדדי. אנחנו רוצים לעשות לצד השני טוב בדרך המיוחדת שלנו, אנחנו שומרים עליו עם מילת ביטחון ועם תיאום ציפיות והצבת גבולות. אין בין זה לבין המעשים הנתעבים של חמאס ולו משהו דומה. זה שגם כירורג וגם מחבל משתמשים בסכין לחתוך אנשים לא הופך אותם לזהים, כי הכוונה של הראשון היא לעשות טוב לעומת השני שמחפש להזיק. אז כנ"ל בדס"מי שנדלק מקשירות בחבלים, ועושה בהם טוב לסיפוק עצמו והפרטנר, לעומת חמאסניק ארור שהשתמש בהם להשמדה. ועם זאת, אני יכולה להבין את כל מי שנרתע וממש לא שופטת אותו על כך. כל אחד מתמודד בדרכו. וזה בסדר לחלוטין. מתוך המקום הזה דווקא התחלתי להתעניין ב race play בין דמות של ערבי ליהודי (לא בסטיניג של טרור, חשוב לי לציין). בהתחלה זה הרגיש לי מוזר, אפילו לא ראוי. אבל במילא אין לנו שליטה על המחשבות, אז אני לא מלקה את עצמי עליהן, נותנת להן לזרום (שהרי הניסיון לא לחשוב על משהו רק גורם לנו לחשוב עליו יותר, לא להתרגש מהן מעביר אותן יותר מהר). וראיתי שדווקא להתפלש רעיונית בשוני, בטאבואים ובחרדות שמעסיקות אותנו בימים האלו, מרוקן אותם מאיום שהן מהוות עלינו והופך אותם בדמיון למשהו מגרה ומענג. יש בזה היבט משחרר, דרך של המוח לנצח את חוסר האונים ולהמיר אותה להנאה. כתבתי בבלוג שלי על מגנון ההגנה הזה שנקרא "סקסואליזציה". וחששתי איך אנשים יגיבו לזה, אם זה לא נוגע בעצב חשוף מדי, אם זה לא טראומטי או יתפרש כגזעני, אבל התגובות שקיבלתי עפו על זה, הן מיהודים והן מערבים. ולא המצאתי את הגלגל, עשו את זה דורות של בדס"מים לפני. כולנו נתקלנו במהלך השיטוט שלנו באתרי פורנו באיזה nazi roleplay שהופק בדיוק כי יש לזה קהל, וכולנו שמענו על הסטאלגים שהיו פופולריים בישראל דווקא בשנות ה-60 כשהפצע של השואה עוד היה טרי, בשיא משפט אייכמן. תמיד קראתי בחצי קריצה לבדס"מ "פסיכודרמה מינית" ואני באמת חושבת שעם הפרטנר הנכון, תחת הנסיבות הנכונות, העונג שהוא מביא יכול להיות עם תכונות מרפאות. לא כתחליף לטיפול נפשי כמובן, אבל להרגיש שהדבר שמאיים עליך, שאתה מרגיש חסר שליטה מולו, הופך למשהו שנמצא בשליטת ומסב לך הנאה, נותן איזשהי תחושת של שחרור, של ביטחון בתוך הכאוס. בטח כשזה נעשה בזרועות של בן זוג אוהב ו/או מכבד, שאתה סומך עליו ומרגיש איתו שותפות גורל, שהוא מבין אותך בדיוק מקום המורכב הזה שעובר עליך. אהבתי ממש את מה שאמרת. אין לי ממש מאיפה להתחיל וגם אין מה, כי אמרת את זה יותר יפה ממה שאני יכול להתייחס לזה. אחד מהדברים שמצאתי מעניינים כשהרהרתי בכל האספקטים של המלחמה הייתה העולם הפנימי העשיר של שלל קבוצות בעולם היהודי והישראלי, כולל קבוצות שבהן לדעתי הרבה אנשים חלולים. ואפילו להם יש עולם פנימי עשיר ומורכב. להבדיל מעיסוקים אחרים שמעידים על עולם פנימי עשיר ומורכב, התגובה שלך מזכירה לי כמה בדסם, למרות הדמיון, שונה ממה שהם עשו. בדסם כולל את האלמנט הכי בסיסי של תקשורת, של הסכמה, של עולם עשיר שמאזן אלמנטים הפוכים זה מזה, שאנחנו מתמודדים איתו בגלל שהערכים הקדושים שלנו, אהבה ועזרה לזולת, חירות האדם, כל כך שונים מהפרקטיקה של שליטה, השפלה, קשירה. אפילו המקום הנלוז הזה של בדסם (וכן, מה לעשות, סשן שליטה הוא לא בדיוק כמו ערב שירה) הוא עשיר תרבותית ורוחנית פי אלף יותר מכל מה שהפראים האילו עשו, או כל מה שעבר לפראים האילו בראש בכל ימי חייהם. |
|
|
| BlueBear |
לפני שנה •
28 באוק׳ 2023
אני בכלל הבנתי שהשאלה לגבי רצון לבדסמ שנעלם בגלל שהאקט הוא קונוטציה למה שהיה ולא החשק, בכללי.
