G-O-L-D(שולט) |
לפני 20 שנים •
28 באוק׳ 2004
בולעים זרעים.
לפני 20 שנים •
28 באוק׳ 2004
G-O-L-D(שולט) • 28 באוק׳ 2004
"נו מה?"
"מה?" אני מחייך. "מה חדש?" הוא שואל. "בולבול בדבש". "טעים?" "לא יודע, מתוק מלוח... לא ממש הולך". "חמוץ מתוק הולך". "נכון, אבל זה מלוח". "איך אתה יודע?" "כי אני מוצץ לעצמי בכל הזדמנות שאני יכול. כל פעם שיש לי קונטרה וקיר מאחור שאני יכול לקפל את הרגליים ולדחוף עם האגן, אני דופק לעצמי את הגרון כמו זונה". "הא?" הוא מביט בי בהלם. "מה מה, אתה יודע איזה כיף זה? אני גם הדום גם השפחה בעת ובעונה אחת. אני מרגיש איך היא מרגישה..." "אתה מגעיל אותי". "באמת?" "כן". "למה, באטמן לא אנס לך את הענבל?" "ענבל?" "הגוגל, הרירית, המזרקה הגרונית, הפעמון, המתניע הקיבתי". "מה?" "מה מה, סופרמן עלק, סופרמן מאכסניה, אתה לא קולט עניין?" "לא". "טוב מה אני אגיד לך". "לא לא תסביר..." "אין לי מה להסביר". "למה?" "ככה, אוי שיט, שכחתי לשתות את התרופה היומית שלי". "התרופה היומית?" "כוסית זרע, אני חולה על זרע", אני אומר והוא מביט בי בתדהמה. "מה קרה, מה ת'מסתכל?" אני מחייך, "תביא סיגריה". "הפסקתי", הוא ממלמל. "למה?" אני מחייך וקם על רגלי להוציא את הקופסה שלי כשהוא מביט בי במבט מאשים, "התעצלתי לקום נו, מה אתה מסתכל עלי ככה? כולה מה ביקשתי סיגריה?!" "ז... זר... זרע?" הוא מגמגם. "כן זרע אחושלוקי, מה קרה? אני חולה על זרע! בולע את עצמי! יונק שותה אוכל! פ'סדר?" "באמת?" "כן כן, באמת!" "באמת?" "כן ראבק עליך, כן, באמת!" "ולא יצא לך פעם... אתה יודע..." "יודע מה?" "נו..." "מה מה, דבר! מה קרה, העטלף גמר לך בלשון?" "נו אתה יודע... להיות עם..." "עם מה?" "עם גבר..." "לא לא יצא לי". "ו..." "ומה?" "לא חשבת על זה?" "חשבתי בטח שחשבתי, אבל אף פעם לא בא הגבר הנכון..." "באמת?" "כן". "ו..." "ומה?" "לא יודע אתה יודע..." הוא מחייך. "מה?" "נו... אתה יודע... אני..." "אתה?" "כן". "מה? לדפוק קטע איתך?" "כ, כ, כן..." הוא בולע את הרוק מהתרגשות. "יא נטחן יא מניאק! נראה לך? הא? נראה לך?" "מה?" הוא אומר לפתע נבוך וקם על רגליו. "שב שב יא אוכל בתחת יא מניאק! נראה לך שאתה תזיין אותי?" "לא, אני בכלל..." "עוף עוף, עוף מפה יא מסריח! אני נראה לך הומו?" "אבל אמרת זרע..." "יא בן זונה, צחקתי עליך, נראה לך?" "מה ל..." "לא, לא, יא' כבש לא". "טו, טוב", הוא ממלמל נבוך. "סתתתתתתתתתם, אני צוחק עליך אחי, דווקא בא לי עליך". "מה?" הוא אומר פעור עיניים. "אתה יודע, תמיד חשבתי על זה, ואם כבר אני רוצה לשפד מישהו, אז זה אותך". "באמת?" "נראה לך? הא? נראה לך?" "מה?" "נראה לך שאני אכנס איתך למיטה יא הומו! כולך נטחן!" "אתה יודע מה?" הוא אומר לפתע בטון שמעולם לא שמעתי אותו משתמש בו. "מה?" "איתך". "איתי מה?" "רק בכוח!" הוא אומר ומעיף לי סטירה. * סופרמן הרביץ לי, זה כואב. הומו מסריח! * הראיס, הראיס עומד להיפרד מאיתנו, מחר, אולי