רווקים נצחיים, איך אתם מתמודדים עם החיים?

השאלה הזאתי מופנית כלפי חבר׳ה בני 35+ שמעולם לא התחתנו ונשארו לבד.
איך החיים שלכם? זה מבחירה או מחוסר ברירה?
אתם עדיין מנסים או שוויתרתם?

ואוו
זה שירשור מעניין

עבורי זה לא עניין של בחירה ולא חוסר, אלא שאלה של על מה אתה מוכן להתפשר. אני טיפוס זוגי, אבל אין לי תחושת חובה מוסרית ללהיות בזוגיות. אני אוהבת להיות בזוג אבל גם מאוד מעריכה את החופש שלי ומוכנה לוותר עליו רק עבור חיבור מדוייק.
מצד שני, יש אנשים שעצם הקונספט של להיות בזוגיות חשוב להם. זה בסדר וזה בסדר. יש לי חברה טובה שתמיד היתה בזוגיות מחייבת, ובמילותיה - היא לא מחפשת שותף לתחביבים ובילויים אלא למשק בית. זו גישה מאוד הגיונית בסה"כ ומתאים לה ככה, אבל זו גישה שאני אישית לא מתחברת אליה ולא הייתי רוצה זוגיות כזאת. כבר מעדיפה להיות לבד.
החיים בלי פרטנר יכולים להיות קשים, כי למדנו שחייבים להיות בזוג, אבל נראה לי שהם עדיין קלים לי יותר מלהיות בקשר שלא מחייה אותי אלא מרוקן. אני רואה את עצמי בקשר שעושה לי טוב (וכמובן גם לו) או שנשארת רווקה. אין מבחינתי אמצע בדבר הזה ואין פשרות של העיקר לא להיות לבד. יש חברים, יש תחביבים, יש עולם לראות, יש הרבה מה לעשות גם כסולו...

אני בת 61 - רווקה מאז ומתמיד וללא ילדים.
הבחירה ברווקות היתה לגמרי שלי. גם הבחירה בלא להביא ילדים.
אבל זו לא היתה בחירה שהוחלטה מראש בגיל 20 או משהו כזה.
לאורך חיי, כל פעם שנשאלתי למה אני לא נשואה או למה אין לי ילדים עניתי שכרגע אני לא רוצה.
כשארצה, אפעל בעניין.
לא רציתי אז ואני עדיין לא רוצה.

היו לי מערכות יחסים מכל הסוגים. סטוצים לרוב, מאהבים לשבוע ובני זוג לתקופות כאלה ואחרות. מעולם לא הגעתי למצב שרציתי שנגור ביחד ובטח לא להתחתן.
חלק ממערכות היחסים האלה הסתיימו כי הם, הגברים, רצו ילדים. נפרדנו והם מצאו את אושרם עם נשים אחרות. גם אם מידי פעם נשבר לי הלב, מעולם לא האשמתי אותם. הבנתי אותם לחלוטין.

בצעירותי היה הרבה לחץ מהסביבה. בעיקר מאבא שלי שדאג מאוד שלא יהיה מי שידאג לי לאחר מותו. "אני לא אחיה לנצח, מותק שלי, אני צריך לדעת שיש מישהו שידאג לך" - כך הוא נהג לומר. למען ההגינות אומר שהעזרה שלו במהלך חייו אכן עזרה. הוריי עזרו לכולנו כמה שיכלו (אנחנו ארבעה ילדים- הם נשואים עם ילדים)
אמא שלי פחות היתה לחוצה בנושא הזה, היא רק דאגה שלא אצטער על עניין הילדים (אני לא מצטערת לרגע)

בישראל כולם אוהבים לדאוג ולהתערב בנושאים האלה ושמעתי הערות ועצות מכל מי שעולה על הדעת. שכנים, אנשים בעבודה ושלל אנשים זרים לחלוטין.
כשהגעתי לגיל שהריון כבר לא היה ריאלי עבורי, גם הלחץ על חתונה פחת. כנראה שנישואים ללא ילדים לא נחשבים יותר מידי בעיני הסביבה.
אבל גם היום, מידי פעם, אנשים זרים מרשים לעצמם לייעץ ולהביע את דעתם על הנושא.
מצד שני, יש אנשים שאומרים שעשיתי בשכל. הם עצמם נשואים עם כמה ילדים.

