בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

המפלצת ירוקת העין

הפולניה​(אחרת)
לפני 20 שנים • 23 באוק׳ 2004

המפלצת ירוקת העין

הפולניה​(אחרת) • 23 באוק׳ 2004
מהיום הראשון שהכרתי אותו ידעתי שהוא לא גבר שאפשר לדרוש ממנו נאמנות מינית. הוא מאצ'ו מידי מכדי להסתפק בי בלבד ועלי לקבל אותו כמו שהוא או להסתלק - הוא לא הבן אדם שיסבול מישהו שינסה להגיד לו מה לעשות עם מי.

עד היום אני מתפלא איך הבנתי את זה בגיל כך כך צעיר, ואיך ידעתי באופן אינסטינקטיבי שסצנות קנאה ורכושנות יגרמו לו לברוח ממני.
הבנתי שרק אם אשאר רגוע ושליו ואקבל אותו כמו שהוא הוא יחזור, ולכן אסרתי על עצמי לבטא קנאה.

צעיר ככל שהייתי ידעתי שאם אהיה רכושני כלפיו אהרוס את הכל. לדעתו נאמנות מינית היא דבר שרק נשים מייחסות לו חשיבות, גברים אמיתיים לא מתייחסים לקטע הזה הם מזיינים כשיש להם חשק והזדמנות ומי שזה לא מוצא חן בעיניו שילך להיות סטרייט.
וככה יצא שהיחסים שלנו הם יחסים חצי פתוחים, כלומר הוא חי פתוח, אני הרבה פחות.

היו שנים, בהתחלת הקשר שלנו, שכבר ידעתי שאם הוא מודיע לי שהוא יבוא מאוחר ואולי בכלל לא ישן בבית, זה אומר שיש לו מישהו ושאין טעם להתמרמר ולכעוס אלא להמתין לו בשלווה עד שישחרר קיטור ויחזור אלי רגוע.
כשהיינו צעירים יותר קרה מדי פעם שהוא היה מגזים ונעלם ליותר מידי זמן, או גרוע מכך - ישן איתי, אבל מקבל את שלו גם בחוץ.
הוא לא ניסה במיוחד להסתיר את זה, אם כי לא ממש נופף בכך, אבל אני תמיד ידעתי. הרחתי את זה עליו, וחוץ מזה היו החברים הטובים שתמיד טרחו לספר לי שראו אותו פה, וראו אותו שם, הולך עם ההוא, או עם אחר.

אם זה היה נעשה מוגזם גם אני הייתי מחזיר לו מידה כנגד מידה ותופס לי פה ושם סטוצים כדי שידע שגם אני יכול ושגם לי יש צרכים משלי.
בדרך כלל זה היה מנער אותו מהר מאוד והוא היה נרגע וחוזר אלי.

שנינו למדנו להתאפק ולספור עד עשר לפני שנתפרץ זה על זה בגלל איזה זיון חסר חשיבות.
נדמה לי שבזמן האחרון, הוא נרגע ונעשה הרבה יותר יושב בית מאשר בשנים קודמות.

בעוד אני מהרהר לעצמי שהנה הגיל עושה את שלו גם אצל אינדיאנים חסרי מעצורים כמוהו הוא מצלצל פתאום ומודיע שהערב הוא יבוא כנראה מאוחר מהעבודה, ושוב המפלצת ירוקת העין שכבר שכחתי מתי נאבקתי בה לאחרונה עומדת מולי בכל כיעורה, קוראת עלי תגר.

כלפי חוץ אני מפגין יחס רגוע של אין בעיות, אומר לו שיחזור מתי שיבוא לו, אפילו מזכיר לו לא לשכוח לאכול ארוחת ערב, מאחל לו בילוי נעים וסוגר את הטלפון ובמקום לנפץ אותו על הרצפה אני ממשיך להציג לעולם פאסדה של שויון נפש כי הילד נמצא בבית עם חברים ואני מעדיף למות ולא לעשות בושות.

