איך יודעים אם זו סקרנות או רצון לחוויה?

אני לא בטוח שאפשר לדעת מראש בוודאות. מה שעוזר לי הוא להפריד בין ״אני רוצה לחוות את הדבר הזה״
לבין ״אני רוצה להיות האדם שכבר חווה אותו״.
אם אני מדמיין לא רק את הפנטזיה, אלא גם את המבוכה, הגבולות, האפשרות לעצור באמצע ואפילו לגלות שזה לא בשבילי ועדיין נשאר בי רצון, כנראה שיש שם יותר מסקרנות.
ומוכנות בעיניי אינה היעדר פחד. היא לדעת עם מי אני עושה את זה, מה אני צריך כדי להרגיש בטוח ואיך עוצרים בלי להרגיש שנכשלתי. משם אפשר לבדוק בקטן. לא כל פנטזיה חייבת להתממש, ולא כל ניסיון חייב להפוך לחלק מהזהות שלי.

כשאני סקרנית לגבי משהו, אני קודם כל שואלת את עצמי האם זה משהו שאני באמת רוצה ויכולה להגשים.
איך זה יהיה בפועל? האם אני מוכנה לעשות פעולות בכדי להגשים את זה? (מציאת פרטנר. לקרוא ולשאול ולהתעניין ) אם יש בי את הכוחות והרצון באמת לעשות פעולות בשביל זה, אז כן .
אם אני סקרנית אבל לא רואה את עצמי עושה משהו לגבי זה, כנראה שכרגע זה נשאר בגדר הסקרנות.
חשוב גם לציין שיש הבדל עצום בין איך הפנטזיה בראש לבין איך היא באמת בפועל .
לפעמים מנסים ומגלים שזה לא כזה ואו כמו שחשבת.
לפעמים גם לא מנסים כי כמו שאמרתי, אין רצון מספיק חזק בשביל לעשות פעולות לגבי הגשמת הפנטזיה.

גם אצלי ההבדל מעורפל, אני החתול מהפתגם, אפילו בדוגמת העוגה - תראי לי עוגה שלא מוכרת לי ואני מייד ארצה לאכול אותה, מבלי שבכלל בא לי לאכול משהו בכלל ועוגה בפרט, אבל אני רוצה לדעת איזה טעם יש לה וזה יותר חזק אצלי מהשאלה אם אני בכלל רוצה אותה. עוגה זה שטות אבל קרה לי גם עם מערכות יחסים ואקטים מיניים. קרה לי מלא פעמים שעשיתי משהו שאיפשהו במאחורה של הראש ידעתי שלא לטובתי ושלא אהנה מזה, אבל הסקרנות הייתה יותר חזקה ו"זרמתי" רק בשביל לגלות מה יקרה.

אני גם חושבת שזה עניין של אופי, אולי יש אנשים שיותר מונעים מ"האם זה יהיה לי נעים" מאשר "מעניין איך זה ירגיש". אני מונעת סקרנות ונוטה לאימפולסיביות, מן הסתם זה הכניס אותי לצרות כמה פעמים, וככה למדתי שאני צריכה תמיד להתחיל לאט, תמיד לטבול בוהן לפני שקופצת ראש, כי אני מכירה את עצמי ויודעת שזה שמשהו מרתק אותי עוד לא אומר שאני באמת רוצה את זה. זה נהיה יותר קל עם הגיל, חיה עם עצמי כבר הרבה זמן, יותר קל היום להבחין בין סקרנות לרצון, זה עדיין אתגר בשבילי אבל סיגלתי הרגלים ומצליחה להימנע מקפיצות ראש למיניהן. אבל זה לקח מלא שנים. בגיל עשרים לא ידעתי להבדיל בכלל, הייתי מתחילה לעשות משהו ופתאום באמצע חושבת "מה אני עושה פה?! איך הגעתי למצב הזה?! לא זוכרת שאי פעם רציתי את זה!".
אבל אני גם אוהבת להיות מונעת סקרנות ולא רוצה לשנות בי את התכונה הזאת.

ולכן - קודם את הבוהן. בנוהל 🙂

כתבת מרתק