אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

נר רביעי

G-O-L-D​(שולט)
לפני 19 שנים • 11 בדצמ׳ 2004

נר רביעי

G-O-L-D​(שולט) • 11 בדצמ׳ 2004
כולם הלכו, הרעש עבר חלף, הליצן שהוזמן נתן שואו, גלגל את כולם מצחוק כשהכין למר נימי בלון בצורת כלב, ולאחר שכולם נהנו ניגש אלי בסוג של עצב וביקש את שכרו. ליצן עצוב.
מר נימי, אח שלי, נכנס לרכבו החדש שאבי רכש לו ליום הולדתו ונסע בשעת לילה מאוחרת עם חבר לצפון, שלא יפספס את הסדנה שהוא מעביר שם בקונג-פו.
אבי נרדם אל מול החלון הצפוני של הבית , החלון שהוא מאוד אוהב. אי שם, מחוץ לחלון הזה, כנראה שבויים כל חלומותיו כי אחרת אני לא ממש מבין מה יש לו להשקיף דרכו כל כך הרבה כשהוא מפמפם את המקטרת שלו בפיו ועיניו מצועפות אל המרחב.
אמי עמדה במטבח והכינה לי ולה כוס תה עם עוגיות קינמון שהיא יודעת שאני מאוד אוהב.
אני הבטתי בנר האחרון שנשאר לדלוק בחנוכיה. נר מעוכל, נושא להבה קטנה הבוקעת לבדה מתוך מנשאי הנרות שבחנוכיה. ברקע "עמיתי והנוגעים בדבר" בקע מהרדיו בשירו "ציפור" ואני חשבתי עליה, על אותה הציפור עליה הוא שר. ציפור שלא יודעת את מקומה ונעה בעולם ללא אדמה או קן. ציפור המפחדת ממיצוי זמנה, אך בבחירתה שלא לבחור בדבר תחת הניסיון לאחוז בזמן שיש לה על פני הכוכב הזה, למעשה מאבדת את זמנה ומכלה עצמה מבלי להבין שלשבת במקום אחד, זה אולי המיצוי האמיתי וכל ניסיון אחר שלא להאחז בדבר שמא יעברו חייך ביעף, הוא הבזבוז האמיתי.
"הנה חמודי", מניחה אמי כוס תה חם וצלוחית עוגיות לצדי ושולפת אותי מהרהורי.
"תודה מאמא", אני מחייך ומלטף את ידה והיא מתיישבת לידי וחופנת את לחייה בידייה.
"חם", היא מחייכת סמוקה.
"עבדנו קשה היום", אני אומר מהורהר ולוגם מהתה.
"כן", היא מהנהת.
"אבל יצא טוב, לא אמא?"
"יצא נהדר".
"את חושבת שהוא היה מרוצה?"
"יותר מרוצה מזה לא תוציא ממנו. אם הוא בא וחיבק אותי, זה אומר שהוא מרוצה. אני אומרת לך, הילד הזה, כמה קור. הוא לא יודע להעניק חום. פשוט לא יודע. לחבק בחורה הוא לא יודע אני אומרת לך".
"עזבי יעבור לו", אני מחייך.
"הכול יעבור, זה מה שהוא לא מבין".
"גם את זה הוא יבין".
"אני מקווה שלא מאוחר מידי".
"אין דבר כזה מאוחר מידי, כל דבר בעיתו".
"אל תגיד את זה, זה יפה לספרים שאתה כותב, אבל לא למציאות. במציאות מאוחר מידי זה משפט שגור בכל פה. תאמין לי, כשזה מאוחר מידי, זה מאוחר מידי ואין דבר שיכול להשיב את הנעשה או את הלא נעשה", היא מהנהנת בהשלמה עצמית ואני מחייך.
"אני אוהב אותך אמא".
"למה אתה אומר את זה?"
"סתם, כי לא תמיד יוצא להגיד דברים כאלה וזה חשוב שתדעי".
