דתיים/ות וחרדיים/ות לכתבה בעיתון?

"אף אחד עוד לא התחרט על ראיון שהוא לא נתן" (ראובן אדלר).

זה נכון עקרונית.
רק שזה יוצר תרבות של פחד.

אז כן, לפעמים אנחנו משנים את דעתנו.
אבל החוכמה זה להתנצל, ולהשתדל לעשות טוב.

וכמו שהרבמם אומר שאם האחר סלח לך.
אז התכפר לך העוון.

ובגלל שאנו לא בטוחים מה נכון ומה לא, אז עדיף לא להיות אכזרי מידי לאחר, בשעת צרה.


זה לפחות מה שאני משתדל לעשות בחיים.
אבל אם יש למישהו תובנה אחרת אשמח להחכים.

זאת הבנה שמגיעים אליה רק אחרי כמה התנסויות בעולם הבדס"מ, כשהוא חודל מלהיות ריגוש ראשוני, כשהוא לא כבר המשהו "האסור" הזה שאתה מרגיש בתוכך אבל עוד אין לך מילים להסביר לעצמך, ובטח שלא לאחרים.
כשהוא כבר לא משהו שאתה צריך עוד לעכל, כבר לא "סוד" שאתה היחיד בעולם שיודע כי כבר חווית כמה פרטנרים במציאות, כשהוא לא רק סרטי פורנו מוקצנים שקופצים לך כשאתה מנסה למצוא מקום שאליו אתה שייך ורק מבלבלים אותך יותר.

כשהבדס"מ הופך לשגרה, לעוד משהו בחיי המין שלך, כשאתה מפסיק להתייחס אליו ברצינות תהומית כי הכרת בדס"מיים אחרים באופן לא מיני ואתה לומד דרכם אפילו לצחוק על זה...
רק כשמגיע השלב הזה, אז באמת זה לא משנה, לא צריך שום כתבה בעיתון. כי זאת בסה"כ עוד חוויה אישית, עוד סוג מסוים של סקס, לא ביג דיל.

אבל בשביל להגיע לנקודה שבדס"מ הוא לא חדשות מרעישות בן אדם צריך לעבור מסע שלם.
יש כאלו שהתמזל מזלם ויעברו מסע ממש קצר, ומי שעתידים לעבור מסע ארוך הם אלו שמגיעים מחברות שאפילו מין ונילי נחשב טאבו בהן, אז בדס"מ נחשב חטא איום ונורא.

את יודעת מה קורה כשאנשים לא מדברים על מין? הם מגיעים למסקנות הכי מעוותות שאפשר.
ומה קורה כשאנשים מרגישים לבד ושרק הם "חולי הנפש היחידים" בחברה שלהם או באופן כללי? זה בכלל הרסני.
זה למה נרמול הוא קריטי, כי כשמשהו הוא נורמלי אפשר לדבר עליו בצורה נורמלית ולהיכנס לפרופורציות לגביו.

ולא, להירשם לכלוב לא פותר את זה. לפחות לא בהתחלה. הם מגיעים לפה לא עם אפס הבנה אלא עם מינוס, עם אמונה שמשהו בהם מעוות "אם הם נמשכים למשהו כזה", אז מה הטעם לשמור על עצמם או להישמר.

הם יכולים לצבור חוויות שליליות, לפגוע בעצמם ובאחרים, ולא ממקום רע אלא כי מעולם לא הכירו לפני אפילו אדם אחד שיכלו לדבר איתו והיה מכניס אותם לפרופורציות.
כי בחיים לא ראו מישהו שיכול להיות גם חרדי וגם בדס"מי, ולא קיבלו הוכחה שזה לא סותר ושלא חייבים להתנהג כמו סוטה מין במובן השלילי של המונח בגלל הנטייה הזו, אפילו אם הפורנו והחברה השמרנית מעבירים מסר אחר.

רק בסוף, אחרי כמה התנסויות וגלגולים החרדי שרק מגלה בעצמו נטייה בדס"מית יגיע למסקנה שזה כולה חוויה אישית בין שני בגירים שהיא לא כזה ביג דיל.
אבל קודם כל הוא מייחל למצוא לפחות רמז שקיימים בעולם אנשים כמוהו כדי להחליט לעכל את זה, וכתבה בעיתון בהחלט תעשה את זה.

וואו פשוט כל מילה בסלע,
תודה לך על התגובה העמוקה הזאת זה באמת היה מרענן ומרגיע לקרוא

ואיך כתבה בעיתון שכל כולה מציצנות צהובה קשורה למה שאת כותבת?

כשאני גליתי את עולם הBDSM ידעתי על אחרים? הייתי בקושי בגיל ההסכמה. מה זה הקשקוש הזה. מה הקשר אחרים. זו נטיה מינית- או פנטזיה- שאדם מגלה בתוכו. תגליות מניות נעשות לבד. אין שום עניין בנירמול או פיבלוק. מי שמחפש ימצא. דתי ושאינו דתי.

מה גם שדתיים עם גישה חופשית לווינט מזמן הגיעו לכלוב

מתמיה שצריך להסגביר את זה לאישה בגילך.

עד 2013 נטייה לBDSM הוגדרה כהפרעה נפשית בDSM. בקרב חלקים רחבים בחברה הישראלית השמרנית היא עדיין נתפשת כך. זה למשל המצב במיגזר החרדי.

יעבור זמן עד שיגיעו דורות שיגדלו עם התפישה שבדס'מ זו עוד נטיה שהיא עניינו הפרטי של אדם ולא סטייה שצריכה תיקון.

לכן חשוב דיון תקשורתי *מנרמל* שחוזר על האמירה הפשוטה - אנשים עם נטיה לבדס'ם הם אומנם מיעוט אבל לא משהו שצריך לתקן אותו או לטפל בו.

ברור שכן. ברור שגילית על אחרים ברגע שגילית על בדסמ. אם גילית את השם של הקהילה, מן הסתם גילית שהקהילה קיימת. את מבלבלת בין נטייה לקהילה. פנטזיה אפשר לגלות לבד. נטייה אפשר לגלות לבד. אבל בדסמ הוא שם קהילתי לדבר הזה. ברגע שיש שם, יש שפה. וברגע שיש שפה, יש אחרים. בעיניי אי אפשר למחוק את משקל הקהילה. היא אולי לא יוצרת את הנטייה, אבל היא בהחלט נותנת לה שם, הקשר, גבולות, ולעיתים גם הקלה אדירה של ״אני לא לבד״. לכן קצת קשה לי לקבל טענה לפיה ל״אחרים״ אין חשיבות, במיוחד כשהטענה נכתבת בתוך אתר קהילתי על ידי מישהי שנמצאת בו משנת 2004. עצם הנוכחות שלנו כאן היא כבר הודאה בכך שיש ערך כלשהו לאחרים. גם אם הנטייה עצמה לא נולדה מהם.