מחרתיים, אולי בכלל לא כי לכלב בן כלב הזה יש את היכולת להישאר ולשרוד כאן על העולם הזה עד שהוא יוציא לכולנו את הנשמה. שטויות, כל המשפט האחרון שלי היה שטות. הראיס, אוטוטו נפרד מאיתנו וזה רק מוכיח דבר אחד. זה לא משנה מי אתה, מה אתה, או מה חושבים שאתה, בסוף, גם אותך יאכלו החרקים. זה מצחיק, אבל כמה חרא אנחנו פולטים לעולם הזה כשאנחנו עליו? ערמות. ערמות של חרא אנחנו מאכלים את העולם, אבל לרגע, אפילו לרגע אחד אנחנו לא מוכנים לבלוע את מה שאנחנו עצמנו פולטים. בדיוק כמו לבלוע זרע. אתה תגמור לכל נקבה שרק תבקש טונה של זרע בגרון ושיצא לה מהאף מבחינתך, אבל אתה, אתה לא תלקק את שלך גם לא מהאצבע. למה? כי אתה את החרא שאתה עצמך פולט, לא בולע. אז אתה יודע מה, תיחנק על זה. * אני מקשיב לשיר של JEWEL ששלחה לי איזו מישהי. You were always the mysterious one with dark eyes and careless hair. You were fashionably sensitive, but too cool to care. You stood in my doorway, with nothing to say, Besides some comment on the weather. זה שיר כבד, עצוב, כואב, JEWEL שרה ואני חושב לעצמי כמה כאב יש באותה אחת אם השיר הזה הוא סיפור חייה כפי שציינה. אחרי הכול, כולנו כואבים כאב, כולנו סוחבים דמעות של שנים וצלקות, כולנו רדופים ומאוכזבים, כולנו מנסים להסתיר את מי שאנחנו אבל יש מקום, מתחת לפני שטח, שבו אי אפשר להסתיר. זו מילה, משפט, טון, או התנהלות שמעידים הרבה מאוד בין אם תרצה או לא. זה פשוט שם, ואז, שם, שם זה נחשף. * לעיתים, יוצא לי לשמוע ממישהו או מישהי סיפור חיים כזה או אחר שאאני לרגע שואל את עצמי לאמינותו. אחרי חשיבה קלה, אני תמיד מגיע לאותה המסקנה: בין אם אדם חווה את כאביו ומספר עליהם, ובין אם הוא ממציא אותם, הוא כואב את אותו הכאב. אחרי הכול, לעיתים, גם כשלא קורה לך שום דבר שאמור לכבות אותך, אתה נכבה. ואנחנו, אנחנו הורגלנו שלכל דבר צריכה להיות סיבה... לפעמים, לכאוב כאב דמיוני, הוא כמו לכאב כאב עבר. * יש רגעים שבא לי לצעוק מרוב אהבה לכאלה שכל כך זקוקים לה. ראבק אלוהים, לא נמאס לך מאדישות? * "פססט", הוא קורא לי בריחוף מחוץ לחלוני. "הא?" "אתה באמת לא?..." "לא! ועוף מפה!" "טוב רגע". "מה?" "תגיד". "נו?" "אתה יודע למה בחורות שמות בושם ומתאפרות?" "לא". "כי הן מכוערות ומסריחות", הוא אומר מחוייך ואני פורץ בצחוק. "יופי, מטומטם, היית חייב להרוס לי את הפואנטה הרגישה עם היציאה הזו?" "כן, שידעו בדיוק מי אתה". "מי אני?" "חנטריש". "צודק". * בסופו של דבר, אחרי הכול, יש מראה, ובמראה יש דמות. לא משנה מה תעשה. * "פססט", הוא חוזר לי לחלון. "מה עכשיו?" "רציתי להציע לך משהו". "מה?" "יש לי איזו כוסית חולת נפש". "נו..." "מחר, אני ואתה, אורגיה עליה". "שווה?" "לא ראית דבר כזה..." "אבל אני לא מרגיש אותך מאחורי פתאום!" "נשבע לך שלא!" "סבבה, תביא אותה". "אני אראה לך מי הומו גולדי, חכה מחר..." "יאללה יאללה, עוף!" |
|