התחלה

התחלה

Zar • 9 באוג׳ 2025

שם באותו חדר שכתליו צבועים באדום ועליהם תלויים כלים מכלים שונים, ספק כרעה ספק שכבה היא על שולחן מיוחד שכזה. משהו דמוי שולחן פיקניק, אם כי יותר צר. והספסלים שלו לא היה ממש לצידיו, אלא נמשכו ממנו אחורה ובלטו כמטר ממנו והלאה. הן הספסלים והם פלטת השולחן היו מרופדים ומצופים בעור אדום בוהק.

ברכיה, שוקיה וכפות רגליה היו מרותקים היטב אל הספסלים. אלה מימין, ואלה משמאל. כל זאת באמצעות כמה רצועות עור מהודקות היטב, שלא אפשרו כל תנועה בחלקי הגוף הללו. אגנה, בטנה וחזה היו גם הם מרותקים לשולחן עצמו, באמצעות חגורות עור מאותו סט. ירכיה היו מרותקים לרגליים האחוריות של השולחן. זרועותיה וידיה לרגליים הקדמיות. את ראשה יכולה להזיז מעט מכאן לכאן. כל שאר גופה היה מקובע לחלוטין.

הוא הניח את ידו על גבה, וליטף אותה ברכות. ואז שאל אותה: "את באמת לא יודעת מה הולך לקרות, עכשיו?"
מתוך בכיה ענתה לו: "לא, מה אתה רוצה לעשות לי?"
והוא ענה: "מיד אסביר לך, בפרוטרוט".

-----------------------------------------------

במשך מספר חודשים הוא הגיע פעם בשבוע לשוק השפחות. היה סורק את כל ה"סחורה הטריה" הניצבת כבולה לקיר באמצעות שלשלאות, נשים ונערות, יותר צעירות, יותר בוגרות, חלקן בוכיות, חלקן אדישות, חלקן עומדות, חלקן כורעות, אבל כולן כולן, לגמרי יחפות ועירומות. לא פעם משכה מישהי מהן את עיניו. היה עוצר, מביט בה מעט, אולי אפילו מחליף איתה מלה או שתיים. היו בהחלט כאלה שאילו "לא הייתה ברירה אחרת", היה שמח לרכוש אותן. אבל הוא לא רצה מישהי של "בלית ברירה". הוא רצה את האחת והיחידה. את זאת המושלמת. את זאת שתהיה שלו לעד. את זאת שלעולם לא יימאס לו ממנה.

והנה לאחר מספר חודשים, באותו יום שישי שבו עבר על פני השורה, הבחין בה. מישהי חדשה, שמעולם לא ראה קודם. כורעת על ברכיה, ידיה אזוקות מאחורי גבה, קולר שרשרת לצווארה, מחובר לטבעת בקיר. שרשרת הקולר הייתה די ארוכה על מנת לאפשר לה לעמוד או לכרוע, לפי בחירתה. לא תמיד צריך לצמצם שפחה עד כדי אפשרות אחת בלבד. לפעמים זה נחמד להעמיד לה אפשרות בחירה, ולראות מה בחרה באותה שעה. ייתכן ובזמנים אחרים, הייתה בוחרת אחרת.

הוא המשיך לסקור את השורה, אבל לאחר כעשר דקות חזר אליה, ונעמד לפניה. וכך הביט בה. מאחר וראשה היה נוטה כלפי מטה, שערה הבהיר הסתיר משהו את פניה, את צבע עיניה הסגורות משהו בשל הבכי לא ראה. שדיה היו בדיוק בגודל שאהב. דומה היה שגופה בנוי היטב, אבל בגלל הכריעה לא יכול היה להיות בטוח בכך. אלא שכך או כך, הדמיון שלו הסתחרר. דומה היה לו שמישהי יפה וענוגה ממנה לא ראה מעולם.

יפה ועגונה, נהדר. אבל האם תהיה לו גם לשפחה מענגת? האם תציית לו, ותרצה אותו? או שמא יצטרך להילחם בה ולשבור את רוחה, ולבסוף למכור אותה כשבר כלי לאיזו מכלאה?

"הרימי את ראשך והביטי אלי!" ציווה. למרות שלא הייתה לו כל סמכות פורמלית עליה.
הנערה הרימה את ראשה והביטה בו. מתוך כך, שערה הזהוב הבהיר גלש לצידי פניה, וכשפתחה את עפעפיה, נגלו אליו עיניים כחולות, עמוקות ומלאות הבעה של צער וכאב.

