"Doctor, please save me."

"Doctor, please save me."

תחת כנפיך • 5 באפר׳ 2025

https://suno.com/song/dbfc3704-3db6-4430-b252-ab67e3d3ebaa?sh=xaK1RPZwgIMeGiPA

אני דופק על הדלת – היא מרחפת אל תוך החדר,
I knock on the door – she floats into the room,
כמו מלאכית עם תואר ודכדוך מזדמן.
Like an angel with a degree and occasional gloom.

אני נכנס לאט, המקום מעוצב היטב,
I walk in slowly, the place is well designed,
כורסה בצבע בז’, קקטוס – מהסוג העמוק והאסתטי.
A beige armchair, a cactus – the deep, aesthetic kind.

היא מחייכת אליי – המנה האמפתית,
She smiles at me – that empathetic dose,
מהסוג שלומדים ב"אמפתיה 101, אני מניח".
The kind they teach in “Empathy 101,” of course.

"איך אתה מרגיש?" – היא לוחשת כמו תפילה.
"How are you feeling?" – she whispers like a prayer.
"דוקטור, בבקשה תצילי אותי… אני צריך את הכדור, הוא אמור לתקן ייאוש."
"Doctor, please save me… I need the pill, it’s meant to fix despair."

"הבעיה שלך," היא אומרת, "התחילה עם סבתא שלך."
"Your problem,” she says, “started with your grandma."
"אבל תן לזה שבוע – תהיה פרסונה חדש."
"But give it a week – and you’ll be a new man."

היא שולחת לי וייבים טובים בזמנה הפנוי,
She sends me good vibes in her spare time,
אז חשבתי, למה לא? אני אתחיל לטפס.
So I thought, why not? I’ll start the climb.

קניתי מגזין – '10 צעדים לאושר טהור',
I bought a magazine – “10 Steps to Pure Bliss,”
מלא בדיאגרמות, ציטוטים, ולמחמירים אפשר להוסיף גם כורכום.
Full of charts, quotes, and for the strict – a turmeric twist.

הוספתי אותו – לא בטוח למה,
I added it in – not sure what for,
אבל אם זה מודפס – בטח זה מרפא גם את הליבה.
But if it’s in print – it must heal to the core.

התחלתי לצטט קבלה – כאילו אני מינימום מדונה.
I started quoting Kabbalah – like I’m basically Madonna.
"ואור אין סוף" כדי לתאר את החוויה הקיומית שלי.
“Saying Endless Light” to describe my existential drama.

קניתי קריסטל סגול – בעיקר בגלל הגוון,
Bought a purple crystal – mostly for the shade,
אמרו שהוא חוסם אנרגיה רעה ומרפא גם לב שבור.
They said it blocks bad energy and heals the heartbreak parade.

התחלתי לומר 'אנרגיה' כאילו היו לי מאגרים,
I kept saying “energy” like I had reserves,
למרות שהייתי מרוקן, חרד, ובלי עצבים.
Though I was drained, anxious, and out of nerves.

אני כבר לא אומר 'שלום' – עכשיו זה 'נוכחות',
I don’t say “hello” – now it’s “presence,” you see,
וכל נשימה שלי מתועדת בקבוצת התפתחות.
And each breath I take is logged in a growth group selfie.

אני לוגם קפה פרואני בדיוק בזמן הנכון,
I sip Peruvian coffee at the exact right time,
חצי אספרסו, חצי גללי פרות – ארצי, נשגב.
Half espresso, half cow dung – earthy, sublime.

אני משמיע רק תקליטי ויניל – ישנים ואמיתיים,
I play only vinyl – old-school and real,
למרות שאני לא מבדיל בין ג'אז למוזיקה צורמת.
Though I can’t tell jazz from a microwave squeal.

כותב ביומן שלי: 'אני מושך שפע',
I write in my journal: “I attract abundance,”
אבל כל מה שאני מושך זה עודף קיום מיותר.
But all I attract is existential redundance.

נשימה פנימה על חמש, נשיפה על שבע,
Breathe in on five, exhale on seven,
עדיין בלחץ – כאילו השעון שלי הולך אחורה.
Still stressed – like my clock ticks backward from heaven.

נרשמתי למועדון קריאה – קראו לזה אלוהי,
I joined a book club – they called it divine,
אז אמרתי 'כל כך רב שכבתי!' למרות ששנאתי כל שורה.
So I said “so layered!” though I hated each line.

זה היה על יפני שחי על עץ נורווגי –
It was about a Japanese man in a Norwegian tree,
הנהנתי באירוניה, כאילו זה עמוק, לא רק ריק.
I nodded ironically, as if it spoke to me.

לגמתי יין כתום עם נגיעה של אפרסק,
Sipped orange wine with a hint of peach,
דיברנו על קיום וחופש ביטוי.
Talked about existence and freedom of speech.

וחשבתי – איפה מוזגים את הדבר האמיתי?
And I thought – where’s the real stuff poured?
מישהו פה באמת קורא? או שכולנו פשוט משתעממים?
Does anyone here read? Or are we all just bored?

אז חזרתי אלייך, דוקטור, עם עיניים מושפלות,
So I came back to you, Doc, with my head held low,
אמרתי: 'עשיתי הכל – אפילו ניסיתי לרשום חלומות ונשימות קשובות.'
Said: “I did it all – even mindful breathing and dreams in a flow.”

קראתי, נשמתי, קניתי, קיללתי – הכל בכוונה,
I read, I breathed, I bought, I swore – with full intention,
אז למה אני עדיין מרגיש כמו מסטיק שנדבק לחיים?
So why do I still feel like gum stuck in dimension?

למה אני מפרסם על 'שלום פנימי' בסטורי,
Why do I post about “inner peace” in a story,
ואז מעשן שרשרת בחוץ כמו אלגוריה טרגית?
Then chain-smoke outside like a tragic allegory?

את חייכת כמו בודהה עם טוויסט של שפתון אדום,
You smiled like Buddha with a red lipstick twist,
הביטה בי עם אותה רשמיות של מטפלת מוסמכת.
Looked at me with the same certified therapist gist.

ואמרת בלי פינוק, בלי פילטר, בלי סיבוב:
And said with no fluff, no filter, no spin:
"אולי… פשוט אולי… אתה צריך להקשיב לעצמך."
“Maybe… just maybe… you need to listen to yourself… from within.”