הראש החושב שלך - פרק 1+2

אז כשאני בלחץ אני כותבת, אני חושבת שהזמן היחיד שאני אשכרה מצליחה לכבות את הראש החושב שלי זה כשאני כותבת.
תהיו עדינים, זה לא סיפור סקס, זה חלק מרומן בדסמי שאני כותבת, וקשה לי קצת עם הסצנות סקס. בגדול הכל אמור להיות פרק אחד, אבל זה ארוך, אז אני מחלקת לחלקים וגם כי עדיין לא כתבתי הכל.
תהיו עדינים

פרק 1:
הוא מושיב אותי על בעדינות. אני מרגישה את הזקפה שלו מבעד לג׳ינס, הידיים שלו על המותניים שלי והוא מלטף אותי בעדינות מבעד למכנס.
״אני מפחדת,״ אני ממלמלת ומשפילה את המבט. הוא מחייך אלי ברוך ״את לא צריכה לפחד מתוקה, את יכולה לעצור בכל שלב. אני שומר עלייך, אני לא אעשה משהו שיפגע בך. ״ הוא שם יד אחת על הלחי שלי. ״ אם את רוצה לעצור תגידי אדום ואנחנו נעצור הכל, חשוב לי שתהני מזה. זה בשבילי בדיוק כמו שזה בשבילך. ״
אני מהנהנת קלות ונמנעת מקשר עין איתו, אבל נראה שזה לא מוצא חן בעיניו כי הוא תופס לי בסנטר ומכריח אותי להסתכל עליו. ״מה מילת הביטחון שלך מתוקה?״
העיניים שלו בוערות מתשוקה, אני רואה את זה. צריך להיות עיוור כדי לא לראות את זה.
״אדום״ אני לוחשת.
״ילדה טובה שלי. מרגע זה, לכל מה שתגידי או תעשי עלול להיות מחיר, הגוף שלך הוא שלי ואני אעשה בו כל מה שאראה לנכון במסגרת הגבולות שלנו. אני אעצור אך ורק אם אני אראה לנכון, או אם תגידי את המילת ביטחון. את מבינה אותי נועה?״
אני מהנהנת.
לפני שאני שמה לב, הוא מפליק לי ואני קופצת. זה לא כואב, אבל זה מפתיע אותי. ״כשאני שואל שאלה אני מצפה לתשובה. ״
הוא נוזף בי בשובבות. ומלטף לי את השיער.
״אני מבינה״ אני מגלגלת עיניים, אני לא עושה את זה בכוונה, וכשאני מבינה שעשיתי את זה אני עוצמת את העיניים בחוזקה.
הוא מחייך אלי בחום ואני מרגישה את הידיים שלו מתחת לבד החולצה שלי, המגע שלו עדין ועם זאת מלא בבעלות. הן עוברות מהמותניים לבטן שלי ולפני שאני שמה לב הן בקו החזייה שלי.
הוא משתהה לכמה שניות על סוגר החזייה, אני תוהה אם להציע לו עזרה אבל אז הוא מצמיד אותי אליו באחת. אני צמודה לחזה שלו ואני מרגישה את הלב הפועם שלי. ״את תשלמי על הגלגול עיניים הזה״, הוא לוחש לי באוזן ונושך אותה בעדינות. אני פולטת צחוק קצר, כמעט בלי רצוני, הוא ידע שזה יצחיק אותי.
אני מרגישה את הנשימה שלו כנגד האוזן שלי והלב שלי דופק בקצב מטורף, אני די בטוחה שאם הוא ימשיך ככה הוא פשוט יעוף לי מהחזה. הידיים שלו מחליקות במורד הגב שלי ומצמידות אותי אליו ולפני שאני מספיקה להגיב אני מרגישה את החזייה נפתחת.
הוא מתרחק מעט כדי להסתכל לי בעיניים. המבט שלו כבד, דורש. ״אמרתי לך שהגוף שלך שלי עכשיו, נועה. ומי ששייכת לי לא מגלגלת עיניים כשאני נותן לה הוראה.״