אם זה המצברוח בכללי אז אחרי שבוע השוק התחיל להיעלם ודווקא גבר בי הרצון לא לבזבז ימים יקרים מחיי בלי לרדוף אחרי המטרות שלי. |
|
|
| ספרטקוס משחרר העבדים(מתחלף) |
לפני שנה •
1 בנוב׳ 2023
ArchAngel כתב/ה: בימים הראשונים זה הרגיש לי כאילו החיים מעכשיו יתחלקו לשניים, ושכל מה שנהנתי ממנו שייך לחלק הראשון שלא יחזור על עצמו לעולם, ומעכשיו החלק השני של חיי יהיה רק צער ואבל.
על בדס"מ בכלל לא חשבתי, הוא לא היה חלק מהמשוואה. שכן לא הייתה בי חיות, ומין זה חלק ממה שהופך אותך ל"חי". לו הייתי מצליחה לחשוב עליו, אני יכולה להבין שהרבה אקטים בדס"מיים שמענגים אותנו קיבלו קונוטציה שלילית בצל הטראומה הקולקטיבית. למשל קשירות כשהשתמשו בהן בצורה כה ברברית ומתעללת. ומה שעזר לי לקום מחוסר האונים הייתה העשיה למען האחר. אני עוזרת בעורף למשפחה של בעלי, למשפחות שנותרו עם ילדים קטנים בזמן שהבעל נלחם על המדינה. אני גם מתנדבת בעזרה ראשונה נפשית, עוד מלפני המלחמה, אבל עכשיו אנחנו ממש מוצפים. ולהרגיש שיש לי חלק כלשהו בהעלאת המורל כדי להביס את האויב, החזירה לי תחושת חיוניות ושליטה מסוימת על המציאות. וכך קיבלתי את המציאות הזו. כלומר, עדיין יש פעמים שאני קמה בבוקר ויש את הרגעים האלו שעוד חצי ישנים ואני בטוחה שאני אגלה שהכל היה רק חלום רע, עד שהמציאות שוב מכה בי ואני מתאכזבת מחדש. אבל אני למדתי להשלים עם זה, שזה מה שיש. אני מזכירה לעצמי שהעם שלנו עבר גם שואה, ולמרות שבשעתה אנשים האמינו שזה סוף העולם והם לא יהיו מאושרים יותר אי פעם, תראו איפה אנחנו היום. ואנשים גם חזרו לסקס, ובדס"מיים יהודים לא חדלו מלהתקיים. אני מזכירה לעצמי שמה שהאויב הכי היה שמח בו זה לדעת שהחיים במדינה נגמרו, ולא רק מהבחינה הפיזית. אלא שנפשית שהפסקנו להתקיים, שלא נזכה לשמוח או לתפקד אי פעם. שלא נהנה יותר משום דבר שנהנו ממנו בעבר. אני מזכירה לעצמי שהצוואה הלא כתובה של הנופלים היא שנחייה. אחרת לא היו מסתערים על האויב, לא היו קופצים על רימון כדי להציל אחרים, לא היו רצים לחלץ חברים תחת אש או מגנים עליהם בגופם וחוטפים במקום את הכדור אלא בשביל שאחרים יזכו לחיות, לחיות טוב כמו שהם לא זכו לכך. וזה נותן לי את הכוחות לא להיכנע לציפיות של חמאס שלא נדע עוד אושר. ואז קרה לי משהו מעניין, דווקא מתוך כל החרדה הזו וחוסר האונים לנוכח הטרגדיה, העורר בי חשק מיני, שעבורי הוא בדס"מי. אמנם אני לא חובבת קשירות מלכתחילה, אבל לא משנה איזה אקט זה- בדס"מ נועד לעונג. אנחנו משחקים עם "האסור", "המשפיל" ו-"הכוחני" בשביל לספק את עצמנו ובני זוגנו. זה מעין משחק שאנחנו מגלמים כדי להסב לעצמנו