דעתכם על ווק

זאלופון(שולט)

לפני שעתיים • 20 במאי 2026

Re: דעתכם על ווק

לפני שעתיים • 20 במאי 2026

► Sunna סאנה כתב/ה:

► נויה הל כתב/ה:

דעתי היא שברגע שהם הכניסו למאבק נסיונות שינוי מין לילדים הם איבדו כל לגיטימציה.
יש היום המון עדויות של בני אדם ששיכנעו אותם לבצע תהליכים בלתי הפיכים לשינוי מין כילדים והם מתחרטים על זה כמבוגרים. התהליכים האלו, יוצרים לדוגמה, עקרות.
אני לא אתן לילדה שלי להחליט לשים קעקוע כל עוד היא ילדה, אז לתת לילדים להחליט על שינוי מין כשהם עוד לא באמת מכירים את עצמם?

כמטפלת (מתחילה) שיכולה בימינו לבצע ייעוץ לאותם ילדים, ולהשפיע בתוך אותן ועדות התאמה מגדרית, שתדע שיש ועדות שלמות על הנושא שדנות על כל מקרה לגופו.
מעבר לכך, לא מבצעים שינוי מין לילדים, אתם יודעים מה כן עושים? פשוט פונים אליהם איך שהם רוצים שיפנו אליהם, ונותנים להם ללבוש מה שבא להם.
לילדים במילא אין מאפיינים מיניים ראשוניים או שניוניים.
העניין של "תהליך התאמה מגדרית" מתחיל יותר בגיל ההתבגרות, כשנותנים בלוקרים על מנת לחסום התחלה של תהליכים מיניים הורמונליים של הגוף. לא נותנים הורמונים של המין האחר, אלא פשוט חוסמים את ההתחלה של תהליך ההתבגרות המינית של הגוף על מנת שלא יתבצע שינוי שלא ניתן לחזור בו (למשל עבור אישה טרנסית, אם היא לא תקבל בלוקרים תהיה הנמכה של הקול, התחלה של שיער פנים, גרוגרת, התעצבות של הלסת כמרובעת יותר, ועוד תהליכים בלתי הפיכים שלוקח שנים לבצע תהליכים מולם כמו לייזר, וניתוחים ועולים עשרות אלפי שקלים, אך יכולים להימנע בעזרת בלוקרים). במידה והנער מחליט שבעצם לא מתאים לו והוא כן שייך למגדר אליו הוא שויך בלידה, הוא יכול להפסיק לקחת את הבלוקרים ויתחיל לו תהליך הורמונלי מיני רגיל לחלוטין.
אם רואים שאין חרטה, ויותר מכך, יש רצון בשלבים מאוחרים יותר לתהליך התבגרות מיני-הורמונלי שהוא של המין האחר, זה השלב בו מתחילים לקחת הורמונים, אבל לפני שעושים זאת עוברים שוב ריאיון שבוחן כשירות החלטה.

לגבי הסטטיסטיקות של "חרטה על שינוי מין". אחוז החרטה על תהליך התאמה מגדרית הוא אשכרה אחוז!!! זה אומר ש99% מהאנשים שעושים תהליך התאמה מגדרית (כולל בנערות במידה והם עוברים ועדת התאמה מגדרית) לא מתחרטים.
זה אחוז חרטה נמוך יותר מאחוז החרטה על הבאת ילדים לעולם (3-5% אגב, אם כבר מדברים על פעולה לא הפיכה שמשפיעה על אחרים).
זה אומר שעל כל 99 אנשים שזה מציל אותם (וכן, מציל אותם, כי כיום לפי הDSM הטיפול עבור דיספוריה מגדרית הוא תהליך התאמה מגדרית, זה הטיפול, לא טיפולי המרה, אלא תמיכה וקבלה והתאמה מגדרית באופן שמתאים למקרה הנתון, כל מקרה שונה) יש רק אדם אחד שמתחרט.
זה אחוז חרטה נמוך יותר מכל ניתוח קוסמטי אחר, והרבה הליכים רפואיים אלקטיביים אחרים.
אין המון עדויות, יש מספר סרטים על מקרים שמרגישים כמו הרבה, אבל ביחס לכמות האמיתית של טרנסים שאינם מתחרטים, הם מתגמדים בכמות.
אגב, יש הרבה אנשים שאומרים שהם דווקא שמחים על כך שהייתה להם אפשרות לחקור את המגדר שלהם כך ורק כי הם הבינו שזה לא מתאים להם לא אומר שצריך לקחת את האופציה מאחרים, ויש גם הרבה (ממש בעדויות עליהן נכתבה התגובה) שלאחר מספר שנים יוצאים שוב מהארון כטרנסים, ומספרים שהם חוו כזה חוסר קבלה שהחליטו להפסיק את התהליך וחשבו שהם לא טרנסים, אך לאחר מספר שנים הבינו שזה לא באמת נכון.

1. רוב מכריע מהילדים שמבקשים להזדהות כבני המין השני חוזרים בסופו של דבר להזדהות עם מינם הביולוגי. זה הגיוני; מבוגרים לא מצליחים לספק הגדרה יציבה למגדר, אז ילד בוודאי שאינו מבין מה זה אומר. התייחסות אליו כבן המין השני עלולה להסליל אותו לדרך שלא היה הולך בה אלמלא כן.

2. חוסמי הורמונים שניתנים לילדים בגיל 10-12 רחוקים מלהיות דבר תמים ובלתי מזיק. הם טומנים בחובם סיכונים רפואיים (דוגמת פגיעה בצפיפות העצם ובפוריות), התפתחותיים (נערים שיפסיקו לקחת אותם עלולים לפגר בהתפתחותם) ופסיכולוגיים. העדויות לתועלת המופקת מהם, לעומת זאת, חלשות למדי. מסיבה זו, מדינות רבות אסרו או הגבילו את השימוש בהם, ביניהן בריטניה (בעקבות דו"ח CASS), שוודיה, פינלנד וארה"ב.

3. ברובם המכריע של המקרים, טיפול בחוסמי הורמונים מוביל לטיפול בהורמונים של המין הנגדי בשלב מאוחר יותר בגיל ההתבגרות. טיפול זה צופן סוללה שלמה של סיכונים בריאותיים נוספים (דוגמת קרישי דם, שבץ, נזק לכבד ועוד), והשפעתו כבר אינה הפיכה. נערות עלולות להשאר עם שיעור יתר, קול עמוק או התקרחות. נערים עלולים להשאר עם שדיים. בשלב הזה כבר קשה להתחרט, ואם מתחרטים, יש מחיר.

4. המחקרים אודות אחוז החרטה על שינוי מין סובלים לרוב מבעיות מתודולוגיות קשות שלא מאפשרות להתייחס לתוצאותיהם כפשוטן. בעיה נפוצה היא אחוז נשירה גבוה: לעתים קרובות הנבדקים שאחריהם מבוצע מעקב הם אלו שנותרו באינטרקציה עם המרפאה המגדרית שלהם. מטבע הדברים, הללו נוטים להיות אלו שפחות התחרטו על הטיפול. בעיה קשה נוספת היא בדיקת התחרטות קצרת טווח בלבד (בין חודשים ספורים לשנה ממועד הניתוח), שאינה משקפת חרטה מאוחרת יותר. כל זה עוד לפני המגבלות החברתיות שאופפות את התחום ומגבילות מחקרים (במציאות העגומה באקדמיה, פרסום מחקר המראה שיעורי חרטה גבוהים עלול לסיים את הקריירה של מחברו).