אני תמיד מסבירה שאלו החיים שלי ואני לא ממליצה לאף אחד לבחור כך או אחרת. לא טוענת שלי טוב יותר או לאחרים. אני לא יודעת מה זה להיות אמא ואשה נשואה והם לא יודעים מה זה להיות רווקה וללא ילדים בגיל מאוחר.

אני מאושרת מאוד בחיי ומלאה שמחה וסיפוק. אני עצמאית כלכלית וחיה באיכות ורמת חיים מעולים. ללא התחייבויות משום סוג. כל יום אני אומרת תודה על הבחירות שעשיתי ועל זה שהייתי חזקה מספיק לא להכנע ולא להתפשר.
כאמור, זו אני. זה עניין של אופי ואישיות, אני משערת.

בקשה קטנה- אני לא בעד להגיד לאנשים מה לכתוב ומה לא, אבל אם אפשר בבקשה להתאפק ולא להגיב כאן כדי ששרשור ההטרלה הדוחה הזה ישקע ויעלם, זה יהיה נהדר.

תודה.

שאלה מעניינת מגבר בן 26🦄
אני חושבת שהבעיה מתחילה בהנחה שמי שלא התחתן ולא התרבה בהכרח נשאר לבד. לא מעט אנשים שהתחתנו כדי לא להיות לבד, וגילו שהם פשוט הצליחו להיות בודדים עם עדים.

קשה לומר שאני רווקה רק מבחירה.
למעשה אני טיפוס מאוד זוגי.
בחלק מהזמן באמת העדפתי להיות חופשיה ובחלקו מי שרציתי רצה דברים אחרים.
מצד שני עשרים שנה של בחירות בבני זוג שזה לא ראש מעייניהם הם אוסף של בחירות ולא גזירת גורל. תיעדפתי דברים אחרים כמו לטוס לטייל, להשקיע בבניית עסק או קריירה, ללמוד ולא השקעתי את הזמן הזה בהיכרויות ודייטים.

יחד עם זה, יש לי בית, חברים, בילויים ועניין, הרבה תשוקות וחופש בתוך חיים שלמים שבניתי בעצמי. לפעמים גם בדידות. לא צריך לייפות. נראה לי שזו חלק מהחויה האנושית אני מעדיפה להתמודד עם בדידות מזדמנת מאשר לנהל משק בית משותף עם פשרה קבועה. בכלל, ילדים הם לא תוכנית פנסיה רגשית, ובן זוג הוא לא ביטוח סיעודי.

השאלה מבחינתי, היא לא איך מתמודדים עם החיים לבד, אלא למה אנשים כל כך מפחדים מהאפשרות שהם יצטרכו לפגוש את עצמם בלי קהל ואשכרה למלא את החיים בבחירות.
האם אני מנסה? לא באופן פעיל. אני לא מתנגדת ומעולם לא התנגדתי 🤣

אצלי זה מבחירה. אין כמו להיות לבד. לכל דבר יש כמובן את היתרונות והחסרונות שלו, אבל מבחינתי ללבד יש יותר יתרונות משמעותית.
זוגיות בעיניי זה משהו לא טבעי (הכוונה לאיך שרוב האנשים בחברה שלנו בוחרים להיות במערכת יחסים). האחוז הגדול של הפרידות (וגם אלו שעדיין לא נפרדו אבל בדרך לשם) רק מעיד על כך ש(רוב) האנשים לא בנויים לחיות אחד בתחת של השני.

רוצה להתחתן איתי 😻?

וואו, שאלה מורכבת. בוא נתחיל בזה שאני לא רווקה נצחית. אני כרגע רווקה ומאחלת לי עוד הרבה שנים בעולם הזה עם הזדמנות לחיות, לחוות ואולי לשנות את הסטטוס הזה.