הנאה, סיפוק, ריגוש. אנחנו לא באמת מחפשים לפגוע או להפעיל אלימות. אנחנו לא פועלים מרצון להשמיד או להזיק, ובטח שלא מהאמונה שהצד השני הוא לא אנושי שאנחנו צריכים להרוג. יש בנו אהבה לפרטנרים שלנו, או לכל הפחות חיבה ומה שבטוח יש בנו כבוד הדדי. אנחנו רוצים לעשות לצד השני טוב בדרך המיוחדת שלנו, אנחנו שומרים עליו עם מילת ביטחון ועם תיאום ציפיות והצבת גבולות. אין בין זה לבין המעשים הנתעבים של חמאס ולו משהו דומה. זה שגם כירורג וגם מחבל משתמשים בסכין לחתוך אנשים לא הופך אותם לזהים, כי הכוונה של הראשון היא לעשות טוב לעומת השני שמחפש להזיק. אז כנ"ל בדס"מי שנדלק מקשירות בחבלים, ועושה בהם טוב לסיפוק עצמו והפרטנר, לעומת חמאסניק ארור שהשתמש בהם להשמדה. ועם זאת, אני יכולה להבין את כל מי שנרתע וממש לא שופטת אותו על כך. כל אחד מתמודד בדרכו. וזה בסדר לחלוטין. מתוך המקום הזה דווקא התחלתי להתעניין ב race play בין דמות של ערבי ליהודי (לא בסטיניג של טרור, חשוב לי לציין). בהתחלה זה הרגיש לי מוזר, אפילו לא ראוי. אבל במילא אין לנו שליטה על המחשבות, אז אני לא מלקה את עצמי עליהן, נותנת להן לזרום (שהרי הניסיון לא לחשוב על משהו רק גורם לנו לחשוב עליו יותר, לא להתרגש מהן מעביר אותן יותר מהר). וראיתי שדווקא להתפלש רעיונית בשוני, בטאבואים ובחרדות שמעסיקות אותנו בימים האלו, מרוקן אותם מאיום שהן מהוות עלינו והופך אותם בדמיון למשהו מגרה ומענג. יש בזה היבט משחרר, דרך של המוח לנצח את חוסר האונים ולהמיר אותה להנאה. כתבתי בבלוג שלי על מגנון ההגנה הזה שנקרא "סקסואליזציה". וחששתי איך אנשים יגיבו לזה, אם זה לא נוגע בעצב חשוף מדי, אם זה לא טראומטי או יתפרש כגזעני, אבל התגובות שקיבלתי עפו על זה, הן מיהודים והן מערבים. ולא המצאתי את הגלגל, עשו את זה דורות של בדס"מים לפני. כולנו נתקלנו במהלך השיטוט שלנו באתרי פורנו באיזה nazi roleplay שהופק בדיוק כי יש לזה קהל, וכולנו שמענו על הסטאלגים שהיו פופולריים בישראל דווקא בשנות ה-60 כשהפצע של השואה עוד היה טרי, בשיא משפט אייכמן. תמיד קראתי בחצי קריצה לבדס"מ "פסיכודרמה מינית" ואני באמת חושבת שעם הפרטנר הנכון, תחת הנסיבות הנכונות, העונג שהוא מביא יכול להיות עם תכונות מרפאות. לא כתחליף לטיפול נפשי כמובן, אבל להרגיש שהדבר שמאיים עליך, שאתה מרגיש חסר שליטה מולו, הופך למשהו שנמצא בשליטת ומסב לך הנאה, נותן איזשהי תחושת של שחרור, של ביטחון בתוך הכאוס. בטח כשזה נעשה בזרועות של בן זוג אוהב ו/או מכבד, שאתה סומך עליו ומרגיש איתו שותפות גורל, שהוא מבין אותך בדיוק מקום המורכב הזה שעובר עליך. וואו כתבת מדהים! |
|
|