כמה עצוב, כמה נוסטלגי.

כמה עצוב, כמה נוסטלגי.

G-O-L-D​(שולט) • 2 בנוב׳ 2004

אתה מביט בה, שוכבת על הריצפה, משומשת, מנוצלת לכל קיומה, מקומטת, מטונפת.
אתה חושב על זה,
פעם, פעם היא היתה חדשה, קשה כזו, משורטטת, ישרה, חדשה מבלי שנגעו בה.
ואז, בפעם הראשונה שחוררה, רק הפכה ליותר אטרקטיבית, הנה, יש לה קיום.
אחר כך התרככה והפכה רכה עם כל פעם שחדרו דרכה בחור.
והנה, כך, עוד פעם ועוד.
לאט לאט הפכה כרכיכה, מקומטת, קלה, מחוררת בכל חור וחור.
אתה כבר יכול לזהות את הרגע בו תתכלה, תאבד את תוכנה, את טעמה, את עניינך בה.
אתה כבר רואה אותה כעלובה.
בכלל, לו היית יכול, לא היית בכלל מחזיק בה.
כן, ככה זה, זה מה שהיא, נותנת שירות.
אתה מחזיק בה רק בכדי לספק את צרכייך.
אגואיסט?
לא יודע, הייתי אומר ענייני.
אחרי הכול, לשם מה אני זקוק לה אם לא בכדי לספק את צרכיי?
האם נקשרתי אמונים?
האם התחייבתי להלך בדרכה?
האם לעולם אפסע בין כל אלו השורות אותן היא מייצגת?
לא.
חופשי אני.
חופשי לבחור בכל דרך.
הנה היא, עלובה, מסמורטטת, מקומטת, מחוררת על ידך בפעם האחרונה, מושלכת לריצפה, נדרכת בסוליית הנעל, נעזבת.
כן, ככה זה.
פשוט וקל.

אני מביט בה זרוקה בתחנה,
מאות כבר עברו על גבה ועל פניה,
רבים עשו בה שימוש, זרקו, וביקשו אחת אחרת.
הרבה שנים שלא ראיתי אותה.

כרטיסיית אוטובוס עלובה.

אם כבר נוסטלגיה...

כלובי • 2 בנוב׳ 2004

אז כרטיסית נוער כתומה :) דהויה