זהו. את ליבו שבתה היא. ככל שזה תלוי בו -- זוהי הנערה של חייו. אין לו כל ספק. אבל בכל זאת, הוא לא רצה שזה יהיה תלוי רק בו. הוא רצה יותר מזה. הרבה יותר.

"את יכולה לקום ולעמוד?" שאל.
היא הנהנה בראשה בשקט.
"אז קומי!".
והיא קמה בחינניות ונעמדה מולו, במשהו שהוא בין עמידת דום לעמידת נוח. כפות רגליה צמודות זו לזו, אבל ידיה מאחורי גבה, שהן היו מרותקות שם זו לזו. ראשה שוב היה מורכן כלפי מטה, ושוב הסתיר השער את הפנים והעיניים.
"הרימי את ראשך, והביטי בי, יש לי עוד כמה שאלות שאני רוצה לשאול אותך."
הנערה צייתה.

למה? למה היא צייתה? הרי הוא היה סתם איש מהשוק שעבר שם לרגע. לא הייתה לו כל סמכות עליה. היא לא הייתה רכושו, ולא הייתה חייבת לו מאומה. האם הייתה צייתנית מלידה? האם פשוט פחדה ממנו? ואולי צייתה מתוך איזו שהיא קרבה כלשהי שגם היא חשה כלפיו? לא היה לו מושג.

"מה שמך?"
"זואי", ענתה.
הוא לא הגיב לכך, לא במבע פנים, ולא במלים. אבל בתוך תוכו הוא חייך. שם חמוד ביותר לנערה העומדת להיות שפחתו. מכל מיני סיבות שעדין אין זה המקום לפרטן.
"בת כמה את?"
"לפני שבוע מלאו לי 18 ... זה היה היומולדת שלי כש ..."
"אז תגידי לי, זואי, את יודעת איפה את נמצאת? את יודעת מה הגורל שלך?"
"חטפו אותי ואת החברות שלי, והביאו אותנו לכאן. אף אחד לא אמר לנו למה. אף אחד לא אמר לנו מה יעשו בנו. אין לי מושג."

"כאן זהו שוק השפחות. במדינה הזאת, נשים הן שפחות של הגברים. חלקן שפחות מלידה שגדלו כאן. חלקן מיובאות ממקומות אחרים. בעיקר מפני שלעיתים יש לגברים יותר מאשר שפחה אחת, ולכן אין מספיק שפחות מקומיות."
ההלם על פניה היה די ניכר.
"אם כן, אני מניח, שאת אינך מקומית, אלא שייבאו אותך לכאן."
"כן, חטפו אותי ואת החברות שלי באמצע הלילה. כדי לחגוג את היומולדת 18 שלי, ישנו באוהל על שפת הים, ולפתע נעלם האוהל ואנחנו נלקחנו. אף אחד לא הסביר לי עדיין בשביל מה.
"אז זהו. שאת עומדת כאן למכירה. ומי שישלם את מחירך, יקנה אותך, ואת תהיה הרכוש שלו."
"ומה הוא יעשה לי?"
אה - מאוד פשוט - מה הוא יעשה לך? "הוא יעשה בך, מה שיתחשק לו."
"הוא ... הוא ... יאנוס אותי?"
"סביר להניח."
"הוא יתעלל בי? יכה אותי?"
"אין להוציא מכלל אפשרות?"
"הוא יהרוג אותי?"
"כמובן, גם זאת אפשרות -- בין אם זה הקינק שלו, ובין אם סתם יימאס לו ממך."
הנערה החלה לבכות, דמעות של ממש זלגו מעיניה.

בניגוד לצפוי, בניגוד לכל היגיון, הוא שלך את ידו בעדינות, וניגב את פניה.
"די, די, זה לא חייב להיות ככה. ישנן גם אפשרויות אחרות ..."

אדם נוסף, לקוח פוטנציאלי, נעצר לידם, והביט בנערה. אבל כשהוא נעץ באיש הזה את עיניו, מיהר אותו אדם להסתלק משם. זו הייתה שיחה פרטית, בינו לבינה. אם היא הולכת להיות השפחה שלו, אין זה עסקו של אף אדם לצותת לאותה שיחה.

"תקשיבי לי, זואי. אני חושב לקנות אותך. לקחת אותך להיות שלי."
"ומה אתה תעשה לי?"
"כפי שאמרתי מקודם -- כל מה שיתחשק לי."
"תתעלל בי? תאנוס אותי? תהרוג אותי?"