גם מסקרן אותי מאיפה השאלה הזו עולה מגבר צעיר? אבל בוחרת להסתכל בעיניים טובות על השאלה שלך ולהגיד את משנתי...

אני רווקה בגילי במידה רבה מבחירה, אבל לא רק. לא כי לא רציתי זוגיות או משפחה, אלא כי לא הייתי מוכנה להתפשר על דברים מהותיים. חתונה, אגב, מעולם לא הייתה החלום שלי. אני לא מתחברת למוסד הנישואים, אבל זוגיות, שותפות ומשפחה? בהחלט כן.

היו שני גברים בחיי שאיתם ראיתי פוטנציאל להקים משפחה. עם הראשון הרצון לא היה הדדי. את השני אהבתי מאוד, והיינו יחד שנים רבות, חלקן מהיפות בחיי וגם הגרועות בחיי. אבל ידעתי שלהביא איתו ילד לעולם לא יהיה נכון לאף אחד מאיתנו, ובסופו של דבר אני זו שסיימתי את הקשר. בכנות, לפעמים אני חושבת על המחיר של השנים האלה, שהיו בדיוק השנים שבהן כל הסובבים אותי הקימו משפחות ומגדלים ילדים.

אז ילדים אין לי, ויש בזה כאב. לפעמים כאב עמוק מאוד. ובאותה נשימה, אני גם שמחה על הבחירות שעשיתי ועל מי שאני היום.

אני אוהבת את החירות שלי, נהנית מהעצמאות, חווה מיניות, מרגישה נחשקת ומחוזרת, ומגשימה את עצמי בהמון תחומים (משהו שאני לא יכולה להגיד על הרבה מהחברים הנשואים ובעלי הילודה שסביבי). מצאתי גם דרכים אחרות לתת ביטוי לצדדים האימהיים שבי, בין היתר כדודה מאוד מעורבת ומשמעותית בחיי האחיינים שלי.

ועל זוגיות ממש לא ויתרתי. אני עדיין מחפשת את החבר הכי טוב שלי, שותף לחיים שאוכל לבנות איתו משהו. אני מאמינה שזוגיות טובה היא אחת המראות הכי משמעותיות שלנו, ומרחב מדהים לגדילה, לריפוי ולהתפתחות אישית ורוחנית. מבחיניתי, אין שום היגיון לוותר על זה. אבל איו סםק שזה מאתגר בימינו.

היו גם שנים שלקחתי הפסקה מעולם הדייטים, מתוך עייפות, אכזבה ולפעמים הימנעות. אז לא הכול היה בחירה מודעת, וגם בזה אני מכירה.

בסופו של דבר, החיים מורכבים. אפשר להיות שלמה עם הבחירות שלך ועדיין לכאוב את מה שלא התממש. אפשר לאהוב את הלבד ועדיין להשתוקק לביחד.

אני חושבת שיש לי חיים טובים, עשירים ומשמעותיים, ואני לא מרגישה שהם בהמתנה עד שתגיע זוגיות. ואם תגיע אהבה, אשמח מאוד לפנות לה מקום.

לא כל מה שלא התממש בחיים הוא כישלון, ולא כל בחירה שאנחנו שלמים איתה מגיעה בלי מחיר...

יש מילכוד בניסוח שכן רווקות היא סטטוס ולא מעבר. בדידות יכולה לקרות בנישואים בזוגיות ללא נישואים בגרושים וכו.
יש שבורכו בחברים קרובים ויש שנהנים ממשפחה תומכת ואוהבת וההפך הכל ענין של בחירות. כמו גם הורות.
לא כל קשר זוגי נועד להסתיים בפרידה. לזוגיות יש אבולוציה, אולי גם לרווקות, כי החיים ובתנאי שאנו מתפתחים
מביאים לנו גרסה שמוכנה לזוגיות. רצוי רק לא לחפש זוגיות כדי לא להיות לבד זה מתכון לכשלון.
אני מניח שהשאלה כואבת ולוחצת בעיקר כשצעירים והשפעת נורמות החברה חזקה לעומת גילאים בוגרים יותר
שורה תחתונה זה לא דיכוטומי שחור לבן אלא מרכב ורב פנים ובחירות