הערב מתנהל כרגיל רק אני לא מסוגל להתרכז בכלום. השעות עוברות, ארוחת הערב נאכלה, המדיח גמר להדיח, הרצפה שטופה, הילד ישן כבר.
אני מזפזפ מול הטלויזיה, אין כלום! מכבה.
מדליק מחשב, עובר בין המועדפים, הכל מעצבן, הכל תפל, סתמי ומשעמם.
דווקא עכשיו כשיש לי זמן ושקט לכתוב בלי הטרדות והצקות אני לא מצליח לחבר משפט אחד שיש בו טעם.
השלד של הסיפור שכתבתי בעמל כל השבוע שעבר נראה לי טיפשי ומגומגם ובקושי אני מתאפק לא למחוק אותו.
הכלבים של השכנים נובחים כמו מטורפים, יש רוח מעצבנת בחוץ, מכוניות נדירות עוברות בחטף ליד הבית, מאירות בפנסים את תקרת הסלון וממשיכות הלאה. אני מציץ כל רגע לחניה, לא, זה לא הוא.
מתייאש, מכבה הכל והולך למיטה. הספר של דוד שחר שהתחלתי לקרוא אתמול מרתק אותי אליו רק למשך כמה עמודים, ופתאום אפילו הסופר החביב עלי שהעברית הנהדרת שלו גורמת לי בדרך כלל עונג כה רב מכביד עלי פתאום.

הזמן עובר ועובר והוא איננו. כבר חצות, הכלבים שוב נובחים בחצר הסמוכה, עונים להם כלבים מעבר לרחוב וכך הלאה, חולפת מקהלת נביחות לאורך כל הרחוב עד שהם משתתקים סוף סוף ורק כלב אחד, עצבני במיוחד, ממשיך לנבוח לתוך השקט בקול דקיק מעצבן.
איך אפשר לישון עם קקפוניה כזו?
כנראה שבכל זאת נרדמתי לשעה, או אולי פחות, כי פתאום האור נדלק במקלחת ואני יודע שהוא בבית.
השעה כבר אחת לפנות בוקר. אני שומע אותו נע בזהירות במקלחת, מצחצח שיניים, סוגר חרש את הדלת, מכבה בשקט את האור ואז המזרון שוקע מכובד גופו והוא לצידי.
אני ממשיך לשכב בשקט על הצד, גבי אליו. כל גופי מעקצץ מרצון להצמד לגופו ואני מתאפק בגבורה וממשיך להעמיד פני ישן.
"לא הערתי אותך, אני מקווה." הוא אומר חרש, מניח יד על מותני.
"לא. אני עדיין ישן." אני עונה.
"אני יודע שקצת מאוחר, אבל מחר יום שישי, אפשר לישון יותר." הוא אומר בשקט.
"בסדר." אני עונה, ממשיך לשכב על צידי, נוקשה ולא מתפשר.
"זה לא מה שאתה חושב." הוא אומר וידו פולשת אל מתחת לגומי של מכנסי.
"מאין לך מה אני חושב?" אני מתריס ומעיף מעלי את ידו.
"נו, עמי, אל תהיה כזה." הוא שב ואוחז בי, מטלטל אותי קלות.
"לא אמרתי כלום." אני מוחה, "לאיזה כזה אתה מתכוון ?"
"כזה קשוח וגועלי." הוא צוחק חרש, מושך אותי בכוח אליו, מחבק אותי.
אני נאבק בו, מבקש שיניח לי, מנסה להריח על עורו אחרים, אבל לא מצליח. אנחנו מתגלגלים על המיטה, נאבקים זה בזה, הוא צוחק, משועשע, אני רציני וכעוס.

בסוף הוא לוכד אותי תחתיו, נועץ את מרפקיו בצלעותי, ברכו בין רגלי. ידי לכודות מתחת לגופי.
איך זה יכול להיות שאני כועס עליו ופגוע בגללו ובכל זאת הזין שלי המפרכס בין שנינו מנסה לפרוץ את מכנסי הפיג'מה ולגעת בעורו החשוף?
כרגיל הוא ערום, לא יכול לישון עם שום דבר עליו.
"אתה נורא יפה כשאתה מקנא." הוא מתחיל לנשק את שפתי - נשיקות רכות, קלילות, מסעירות.