הוא ליטף את פניה בעדינות ואמר כך:
"הכל תלוי בגישה שאת תפגיני. כך למשל, אם תשתוקקי שאעשה בך מעשה, הרי שלא יהיה זה אונס, נכון? אם תקבלי באהבה משחקי כאב או השפלה שאעשה בך, זאת לא תהיה התעללות, נכון? אם תגרמי לי לרצות אותך לתמיד, הרי שיהיה מטופש להרוג אותך, נכון?"
היא שתקה ולא ענתה דבר.
ואז הוא הוסיף ואמר: "אני עושה בשפחה שלי כל מה שאני רוצה. אבל יש לי מין סטיה מוזרה כזאת. לגמרי לא נורמלית, אבל קיימת. אני אוהב שהשפחה שלי תהיה מאושרת בכך שהיא השפחה שלי, ולא של מישהו אחר. לפעמים זה כואב לה, לפעמים היא מושפלת, לפעמים קשה לה. אבל בסופו של יום, מעומק ליבה, היא כורעת בפני, מנשקת את רגליי, ואומרת לי תודה מעומק ליבה. וכשהיא שוכבת לידי במיטה, היא מתחפרת בי הכי עמוק שאפשר, כי היא רוצה להתחבר אלי, להיות לגוף אחד."
היא המשיכה כך, מבטה במבטו, שותקת, ולא אומרת מלה.

ואז הוא אמר לה בפשטות: "ההחלטה היא שלך. החלטה מרצונך החופשי לגמרי. אם תחליטי שאת רוצה להיות שלי, זוהי ההחלטה החופשית האחרונה שתקבלי בחייך. ואם תחליטי שאינך רוצה להיות שלי, אין לדעת מה יעלה בגורלך, אין לדעת מי לבסוף יקנה אותך. אז מה את מחליטה?"
היא הביטה בעיניו עוד זמן מה, ואז אמרה: "אני רוצה להיות שלך." כך בפשטות, בלי התנסחות, בלי כל יומרה.
והוא ענה לה: "מצויין. אם ככה, כל מה שעלייך לעשות, זה להתחנן בפני, בנימוס המקובל, שאקח אותך."
והיא אמרה: "אבל אינני יודעת למה הכוונה."
והוא ענה: "ברור שאינך יודעת. אבל בדיוק בשביל זה אני כאן. אני אדריך אותך." ובאומרו כך, ליטף את פניה ברכות מדהימה.

"הצמידי את רגלייך וברכייך. כופפי את ברכייך וכרעי מטה, עד שישבנך יהיה ממש מעל כפות רגלייך. הניחי את שתי הברכיים על הקרקע. התכופפי קדימה, והניחי את מצחך על הקרקע, ככל שהשרשרת הכובלת את ידיך תאפשר."
הנערה מיהרה לבצע את ההנחיה, בחינניות שאין למעלה הימנה.
ספורטאית? רקדנית? הרהר לעצמו ... חיננית ויפהפיה מושלמת.
"עכשיו, אם ורק אם, זה לגמרי לגמרי לגמרי, מרצונך החופשי, ומעומק ליבך, אמרי את המלים הללו: 'אדון, הנערה הזאת מבקשת ממך לקחת אותה להיות השפחה שלך. הנערה הזאת מתחייבת תמיד לציית לך, ולרצות אותך, אדון!' ".
הוא הביט בנערה הכורעת מטה לפני, הביט בה במשך שניות ארוכות, ארוכות מאוד. כך לפחות חשו שניהם. אבל העומד מהצד היה יכול למדוד באמצעות שעון, שהשניות הללו היו לא יותר מאשר כ-15 שניות רגילות. אשר בסיומן נשמע קול צעיר, צלול ובהיר, מתוק מדבש האומר בדיוק באלה המלים: "אדון, הנערה הזאת מבקשת ממך לקחת אותה להיות השפחה שלך. הנערה הזאת מתחייבת תמיד לציית לך, ולרצות אותך, אדון!"

קצב פעימות ליבה הוכפל. גם קצב פעימות ליבו שלו. הוא כרע על ברכו לצידה, וליטף ברכות את ראשה.
"תשארי כך, מתוקה. אני אגש עכשיו לשלם עבורך, ולקבל אותך".
"כן, אדון!" לחשה.

"'כן, אדון' היא אמרה" חשב לעצמו. "לא סתם 'כן', אלא 'כן, אדון!'. היא יודעת כבר לכרוע בחינניות, היא יודעת לענות בנימוס, היא מושלמת עוד מטבע בריאתה."
כך חלפו מחשבותיו בליבו, בעודו מתרומם וניגש אל הסוחר לשאול על מחירה.

