מאסטר יקיר(שולט)
|
לפני 20 שנים •
21 באוק׳ 2004
שבוע בביתו של האדון - סצינה חמישית
סצינה חמישית
יציאתו הפתאומית של אדוני מתוך ישבני העירה אותי בכאב חד. ירדתי ממיטת מלכותו ובירכיי כרעו על השטיח שלי, כשפי פתוח לקלוט את הזין המקודש שלו. רווי בזרמת השתן שלו, התחלתי את שיגרת הבוקר. גם הבוקר הזה היה סגרירי וגשום. הדלקתי דוד לחימום המים, חוקן, מקלחת משאריות מים של אתמול, ארוחת בוקר, בגדים לאדוני, הצלפות על ישבני וקפה. והתעללות מתוקה בפטמותיי. התעללות אשר הביאה את הזין של אדוני לגרור אותי אחריו בזחילה אל השולחן הקטן שבסלון, אליו נקשרתי בחבל ונבעלתי בקצב תשוקתו של אדוני. שפיכתו זרמה על גבי התחתון, על ישבני, על ירכיי וכמה טיפות נגעו ברצפה. הוא כיוון את פרצופי אליה ולשוני ליקקה בתאווה את כל טיפות עינוגו. ליד הדלת הוא נשך לעורפי, עד כי חשתי איך דמי ניגר אל נשיכתו המכוונת להכאיב ולפתע, כמו דרש בסמכותיות, אמר: "אני מרשה לך לחשוב היום על איזו הפתעה לכבוד האדון שלך...", חייך ושלק את לחיי בשתי אצבעות, המסבירות את רצינות כוונותיו. לא ידעתי היכן להניח את ידיי לרגיעה. העורף כאב. גם הפטמות. הישבן והלחי. ויותר מכול, הגעגוע. כאב ההמתנה עד לשובו של אדוני הביתה, אחרי יום העבודה. הכמיהה לפנק אותו, לענג את רגליו. לשרת אותו, לדאוג לצרכיו. כל אלה יחדיו ליוו אותי במשך הבוקר הזה, אשר עם סיומו, בשובי הביתה מעבודתי, שקעתי אל מטלתי, איך להפתיע את אדוני. דמעות הלילה, בו הייתי קשור אל רגלי השולחן, נמהלו במי המרק. שפכתי אותם. רוקנתי את הסיר ורוקנתי את תחושות הקנאה מהרהוריי. 'כלב, גם אם אזיין עוד עשרים... רק אתה שלי...' היה המשפט שהחדיר בי את הביטחון באדוני ושבתי להכין את מרק העדשים האדומות. בחשתי במחשבותיי אחר הפתעה לאדוני. 'אכנס לאינטרנט ואמצא עבד תורן' ניסיתי לעודד את עצמי ושבתי למלאכת הבישול. דג המושט המטוגן כבר היה מונח בסיר ברוטב טחינה, מעודן בבצל קצוץ דק ומוזהב למחצה. סלט כרוב לבן חמצמץ בוהק בשמן זית, מעוטר בפלחי עגבניות ובחצאי זיתים שחורים, היווה את המראה הססגוני של הארוחה. צלצול הטלפון הקפיץ אותי אל הסלון. "שלום...?" אמרתי בנימה שואלת. "אל תטרח בעניין ההפתעה. אני יוצא היום לפגישה חשובה", בישר אדוני. "כן, אדוני", השבתי כנוע וכאב התחושות האלה, שב ואחז בכל איבריי. "יפה...", אמר וטרק את הטלפון. מישהו כנראה היה בסביבתו, לכן לא פנה אלי בכינויי, עבד. את שמי הפרטי מעולם לא העלה על שפתותיו, כי לא הייתה לו כלל משמעות קיומית. 'טוב', ניחמתי את עצמי, 'היום יום חמישי…' כהרגלי ביום זה, בו אדוני יוצא לפגישותיו החשובות, אני מעסיק עצמי בניקיון יסודי של הבית. 'מה יום מיומיים?' הבטתי בשעון. עוד מעט חמש. עוד חצי שעה, חמש. כרעתי ליד הכניסה וחיכיתי. חיכיתי ומחשבות משונות הציפו את מוחי. 