"לך לעזאזל!!" אני מטיח, "בן ..." ואז הוא לוכד את פי בפיו, נושך קלות את שפתי, מחדיר את לשונו לפי, משתעשע בי, נהנה מחוסר האונים שלי, מהחרמנות שכל המצב גורם לי.
"עזוב אותי!" אני נאבק בו בין נשיקה אחת לשניה. "אני לא רוצה אותך לידי אחרי שהיית עם אחר! לך ממני!!"
"אמרתי לך שזה לא מה שאתה חושב." מגחך אבי ונוגס את כתפי נגיסות קלות ועדינות שישאירו בבוקר סימנים ורדרדים על עורי.
"כן, בטח. עד אחת בלילה העברת זקנות את הכביש." אני מנסה שוב להדוף אותו מעלי ושוב נכשל.
הוא שוכב עלי בכל כובדו, מכאיב ומחבק, מנשק ונושך, נהנה להכניע אותי ולחרמן אותי למרות רצוני.
למה חוסר האונים שלי לעמוד כנגדו גורם לו סיפוק כה רב? ומפליא עוד יותר למה המעמד המשפיל הזה גורם לי להיות מגורה כל כך ולרצות אותו בעוצמה כזו?

הוא משחרר אותי לבסוף, מורה לי לעשות מה שבא לי, וצוחק חרש כשאני מעיף מעלי את המכנסים, כורע על ארבע לצידו, לוקח את אברו בפי ומניח לו לעשות בי כחפצו, מתמסר אליו בלי תנאי.
אנחנו מתפתלים על המיטה, הוא בתוכי, הולם בי בכוח לא מניח לי לבוא על סיפוקי עד שהוא גומר ראשון, ואז, בעוד ידו מועכת את אשכי הוא אומר חרש לאזני.
"אל תבהל כשאתה יורד מחר בבוקר לעשות קפה, ש. ישן בחדר האורחים, הוא רב עם אישתו ובא לישון אצלנו."
ולפני שאני מספיק להגיב על החדשה הוא משחרר את אחיזתו מאשכי ופוקד עלי לגמור.
אני גומר בגניחה ובמשך כמה דקות מוחי מתרוקן לגמרי מכל מחשבה.

כשאני גומר בעוצמה כזו אני חייב לשכב צמוד לגופו, לנשום אותו ולהרגע לאט לאט. ברגעים כאלו אני נעשה חסר כל תודעה, חש כאילו חזרתי להיות תינוק שזה עתה נולד. הוא כבר מכיר אותי ויודע שעליו להחזיק אותי בעדינות ולהמתין עד שאחזור לעצמי.
רק אחר כך כשאני מתאושש די הצורך לדבר אני מבין שהוא בילה את כל הערב עם ש. הקשיב לצרותיו ולתלונותיו על אישתו, ניחם ועודד אותו, ואחר כך, כדי לחסוך לחבר השתוי שלנו נסיעה מסוכנת הביתה, הביא אותו לישון אצלנו.

"מה קרה? אישתו שוב תפסה אותו על חם?" אני שואל ומתחפר תחת גופו של אבי.
"כן. אתה יודע איך זה אצל נשים, הן כאלו רכושניות וקנאיות. למה הן לא מבינות שגבר צריך שיתנו לו קצת חבל? שיאפשרו לו להסתובב קצת בחוץ אחרת הוא יברח ואף פעם לא יחזור."
"כן." אני עונה, "זה דבר שרק גברים יכולים להבין, לילה טוב אבי."
"לילה טוב חמוד."

אנחנו ישנים טוב כל הלילה. למחרת בבוקר אנחנו מאכילים את ש. האומלל ארוחת בוקר טובה, ואחרי שאני משוחח עם אשתו שנרגעה קצת במשך הלילה ונשבע לה שהוא ישב לילה שלם ובכה מרוב געגועים וחרטה היא מניחה לו לחזור הביתה.

"מזל שהיא תפסה אותו עם בחורה לא עם גבר." אני אומר לאבי כשהמונית עם ש. נעלמת לדרכה.
"כן, היא חושבת שיש לה קזנובה בבית, אם היא הייתה יודעת שהוא אוהב גם בחורים ..."
אנחנו מחליפים מבטים, נזכרים במסיבות לגברים בלבד שש. שלנו עורך כל פעם שאישתו והילדים נוסעים לחו"ל ומצטחקים.
"תגיד, למה לא אמרת לי ישר שהיית איתו כל הערב? בשביל מה הייתה ההצגה שעשית אתמול?" אני נזכר לשאול.
"לא הספקתי להגיד כלום. מיד התנפלת עלי." מצטחק אבי, "וחוץ מזה, אתה נורא יפה כשאתה מקנא."