למה הכלוב נהיה משעמם?

שאלה:
לכל אלו שכן מרגישים.ות שמשעמם להם.ן כאן
לא שואלת ממקום תוקף או ממקום של "יאללה יאללה, לכו מכאן כבר" או ממקום של סתימת פיות של "טוב, מה אתם.ן מעיזים.ות להתלונן בכלל", אלא באמת מסקרנות
מה, למרות השעמום שאתם.ן מרגישים.ות, משאיר אתכם.ן כאן?

רק אגיד לגבי קבוצות הפייסבוק - יש מעט מאוד קבוצות שיש בהן דיונים אמיתיים ומעניינים על בדסמ. (אני יודעת בשלוף על 2)
שאר הקבוצות, שהן כמובן עם ניהול נהדר בלה בלה וכו' וכו', פשוט הפכו לקבוצות פרסום וצומי.
זה לא רע, זה פשוט לא מאוד מעניין בעיני.

ולא, לא קל להחזיק דיונים ועניין לאורך זמן, בטח לא כשיש מגבלות נושאים ועומק, והקהל מתמקד בטפל שקל לתקוף או לתמוך בו, במקום לנסות להתמקד במורכבות או בעומק.

זה נכון בכלל לתרבות הדיון באינטרנט, לא רק לכלוב.

אז אולי תוספת ניהול הייתה עוזרת לסנן תכנים שחוזרים על עצמם ללא לאות או כאלה שמקומם בלוח המודעות, אבל זה לא בהכרח היה גורם לעניין ודיון.
זו אחריות שמוטלת עלינו, הגולשים, ללמוד, לחקור, לדון וכו' בנושאים חדשים לנו, במורכבות, בשחור שהופך אפור ולאו דווקא מוקצה מחמת מיאוס. (למשל הדיון שיכל להתפתח בשרשור על הפינדום שמהר מאוד הדרדר להאשמות "ניצול" כצפוי)

אולי נגלה כך קינקים חדשים או כיוונים אחרים להביט בהם על הקינק הבדסמ שלנו, אבל כל עוד נישאר בתחום המוכר והאהוב לנו בלבד - הכל יחזור על עצמו עד מיאוס ושעמום.

וואו.. קראתי הכל ואני לא בטוח אם אני חלק מהבעיה או חלק מהפיתרון

1. זו כנראה לא נוסטלגיה, כי הכל פה. אפשר פשוט לדגום שנים אחורה ולראות אם היה יותר מעניין או לא.
2. אני לא הייתי פה ממש הרבה זמן, ונראה היה לי שהבלוגים הפכו לזירה היותר משמעותית פה. ולאנשים יש כמות אנרגיה סופית, שהם מעדיפים לשים על הבלוג?
3. אולי פשוט נגמרו הדברים הגדולים לדסקס. ה-bdsm הוא לא תחום שמתפתח ומשתנה בקצב מהיר.
4. עוד דבר שבולט מאוד כעת הוא היחס בין כמות הפעילים פה לעומת כמות הרשומים באתר.
5. כשהכלוב נולד, רוב הפלטפורמות היו אנונימיות וזה התהפך במשך השנים. יכול להיות שאנחנו משווים לפלטפורמות בהן אין אנונימיות כלל ולכן השיח גם הוא שונה.

אומרים שאני הרסתי את הכלוב. אולי הם צודקים.

במקום העבודה הראשון שלי אחרי התואר הראשון היינו צוות גדול. היו קבוצות, ביפים, רכילויות ובין לבין עבודה מרתקת שהוציאה מרובנו את המיטב. אני והמנהלת שלי (ועוד כמה) היינו מקיימים דיונים וויכוחים שאנשים מבחוץ אשכרה חשבו לפעמים שאנחנו רבים, אבל היינו פשוט אנחנו - במלוא העוצמה והאנרגיה. עם האחרים הביפים היו על הרבה נושאים: העבודה עצמה, התשוקה שאחרים רחשו לתחום מול המקל בתחת של אחרים, ועוד ועוד. וכמובן שגם עבדנו בין לבין.
הלכתי בשמחה וקפצתי מהמיטה לעבודה מרוב שנהניתי.
עבר זמן, התחלפו האנשים, קיבלנו מספיק נזיפות מלמעלה על ההתנהגות שלנו ומשהו השתנה. אחרי שאני והמנהלת שלי עזבנו לא הפסקנו לשמוע כמה המקום הוא כבר לא אותו מקום. העבודה לא השתנתה, חלק מהאנשים לא השתנו, אבל הליבה השתנתה ונהיה פשוט רגיל. לא סוער, לא מלוכלך - נקי, מקצועי ופאסון. וואו כמה פאסון מעייף ומייגע נהיה שם.

בעיניי, זה סוג של מה שקורה כאן וזה חלק מהסיבה לשיעמום. הכלוב התרחב. נהיה כוללני יותר, פחות בדסמ וקצוות ויותר כללי (שזה בסדר). ובמקביל נכנסה תרבות של רגישות וסובלנות יתר - לפעמים מזויפת ומאחוריה בריונות, אבל זה נושא אחר. אם אתה אומר משהו שלא מתאים לקו או מעלה נושא רגיש- שוחטים אותך בשם הרגישות. אז לא נדיר למצוא את עצמך הולך על ביצים או פשוט שותק.
נהיה פה מת כי המקום הזה כבר פחות מאפשר אותנטיות ומיניות ובדסמ ושיח לא שיפוטי ובריוני, ולא מייגע מרוב פאסון ורגישות- אלא גולמי ויו נואו.. אמיתי, זה שבו אפשר להתווכח ולשתף בלהט מבלי שמישהו יבוא לגנוח שפגעת במשהו.