הסוחר, ששם לב מהצד לדינמיקה שנוצרה בין השניים, ראה לנכון להכפיל את מחירה של הנערה, שמלכתחילה היה גבוה ב-50% ממחירה של כל נערה אחרת בשוק. הוא חייך אל הסוחר, והניח את הסכום המבוקש במזומן בידיו.
"אוקיי, היא שלך עכשיו, תכף נמסור לך אותה. אבל למה אתה מחייך כל כך? הרי שילמת עליה מחיר גבוה לאין שיעור?"
"אה, אני מחייך, כי שילמתי עבורה פחות מ-10% ממה שהייתי מוכן לשלם עליה ..." ענה, בעוד הסוחר קצת מתייבש מהתשובה.

השניים ניגשו לנערה הכורעת. הסוחר פתח את המנעולים ושחרר את הנערה משלשלותיה. וכך ממש ממש עירומה כביום היוולדה נותרה היא כורעת על פניה, ידיה מאחורי גבה, ממתינה לגורלה.
הוא הוציא מתיקו מספר חבלים. באחד מהם קשר את מפרקי ידיה זה לזה, באותה תנוחה מאחורי גבה. אזי ציווה עליה להתיישב חזרה. ובחבל אחר, מעט ארוך יותר, יצר לולאה שהשחיל על צווארה, וממנה סילק הצידה את שערותיה. לולאת הובלה שכזאת, שאת קצה החבל שלה יכול היה לאחוז בידיו. ואז ציווה עליה להתרומם לעמידה. ושוב עשתה זאת בחינניות שאין למעלה הימנה. אזי לקחת פיסת חבל נוספת, וקשר קצה אחד לכל אחד מקרסוליה. אורך החבל בין שני הקשרים היה כ-30 ס"מ. יכולה לפסוע בצעדים, אבל צעדים קטנים בלבד.

"הרימי את העקבים שלך, ועמדי על קצות האצבעות." כך ציווה. והיא מיהרה לציית.
"אנחנו נלך עכשיו ככה אל הרכב שלי. תקפידי ללכת על קצות האצבעות בלבד."
"כן, אדון!" אישרה שהבינה את ההנחיה, למרות שלא הייתה ברורה לה הסיבה. כלומר, לא הייתה ברורה לה הסיבה מדוע הוא נתן את ההנחיה הזאת. אבל באותה שעה זה לא היה משנה כל כך. היתה לה לגמרי ברורה הסיבה מדוע צייתה להנחיה הזאת. מדוע? כי ככה ציווה עליה האדון שלה. וכי איזו סיבה אחרת יכולה להיות יותר מתאימה?

הוא הוביל אותה לאורך השוק אל החנייה, ואל המכונית שלו. אנשים הסתכלו עליהם בעוברם. הוא ידע מה הם חושבים. הוא ידע שהם מקנאים בו. זבש"ם. אבל מה היא חשבה באותו זמן, מה עבר בראשה, מה הרגישה, כל זה הוא לא ידע. האם התביישה? האם פחדה? האם הייתה גאה? האם הייתה לה תקווה? יהיו זמנים שבהם הוא יחקור אותה חקירה צולבת, על מנת לדעת ולהבין לחלוטין את העובר בראשה. ויהיו זמנים אחרים, שבהם יבחר לתת למחשבותיה חופשיות גמורה. נכון, היא השפחה שלו. היא שייכת לו. היא צריכה לעשות בדיוק מה שהוא רוצה. אבל כשהוא רוצה שהיא תחשוב באופן חופשי, אז זה מה שהוא רוצה. ואם זה מה שהוא רוצה, אז זה מה שהיא עושה.

הגיעו אל המכונית שלו. פתח את הדלת, והושיב אותה מאחור. שם, שם בתוך פיה גאג כדורי, ורכס אותו מאחורי עורפה. סביב עיניה הרכיב כיסוי עיניים, דומה לזה המחולק לנוסעים בטיסה. אזי נכנס למושב הנהג, ונסע. למה כיסה את עיניה? למה חסם את פיה? לא היה בזה צורך "מעשי". זה נעשה אך ורק כדי לשלוט ברוחה ובנפשה. כרגע היא משוללת יכולת תנועה, יכולת דיבור ויכולת ראיה. אחר כך ישיב לה את היכולות הללו. בהדרגה.