'האם אדוני חושב עלי כאשר הוא בעבודה? האם הוא מייחל שיסתיים יומו כדי לשוב במהרה אל העבד המחכה לו? מה הוא מרגיש? מה עובר עליו?...' פתאום קלטתי, שאינני יודע דבר עליו. לפתע הבנתי, כמה עומס מוטל עליו, שאיננו מרשה לעצמו לשתף אותי, כעבד, ברגשותיו. פתאום נורא רציתי... אמרתי לעצמי, הוא ייכנס בדלת, אני אעמוד מולו, אקח אותו בזרועותיי, אחבק אותו, אחזק אותו ואומר לו עד כמה אני גאה בו בעבור הסיבולת שלו! אומר לו עד כמה... הדלת נפתחה. לבי חרק. גופי נותר כורע אל הרצפה מיראת כבוד. מגפיו. נעלי הבית על גבי. חמש הצלפות מחווה על ישבני והגשתי לו את הארוחה. אחרי המקלחת הוא נכנס לנוח. לצבור כוח לקראת הפגישה המיוחדת. אני עסקתי בניקיון שקט, על מנת לא להפריע את מנוחתו. אבק. הסרתי אבק שלא היה. בפסיעות אילמות התקרבתי לדלת חדרו. ליטפתי את דמותו הנחה. עיניי נתקלו במכנסיו. אחזתי בהם קרוב אל תשוקותיי. נישקתי בלהט. נשמתי את הריח אל קרבי והנחתי את לחיי לחוש. לחוש את המגע. לחוש את העוצמה. הדלקתי סיגריה וריחפתי עם עשנה. בהיתי בחושך הפרוש על פני המרחב ושלחתי בקשה חרישית אל איתני הטבע. לא הרבה ביקשתי, אבל ביקשתי את הכול. ביקשתי להיות עבדו. לתמיד. הושטתי יד אל כוכב נופל. חיפשתי חבר. לשתף אותו. לספר לו... הפלאפון של אדוני הבקיע צלצול. הרטט שלו הכניע את לבי. מזגתי לו קפה מרענן ועיסיתי את רגליו. הערתי את תחושותיו לקראת המפגש המיוחד שלו. בעשר בדיוק הוא לפת את ישבני בפראות ובהצלפה עזה על אברי שהזדקר מתחושת המגע, הוא יצא. רציתי לשאול אותו מדוע הוא לא לובש את בגדי היציאה שלו, אך לשוני נאלמה ורק עיניי עקבו אחר פסיעותיו המהדהדות בחדר המדרגות. אספתי את ייעודי כעבד המחויב לאדונו ושינסתי מותניי להתחיל בקרצוף הבית. הדלקתי רדיו. המוסיקה הגבירה בי את מרצי. כרעתי על ארבע והברשתי את השטיח בסלון. עפרה חזה ביקשה שאגיד לה איך לעצור את הדמעות. לא הייתה לי תשובה עבורה, אז גם אני שאלתי. עזרתי לה לשיר. "אייי", זעקתי לפתע. כאב חד השתיק את שירתי. לא העזתי להפנות מבט אל אדוני. הרדיו נסגר. "יש לנו אורח, עבד". "כן, אדוני", גמגמתי מופתע עדיין. הוא נטל את המברשת מידי ושפשף בה את גבי. הסיבים הנוקשים סרטו על עורי פסים מותזי אודם. ידית המברשת טיילה על ישבני ורגליי פושקו לנוחיותו. אצבעותיו לשו את קצה פי טבעתי, שהלך והתרחב כגודל נכונותי להיבעל על ידו. צעקתי הביאה את ידו להיתחב אל פי ולחסום אותו, בעת שידית המברשת הוחדרה בבת אחת אל תוכי. "עבד, טוב", לחש הוא על מנת שאקבל את הכאב. אני התמסרתי לו בסגידה. "תודה, אדוני", אמרתי בקול אשר הביע את כניעתי אליו. קצב האירועים לא אפשר לי לחשוב, איך ומתי קבע אדוני עם האורח. ואולי לא הייתי צריך לחשוב כלל, כי תמיד, תכנוניו של אדוני היו מפתיעים ובלתי צפויים. הוא הורה לאורח להתפשט. גרר