פרק 2:
אני מניחה את הראש שלי על הכתף שלו ועוצמת עיניים, אני יודעת שכנראה הלחיים שלי אדומות ממבוכה. אנחנו יושבים ככה כמה דקות, הוא מלטף לי את השיער, אני מרגישה את הידיים שלו משחקות לי עם השיער. אני יודעת שאני לא אמורה, אני יודעת את זה, אבל אני מוצאת את עצמי נרגעת בזרועותיו.
״תסתכלי עלי, נועה.״ אני אוספת כל טיפה של משמעת עצמית כדי להימנע מלזרוק לו הערה מתריסה ומרימה את עצמי עד שהמבט שלנו מצטלב. ״את רוצה לעשות את זה?״
אני נושכת את השפה התחתונה שלי, מנסה להסתיר את הרעד. המבט שלו חודר ומשום מה אני לא מצליחה להסיט ממנו את העיניים. אני שונאת את העובדה שהוא גורם לי להרגיש כל כך קטנה, ובו זמנית, אני משתוקקת לזה. להוריד את הנטל לרגע אחד מהכתפיים שלי, לכבות את הראש החושב הזה שלי.
השאלה שלו תלויה באוויר, כבדה ומחייבת. הגרון שלי יבש והחלק ההגיוני שבי צורח לקום וללכת, להגיד לו שזה משחק מטופש, שאני לא צריכה את זה. אבל למרות כל היגיון בריא הגוף שלי... הגוף שלי כבר בגד בי. הוא נמס תחת המגע שלו, תחת הטון השקט והסמכותי הזה.
אני בולעת רוק, מנסה למצוא את הקול שלי שנעלם. העיניים של דן סורקות את הפנים שלי, הוא לא ממהר. הוא מחכה, אני חושבת שעמוק בפנים הוא לא מאמין שאני אעשה את זה, שאני מוכנה להתמסר אליו. אולי בגלל זה הוא לא לוקח את זה ממני בכוח, הוא דורש שאני אתן לו את זה מרצוני. וזה מה שמפחיד אותי יותר מהכל.
"אני מפחדת,״ אני לוחשת שוב, אני לא מדברת על הכאב, או על הסיטואציה. אני מדברת עליי. עליו. על מה שיקרה כשאני אתן לו להיכנס. אני מפחדת להתפרק ושאני לא אצליח לבנות את זה מחדש.
דן לא זז, אבל המבט שלו הופך להיות הדבר הכי יציב בחדר. ״אני יודע,״ הוא מלטף לי את הלחי בעדינות. הוא לא מנסה להקטין את הפחד שלי או לזלזל בו. ״וזה בסדר לפחד. אבל את צריכה לסמוך עלי שאני אשמור עליך, גם מפני עצמך.״
אני מהנהנת והוא מחייך אלי בחום. הוא מתרומם מהספה יחד איתי, אני פולטת צרחה מההפתעה ואולי גם מהלחץ, לא ציפיתי שהוא יצליח להרים אותי. אני לא שמנה, אבל גם לא רזונת, ולא ראיתי את זה מגיע. אני מחבקת אותו מתוך אינסטינקט וזה גורם לדן לגחך, "ואני חשבתי שאת הטיפוס השקט,"ה הוא מעיר, אבל העיניים שלו נשארות רציניות כשהוא מתחיל ללכת לכיוון חדר השינה.
״חשבתי ש...״
״חשבת יותר מדי, כמו תמיד,״ הוא קוטע אותי, מהדק את האחיזה שלו, "נעבוד על זה" הוא קורץ לי. הוא בועט בדלת החדר ופותח אותה לרווחה, ואני מרגישה איך העולם בחוץ נשאר מאחור.
הוא צועד בביטחון אל המיטה, והצעדים שלו כבדים ושקטים על השטיח. הוא מניח אותי במרכז המזרן בעדינות, בתנועה מדודה וכבדה שגורמת לי לשקוע פנימה. לרגע אחד הוא נשאר רכון מעליי, הידיים שלו משעינות את משקל גופו משני צדדי הראש שלי, כולא אותי בתוך הכלוב הפרטי שיצר. ״תני לי את השליטה, נועה. את יודעת שאת לא רוצה אותה יותר.״
אני עוצמת עיניים במבוכה ומרגישה את הסומק בלחיים שלי חוזר. גם בלי להסתכל אני מרגישה את דן מחייך אלי, הוא נהנה מהמבוכה שלי.
"תפתחי אותן, נועה,״ הפקודה שלו שקטה, אבל היא לא משאירה מקום לוויכוח. האצבעות שלו מלטפות את קו הלסת שלי, יורדות אל הסנטר ומטות אותו בעדינות כלפי מעלה. ״אל תתחבאי ממני. לא עכשיו.״
אני ממצמצת, ופותחת עיניים בלית ברירה. הפנים שלו קרובים, כל כך קרובים. החיוך שלו הפך למשהו אחר, כמעט אפל יותר.
״ככה,״ הוא מאשר, והקול שלו מחוספס. ״אני רוצה לראות את הכל. כל פחד, כל רעד, כל תשוקה. מעכשיו את לא עוצמת עיניים אלא אם כן אני מרשה לך. הבנת?״
אני מהנהנת באיטיות, לא בטוחה אם אני יכולה לסמוך על הקול שלי. כל האינסטינקטים שלי צורחים עלי לעצום עיניים ולהיכנס מתחת לשמיכה, אבל אני לא עושה את זה. אני נושמת עמוק והוא מחייך אלי ברכות בזמן שהוא עוזר לי להתרומם ומוריד ממני באיטיות את החולצה.
האוויר הקריר של החדר פוגש את העור שלי, ואני מצטמררת. פתאום, בלי השמיכה המגוננת, אני מרגישה חשופה לגמרי. הידיים שלי נשלחות אוטומטית כדי לכסות את החזה, תנועה של חוסר ביטחון שאני לא מצליחה לשלוט בה.
דן עוצר אותי מיד. הוא תופס את פרקי הידיים שלי בעדינות אך בנחישות ומצמיד אותן למזרן, משני צדדי הגוף שלי. "אל תגרמי לי לקשור אותך."

זה יפה, את מעוניינת בביקורת בונה או פחות?

ברור
תמיד

יש שם משהו שעובר בעיניי קצת מלאכותי, שבלוני וזה מקשה לשקוע לתוך הסיפור. אפילו משהו בצורה שהשמות מופיעים בטקסט. זה כאילו מרגיש כמו משהו שקראתי ברומנים רומנטיים כבר מיליון פעם ולכן עובר כפחות אותנטי. אין לי מושג אם זו פנטזיה או משהו שבאמת קרה, אבל בכל מקרה הייתי מנסה לחפש דרך יותר לספר את הסיפור ופחות להתמקד באסתטיקה, להתחבר אליו יותר רגשית.

כתוב מעולה .. מתי ההמשך?