שאלה לאלו שסובלים ממצבים כמו דיכאון או חרדה

מאובחנת כבר כמעט עשור עם דיכאון וחרדות. לפני 5 שנים הצטרפה לזה אבחנה של הפרעות קשב.
טיפול cbt מאוד עזר לי, אבל כתיבה לא הייתה חלק מהטכניקות שהמטפלת עברה איתי עליהן. בגדול, התרופות עוזרות. הגעתי למצב שכבר לא עניינו אותי הסטיגמות ולא עניין אותי כלום. רציתי הקלה.
אני מכירה את החלל הריק שנפער אחרי שכותבים או מסיימים פרויקט ענק, כי החרדה והדיכאון רק מחפשים אותו כדי להתיישב. אני כרגע עובדת פחות שעות ולא יכולה להתחיל תזה כי אין מנחה זמינה שאני רוצה. אני די חוששת שזה יקרה לי… אבל בשביל זה אני עם האצבע על הדופק גם עם התרופות (אם אצטרך, אבקש מהרופא לדייק מינון), גם עם מזונות מרגיעים ואם ארגיש שאלוהים ישמור - יש תורים שאפשר להידחף אליהם.

כאחד שכבר בערך 12 שנה בלופ, כמו שאמרו לפני, זה מאד אינדיבידואלי.
אצלי כתיבה דווקא מעצימה תחושות, וגורמת לכך שאני פשוט "חי" סיטואציות שסתם עושות לי רע. למעשה, אני חושב שתקופות הדיכאון הכי קשות שלי היו דווקא כשהשתמשתי בכתיבה בתור כלי.

כמו שאמרו לפני, נסה להיות קשוב לעצמך + להתייעץ עם מי שמטפל בך.

בהצלחה!

ספורט בעצימות גבוהה
איגרוף / מכות (גם מול שק)
ספורט אקסטרים
ספורט קבוצתי
כדורים
סמים, מדי פעם
חברים קרובים (אפילו 2-3, אבל קרובים באמת), כאלו שירימו אותך.
להתנקות ממדיה חברתית, גם מהאתר הזה...כי זה מסרטן. אלא אם אתה מצליח לאפס את האלגוריתם ככה שהוא **לא** יציג לך תוכן אלים, נקסיסזם, שנאה ואנשים עם סטנדרטים אידיאלים של יופי כוח.
אולי פסיכוטרפיה? למרות שאני קצת סקפטי, כי יש חשש מתקינות פוליטית / אי התאמה למטפל/ת.

לפתח אישיות / מיינדסט של שנאת אנשים, להבין שהחיים הם מלחמה, החזק שורד...להיות סוג של פסיכופת/ סוציופת וחשדן כלפי סביבה לא מוכרת.
רוב האנשים בחרדה מפני שהם משווים את עצמם לאידיאלים של כוח יופי, זה יוצר תחושת נחיתות.
מפחדים להיות לבד, מפחדים להיפגע. תנסה לעשות כל מה שאפשר כדי להיות החזק ששורד..תשדר כוח לסביבה...לבני אדם יש נטיה לזהות חולשה ולשנוא אותה אבולוציונית.

תנסה ליצור סביבה שמרימה ומכבדת אותך, אל תפחד לשים זין על אנשים...באופן פרדוקסלי זה יוצר כבוד /פחד.

Weakness leaves, pride comes in... confidence growths.

לא קראתי את כל התגובות אבל אגיב כאחת המתמודדת עם פוסט טראומה מורכבת, דיכאון, חרדה ועוד כל מיני נלווים. כתיבה היא כלי נהדר אבל צריך להבין במקום מסויים שכשאתה מקלף את השריון ואתה מודע למה שאתה חווה מתחיל תהליך של הצפה. ובתוך ההצפה צריך להיעזר בעוד כלים כדי להתמודד ולהבין איפה אתה עומד במקום שמאפשר לך לחוות ולהרגיש בלי לקרוס. אני חווה עדיין קריסות לא פשוטות ואני כותבת. המון המון.. אני כותבת הכל כי אני לא יכולה לדבר את זה... וחלק ממה שהכתיבה הביאה אליי זאת המודעות להבין איך אני רגע לפני שהכל מתפרץ... שם זה המקום שאפשר להתחיל טיפול.

הטיפול לא מרפא, הוא מלמד אותך איך להתנהל בתוך זה ולא לתת לזה לכלות את כולך. להגיע למצב שאתה בחוסר תפקוד או קריסת מערכות.

אתן סיפור קצת אישי, כתבתי ספר, ובתוך הכתיבה שלו צפו דברים שלא זכרתי, הדחקתי והעלמתי... ושם קרסתי והתמוטטתי כי הייתי בלי טיפול ובלי תמיכה... חשוב לדעת לבקש עזרה, לא חייב טיפול תרופתי אבל אם לוקחים אותו זה זמן טוב ויציב יותר לטפל באופן עמוק יותר... בלי מיסוך, יותר קשה להגיע לעומקים... או יותר מפחיד הייתי אומרת..

וזה חשוב. ללמוד להתמודד עם כל הדברים שצפים...