אותו בשערותיו לכיווני. בעט באשכיו וסימן לי לעמוד על בירכיי. פיו של האורח הוצמד אל הזין שלי, אשר פרץ את מחסומי ההזדקרות. הוא כרך בסרט 'סדאם חוסין' את עורפו וסביב גבי והדליק טלוויזיה. מידי פעם הידק את הסרט ושלט בשוט על ישבנו של האורח. נדמה היה כי הוא מאבד נשימה ואדוני, שעקב בדריכות אחר יכולתו לנשום, הסיר את הסרט והאורח, אשר פניו האדימו מחנק, שב לנשום לרווחה, עד אשר ציווה עלי אדוני לבוא אל אחוריו בזיון מתמשך. האורח זעק. אדוני כרך על ראשו את רצועות העור, אשר במרכזן היה כדור לבלימת קול, והחדיר את הכדור אל פיו. כמה פעמים כמעט הגעתי לשפיכה. אדוני לא הרשה זאת בשום פנים, וברגעים אלה ביקשתי ממנו שירשה לי להאט את קצב חדירתי. "תמשיך, עבד, ואבוי לך אם תגמור!" המשכתי לזיין את החור של האורח לשביעות רצונו של אדוני, עד שסימן לכוון את פי אל הזין של האורח. מצצתי אותו לתאוותו של אדוני, אשר הביע סיפוק מהיענותי וטפטף על גבי שעווה חמה. התפתלות גופי גירתה את הזין של האורח להעמיק חדירתו לעומק גרוני. סטירת האדון, אשר נחתה על גבי סימנה לי לחדול. אדוני גרר את האורח למקלחת והורה לו לשכב בתוך האמבטיה. "תקלח אותו, עבד", דרש ממני. השתנתי לאורך גופו. על פניו. הוריתי לו לפתוח את הפה ולבלוע את השתן שלי. נדהמתי מיכולתי לפעול כך, אך המשכתי כדי לרצות את אדוני הבלעדי. "הוא שלך, עבד, עשה בו כרצונך!" אדוני עמד בפתח המקלחת וצפה במעשיי. בחן את יכולתי להיענות ללא סייג להוראותיו. אני, מחוסר ניסיוני לשלוט, או יותר נכון מחוסר יכולתי לשלוט, ניסיתי להעלות במוחי רעיונות שונים, איך להשתמש בעבד. אחזתי את צינור המים והשפרצתי על גופו זרם חזק של מים... די צוננים. הוא נבעת מן המגע, אך אדוני חייך בעונג וזה מה שהיה חשוב לי. אחר כך הוריתי לו להתכופף. פירקתי את ה'טלפון' מהצינור והחדרתי אותו אל פי טבעתו. פתחתי את הברז בבת אחת וזרם חזק של מים חדר אל גופו. הוא השמיע קול של קיפאון. הכרחתי אותו לקחת אוויר ולהשאיר את המים בתחת. במשך דקות ארוכות לא אפשרתי לו להוציא אותם וכאשר הבחנתי בפניו המכווצים, הוריתי לו לשחרר לחץ. פרץ אדיר של מים קלח מישבנו. הצלפתי על ישבנו עם הצינור ודרשתי שיעצור את הזרם. לקחתי שליטה על יכולתו להשתחרר מן הלחץ העצום שהציף את כולו במים. אחרי שבעה קילוחי סילון מרהיבים דרשתי ממנו שיתקלח וינקה את האמבטיה. אדוני נטל את פטמותיי בידיו והתענג על כאבי. "סיימת איתו כאן?" התעניין. "לא, אדוני, ברשותך, הוא חייב ללקק את האמבטיה". אחרי שסיים האורח להבריק את האמבטיה בלשונו, גררתי אותו אל הסלון, לרגליו של אדוני. "קשור אותו לכיסא. בירכיים על המושב, ידיים לצדדים וישבן בולט החוצה". האורח, ברגליים מפושקות הגיש את ישבנו לזין של אדוני, אשר שיפד את אחוריו בתרועת חדירה קורעת. "עבד, תסתכל איך האדון שלך