כעבור פחות משעה הגיעו אל ביתו, שם הכניס את הרכב לחנייה המקורה, הוציא את המלאכית הקטנה מהמושב האחורי, והוביל אותה אל תוך הבית. והיא כמובן, חסומת עיניים, וכבולה בקרסוליה, דידתה אחריו כפי יכולתה.
"הזהרי במדרגות" אמר לה, כשהוביל אותה למטה אל המרתף. הוא עבר לעמוד לפניה, וידו שהיתה נתונה תחת בית השחי שלה, הנחתה אותה מדרגה אחר מדרגה. בשביל מה זה טוב? לא היה אפשר פשוט להתיר את קרסוליה, ולהסיר את כיסוי העיניים שלה? כמובן שהיה אפשר. אבל אפשר היה גם שלא לפעול כך. אפשר היה להוביל אותה בצורה שעשה. ובכך להדגים לה שהיא יכולה לתת בו אימון. לסמוך עליו. אם הוא לא רוצה שהיא תיכשל ותיפול במדרגות, אז אפילו שהיא חסומת עיניים וכבולת קרסוליים, היא תצליח לרדת במדרגות אחת אחת בבטחה. כי הוא שם. בשבילה.

----------------------------------------------------------

שם בהגיעם לחדר שכתליו צבועים באדום, פתח את דלת החדר, והכניס אותה פנימה. ואז הסיר את כיסוי העיניים מעליה. היא עפעפה בעיניה מספר פעמים, עד שהראיה הסבירה שבה אליה. מעולם לא ראתה מתקנים שכאלה. מעולם לא ראתה אביזרים שכאלה. למעשה, הם די הפחידו אותה. אבל שם היא הייתה, חסומת פה, וכבולה. להתנגד לו לא הייתה יכולה. אפילו לא העלתה בדעתה. ולכן כשהוביל אותה באמצעות חבל הלולאה שעל צווארה אל אותו שולחן עם ספסלי הצד, דידתה ברגליים כבולות אחריו. שם אצל השולחן, הסיר את החבל הכובל את קרסוליה, וציווה עליה לטפס ולכרוע בשתי ברכיה על הספסלים. ואז להתכופף קדימה, ולהניח את בטנה על השולחן.

באמצעות סדרה של חגורות עור ריתק את כפות רגליה, שוקיה וברכיה אל הספסלים. את ירכיה לרגליו האחוריות של השולחן. את אגנה, מותניה וחזה את השולחן עצמו. אזי פרם את החבל הקושר את ידיה מאחורי גבה, הוביל את ידיה לצידי השולחן, וריתק אותן באמצעות חגורות עור נוספות אל רגליו הקדמיות של השולחן. לבסוף הסיר את חבל הלולאה מעל צווארה.

וכך שכבה היא שם, כשאת ראשה היא יכולה להניע מעט מצד לצד, אבל כל שאר גופה לגמרי מקובע. כן, והגאג הכדורי עדיין בפיה.

אבל הוא רצה לשוחח איתה. רצה לשמוע דברים מפיה. רצה לאפשר לה, לא רק לענות לשאלותיו, אלא גם להגיב באופן ספונטני לאשר עומד לקרות לה. הן הדברים עצמם, והן תגובותיה שלה, ייחרתו בליבם לעד. והחריתה הזאת, תהיה חשובה לאין שיעור, מעצם הדברים עצמם.

אשר על כן, פתח את הידוק הגאג שמאחורי עורפה, והסיר אותו מפיה.

הוא הניח את ידו על גבה, וליטף אותה ברכות. ואז שאל אותה: "את יודעת מה הולך לקרות?"
"אתה הולך לחדור אלי עכשיו?" שאלה.
"לא, לא. זה יקרה אומנם בעתיד, אבל עדיין טרם הגיעה השעה."
היא זכרה את כל אביזרי ההצלפה שראתה על הקירות. שוטים למיניהם, מקלות וקנים שונים ומשונים.
"אתה הולך להצליף בי עכשיו?" שאלה.
"לא לא. גם זה יכול להיות שיקרה, אבל ממש לא עכשיו. אולי בעתיד."

"את באמת לא יודעת מה הולך לקרות עכשיו?" שאל.
ומתוך בכיה ענתה לו: "לא, מה אתה רוצה לעשות לי?"
והוא ענה: "מיד אסביר לך, בפרוטרוט".
וכך עשה.

-----------------------------------------------------------

Moon cat​(נשלטת) • 9 באוג׳ 2025

תדע שזה נדיר שגבר כותב ככה בלי לקפוץ ישר למנה העיקרית