שליטה וכאב

שאלה לשולטים ולשולטות: האם מתחילת דרככם היה לכם סבבה להכאיב לנשלט/ת, או שבהתחלה כן היה את החשש להכאיב?
איך מגיעים למצב של לתת מכה חזקה לבן אדם בלי להרגיש את הפחד מלהכאיב

קוראים לזה עכבות. המחסום המצפוני הזה שלא מאפשר לך לעשות את מה שהיצר מבקש.
הם נחצים עם הזמן כמו כל תהליך התנהגותי שדורש זמן
לקח לי שנתיים להעיף את הסטירה הראשונה שלי לשאלתך, כש"דברים" אחרים באו נטורל בהשלמה והנאה רבה.

היה לי עד הרגע שלימדו אותי איך והיכן בלי לגרום לנזק. מאז אני מתפרעת לי בכיף כי יש לי את הבטחון.

בהיבט שהוא התייחס אליו, באתי כבר ״אפוי מהבית״.
אבל אם הייתי חסר ניסיון לחלוטין, יש הרבה מאוד כאב שאפשר להתחיל בהדרגה, ולצפות בתגובת הנשלט.
וונג בייקר

מעולם לא היה בי החשש להכאיב. משום שאני יודעת שיש בי שליטה עצמית וברוכה אלוהים שבורכתי יותר מדי ביכולת לתקשר.
שמעתי בני אנוש מספרים שככל שאכפת להם ממישהו, ככה יותר קשה להם להכאיב. אצלי, בעוונותיי, זה ההפך הגמור. ככל שאני חובבת אותך יותר, ככה אני נהנית לייסר אותך בשוטים ובעקרבים, לראות אותך מתפתל בייסורים ולהביא אותך למצב של תסכול וחוסר אונים.

אגב, את מדברת על מכה, ואילו לרוב הכאב הפיזי הוא כאין וכאפס לעומת הנפשי, שגם הוא לעיתים נובע מן הפיזי.

מה שעובד לי, זה להיות חזקה על חזקים.
אני מלכתחילה בוחרת את הקורבנות שלי מבוגרים ומנוסים, ומתוכם בפינצטה את מי שאני בטוחה ללא כל צל ספק שהוא סלע מבחינה נפשית, ואך ורק בו אני עושה שמות ושפטים עם אותה הפינצטה כאוות נפשי.

אני לא פוסלת צעירים אם קיימים גם שם כאלה שסגורים על עצמם עם בגרות רגשית גבוהה ובעלי חוזק כזה שמאפשר להם להרגיש שלמים עם היותם גם נשלטים. עד כה לא נקרה בדרכי. על כל פנים, מעדיפה ללכת על בטוח, על גילים בהם מגובשים יותר ולמודי ניסיון.
ככה הם פחות נוטים להיפגע או "להישבר" רגשית מדינמיקות כוח מאשר בחור צעיר ומבולבל. הידיעה שהאדם מולי הוא בעל חוסן מנטלי גבוה מאפשרת לי להשתחרר עד הסוף בביטחון ולהפעיל אינטנסיביות כרצוני. בלי צורך להיזהר על הרגשות שלו כמו עם זאטוט זב חוטם וחסר ביטחון. נכון שזו הכללה גסה, אך מניסיוני, יש במבוגרים מנוסים מסוימים משהו מגובש יותר עם עמוד שדרה שמאפשר לי להתפרע בחופשיות נטולת חששות בדיוק באופן שמרטיב אותי.

אומנם שאלתך מכוונת לשולטים ואינני מגדירה עצמי "שולטת". זו הגדרה שבאה עם הרבה מטען שאין לי עניין לשאת. על כן אין לראות באמירותיי עצות חלילה. אני פשוט אני, עושה מה שטוב עבורי ושהשאר יתפוצצו. ותקשיבו לי טוב, העצה הכי חשובה שלי היא אל תקשיבו בחיים לעצות שלי. מי שמקשיב, כבר אבוד.

קראתי עד הסוף😂

אין לי חשש להכאיב, ולא היה לי אף פעם.
כן היו לי חששות אחרים, בעיקר לפני שהתבגרתי מספיק, למדתי לתקשר מספיק, ועוד.
למשל, הפחד להכאיב ''מדי'' - לפחד שהצד השני לא מתכוון לעוצמה הזו, או לא מוכן באמת, או רק מפנטז ולא מסוגל להכיל. במיוחד כי הראשון שסישנתי, היה חדש בתחום.
הפחד ''לפשל'' - לכוון מכה, ולא באמת לפגוע, ''לשבור את הדמות'' כזה. או, לכוון מכה, אבל לפגוע באיזור שלא התכוונתי ולגרום נזק. (זה נפתר בקלות ע''י התנסויות על כריות, בובות, חפצים, ולמידה. ובהמשך התנסויות בעוצמות מתגברות על מתנדב נלהב.).

הבעיה מתחילה אחרי שמתרגלים להכאיב 😎😈


מתחילים לחנוק.

היה לי חשש, ילא רק חשש, היה לי פחד והמון בושה.

בסוף כמונוגמית שנהנת לשלוט מתטך מערכת יחסים שבה הנשלט הוא בן הזןג שלי, בעיקר הבתחלה היה לי מאוד קשה.

הדיסוננס הזה בין האהבה שלי והרצון לעשות טוב, לגעת בעדינות ומנגד הרצון להכאיב, ולהכניע.

בטח כבחורה צעירה כשכטלם בחוץ חיה עם מוסכמה חברתיתי שךהכאיב למי שאתה אוהב זה דבר לא טוב.

אז זה לקח לי זמן, והמון שנים לבחון את הגבולות האישיים שלי, לעבור על הרגשות שלי וללמוד לחיות עם דברים מסויימים.

אם בהתחלתי הרגשתי רגשות אשם בכל פעם שפשוט שרטתי מישהו למצב שהיום הרגשות שלי הרבה יותר מזוקקים והבנתי שהרבה מהפחד הגיע פשוט מהלא נודע בתחילת דרכי ורגשות האשם הגיעו ממקורות חיצוניים