מזיין את האורח". "כן, אדוני", השבתי. עיניי עקבו בלהט אחר הכניסות והיציאות של הזין האדיר של אדוני המוערץ אל התחת העגול והחלק של האורח. לא בכיתי. צביטת הקנאה הכאיבה, אך לא בכיתי. ביקשתי רשות מאדוני לענג את רגליו בעת שהוא דופק את האורח. הוא קלט את תחושת קנאתי ואמר: "אתה תסתכל איך אני קורע אותו עד שאני משפיך בתוכו!" "כן, אדוני", השבתי והסתרתי את אברי המגורה. גניחת הגמירה הפציצה את לבי. אדוני ניער את הזין שלו על פניי ושאל: "זה מספיק לך, עבד?" "לא, אדוני, הזרע שלך מרווה אותי ותמיד אשתוקק לו, אדוני". "רוצה עוד?" "כן, אדוני", השבתי בפנים מוארות. צהלתי בתוכי. ידעתי שאדוני יכול לספק מייד עוד מנה גדושה של זרע. "יפה, עבד, אתה רוצה עוד, נכון?" "מתחנן, אדוני". "אז בוא, לקק את החור של האורח. תחדיר את הלשון פנימה. יש שם הרבה זרע!" זחלתי אל החור, אשר נותר עדיין פתוח מעוביו וגודלו של הזין של אדוני, וגמעתי את התכולה המקודשת שאדוני שפך בתוכו. אחרי לכתו של האורח, אשר הזדמן אל עינוגו של אדוני, השבתי את מראה הסלון לקדמותו. "עבד!" "כן, אדוני". צחוקו התגלגל. "החוקן שעשית לו...", אמר ולפת את פי בשפתיו. תחושתי הרקיעה לשחקים. מן המגע ומן הידיעה שגרמתי לאדוני להיות מרוצה. "בוא, עבד, תשכב על השטיח שלך, אני רוצה לחמם את רגליי על גופך לפני שאני נכנס למיטה". "לשירותך, אדוני", השבתי והענקתי לו את מלוא התמסרותי בטרם נרדם. |
|
|
infinite(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
22 באוק׳ 2004
גרררררררררר
ו..איזה בוקר היה לכם...  
|
|
|
crazy_toast(שולט){אליס}
|
לפני 20 שנים •
22 באוק׳ 2004
ציטוט: "בוא, עבד, תשכב על השטיח שלך, אני רוצה לחמם את רגליי על גופך לפני שאני נכנס למיטה".
זה מה שנקרא, סאב סדין חימום. רק להזהר ולהוציא מהשקע לפני שנרדמים! עלילותיו של העבד מרתקות. מחכים פה להמשך. |
|
|
|
shoko(מתחלפת){Rainbow}
|
לפני 20 שנים •
23 באוק׳ 2004
מתי ההמשך?כבר יוצאת מדעתי מהמתנה... 
ועל הדרך, אחמיא לך, שאתה יודע לכתוב... הרבה זמן לא קראתי סיפור קולח כזה שליווה אותי גם למשך היום... שוקו |
|
|
|
מאסטר יקיר(שולט)
|
לפני 20 שנים •
23 באוק׳ 2004
תודה יקיריי,
שוקו, ברוכה הבאה לפורום, תודה על תגובתך המעודדת 
|
|
|
blue_slave(נשלט){מאסטר יקיר}
|
לפני 20 שנים •
29 באוק׳ 2004
אדוני, שקיקה זה לא ממש מה שאני חש בקוראי את הסיפורת,
ריתוק, מיקסם, וחירמון..............זה מה שהמילים מוזגות לתוכי. אני קורא וחש, קורא וחש, אולי נדמה לי שהייתי בקטע הזה? לא! אבל זה כתוב כך שכל אחד יכול למצוא את עצמו בסיפור....... תודה על כל זה, אדוני. |
|
|
Dark Artist(שולט)
|
לפני 20 שנים •
2 בנוב׳ 2004
מהפך
האדון שבך התחיל להתעורר
 הדרך שבא קיבלת לידך את הכוח וההתמסרות שבלרצות את האדון לך מדהימה.
|
|
|