"אתה חושב שאני לא יודעת? אני יודעת".
"אני שמח".
"אבל מה זה עוזר לי שאתה אוהב אותי? אתה חייב כבר לשבת במקום אחד גולדי, זה לא עסק. תראה אותך, אתה כבר בן שלושים ונע בעולם כמו ילד בן 21".
"ומה רע בזה?"
"רע! איפה נכדים? איפה בית? אני רוצה שתהיה לך אישה טובה שתנהג בך באופן הראוי לך, אני רוצה שיהיו לך ילדים, אני רוצה, אתה יודע, אל בין מה שאני רוצה למה שמתרחש בחיים, זה כבר סיפור אחר".
"נכון", אני מגחך.
"נו, איך העוגיות?" היא זורקת ולוקחת אחת לידה.
"שוות מחשבה".
"שוות מחשבה? למה אתה מתכוון?"
"כשאוכלים עוגיה כזו אמא, חושבים על בית, על ילדים, על מקום לשבת בו".
"אם העוגיות האלה עושות לך לחשוב על דברים כאלה, אני מוכנה להכין הרים מהן".
"אל תכיני הרים, אחת מספיקה".
"אוי אני אומרת לך", היא נאנחת, "אתה ונימי, שניכם, לא יודעת מה יהיה אתכם, אבל אני מקווה שתבינו מהר שהזמן אוזל".
"יהיה בסדר בובה", אני מחייך אליה ונושק לידה.
"גבר, זה מה שאתה, גבר. אבל ילד באותה מידה".
"שטויות, אני אתבגר בסוף".
"כן, רק אל תתבגר מאוחר מידי".
"יש דבר כזה?"
"את זה", היא אומרת וקמה על רגליה, "אני משאירה לחיים ללמד אותך", היא מחייכת, מלטפת את ראשי ועוזבת אותי למחשבותי במטבח.
אני ישבתי שם. ריח חמים עמד בבית שנבע ממטעמים, סופגניות, לביבות, עוגיות, כוסות תה חמות, וחום ביתי.
הבטתי בנר שהתעכל עד לכדי לוחמה על קיום להבתו. זה מצחיק, אבל כמה שזה דומה לנו, בני האדם. תמירים, גאים, יפים וצבעוניים בהוצאתנו מהקופסה וברגע שיצאנו, מתחיל תהליך העיכול עד לכדי לוחמה על כל שבב רגעי חיים כזקן היושב בבית אבות וכל מה שנותרה לו היא הבקשה לנשום. בדיוק כנר. אותו נר שבחנוכיית הורי שמאיר אל מולי בבקשה לעוד רגע, עוד שניה, עוד טיפת אוויר.
הבטתי בו בעוד מחשבותי צפות ועולות עד שלפתע, נדם.
ריח שעווה עלה באוויר ואני חשבתי, שאחרי שבן אדם נפטר, כל שנותרו הם הסיפורים אודותיו המשאירים בין החיים שנותרו, לעוד כמה רגעים, את הסיפור שלו. בדיוק כמו נר שעוכל ולעוד כמה רגעים, ריחו עומד באוויר כמי שמבקש להיזכר...
נר רביעי.
בשקט​(נשלטת)
לפני 19 שנים • 11 בדצמ׳ 2004

נר רביעי

בשקט​(נשלטת) • 11 בדצמ׳ 2004
של צחוק ואהבה, המון עדינות, אור עדין, חמימות משפחתית ואמירות צובטות לב.......
ענתית
לפני 19 שנים • 11 בדצמ׳ 2004

אהבתי

ענתית • 11 בדצמ׳ 2004
יפה ומהורהר....
כלובי
לפני 19 שנים • 11 בדצמ׳ 2004
כלובי • 11 בדצמ׳ 2004
נר של כמעט אמצע החנוכיה... (כמעט אמצע החיים?)
ענתית
לפני 14 שנים • 14 בדצמ׳ 2009

/

ענתית • 14 בדצמ׳ 2009
//