שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

אגדת הנסיכה והגשר

אדם אחד​(שולט)
לפני 19 שנים • 12 בדצמ׳ 2004

אגדת הנסיכה והגשר

אדם אחד​(שולט) • 12 בדצמ׳ 2004
שמי אינו ידוע, בארצות הכאב קוראים לי לעיתים 'מאסטר'. בארצות השמחה קוראים לי לפעמים 'מורה הדרך'. אין יודעים מאין באתי, יש אומרים שנוצרתי יש מאין ויש אומרים שנוצרתי יש מגשר. דבריי כעת סתומים.

נודד אני, משם לשם ומכאן לכאן.
בכל עת שאני חוצה את הגשר הוא מספר לי סיפורים חדשים ואני מצידי עושה ככל שביכולתי לתקנו. לוח חדש שהכינותי במיוחד, מסמרות חדשים שאני אוסף למענו, חבל ביטחון שמתחתי מקצה לקצה.
כך מתנהלים חיי, ובכל פעם שאני עוצר הם מגיעים אלי, יושבים סביב מדורתי, עיניהם פקוחות ואוזניהם כרויות לשמוע את סיפוריי. תמיד תמיד אתחיל בסיפור הזה שהוא המיוחד ביותר בעיניי, אגדה הנסיכה והגשר:

חלק ראשון – הגשר

לפני הרבה שנים לא היה גשר בין ארצות הכאב לארצות השמחה, המסע בין הארצות היה קשה ומפרך. מי שעבר מארץ אחת אל השניה נשאר במקום החדש והקשר לארץ מולדתו בדרך כלל הסתיים.
מתי שהוא, איי אז, אומרים, בנו את הגשר אנשים שרצו לחזור. אנשים שהאמינו במסע וראו בו דרך ולא מטרה.
מה זה משנה בעצם? עכשיו הוא קיים ועליו הסיפור.

בין ארצות הכאב לארצות השמחה ישנו נהר גדול, נהר הנשמות. שם בין שוניות שחורות ואכזריות הן תסתובבנה, כל אותן נשמות שניסו את הדרך אך נפלו טרם זמנן. מעליהן מתוח הגשר.

מחבלים ולוחות הוא נבנה. חלקו ישן, חלקו חדש, חלקו רעוע וחלקו איתן. קורות רקובות לצד מוטות חדשים, חורים מסוכנים כמלכודות לצד משענת חבל הביטחון.

לעיתים הגשר משתנה. מתכווץ, מתרחב, גדל וקטן. אך במהותו אינו משתנה – גשר – משמע דרך מכאן לשם ומשם לכאן, ללא סוף וללא התחלה.
מעין ישות. נח ומתוח על פי התהום, ישמש את אותם אמיצים ללכת בו בשעות היום ולעת ערב לא ינום, רק יחרוק וייאנק, הנשמות שלמטה מייסרות אותו בכאבי אשם.

זכרונות רבים יש בו, של טובים וטובים פחות. אך את הנסיכה הוא זוכר ושומר.
יש אומרים שעבורה, ברא אותי.

חלק שני – הנסיכה.

בארצות הכאב גדלה. בארמון אשר לו מגדל שן גבוה. שם חייתה, למדה וגדלה. בכל ערב קצת לפני השקיעה הייתה מטפסת אל על לחזות בקרני השמש האחרונות המשקפות את ארצות השמחה ואת הגשר המנצנץ באורן.
חלום היה לה, שיבוא אביר, יציל אותה, יקח אותה על סוסו ויעברו ביחד את המסע. שנים עברו והוא לא בא. אולי מת בדרך, חשבה.

שנים חלפו, הנסיכה גדלה, יפתה והחכימה. מעת לעת הגיעו אורחים. חלקם הביאו מתנות, חלקם לא. חלקם באו לתת, חלקם באו לקבל. מתנות כאב, מתנות תשוקה, מתנות תקווה ומתנות אכזבה. את כולם היא קיבלה בזרועות פתוחות שהרי נסיכה הייתה. חלק אימצה, חלק לקחה וחלק נתנה לאורחים אחרים. וכך המשיכו חייה.

חלק שלישי – המסע

יום אחד נמאס לנסיכה לחכות. היא התעוררה בבוקר והחליטה שהגיע זמן למעשים. מיד לקחה תיק גדול ושמה שתייה ומזון לדרך וגם את כל זכרונותיה. נפרדה מכל ידידיה והבטיחה 'אחזור!'
עלתה על סוסה ורכבה אל הגשר.

כיוון שארצה היא ארץ הכאב, נפח הסוס את נישמתו עוד בטרם יצאה משער הארמון אך היא המשיכה בדרכה ללא לאות.
זמן רב עבר, לבסוף עייפה ורצוצה אך מאד בטוחה בעצמה היא הגיעה לצוק שממנו מתחיל הגשר, כך לפחות חשבה אז. ללא שהיות מיותרות, למעט שלושה ימי מנוחה, היא המשיכה במסעה.

עוד בטרם תצעד צעד ראשון על הגשר הארוך היא כבר חשבה לוותר. הגשר המנצנץ והקסום שראתה ממרום מגדלה, התגלה כמעבר ישן ורעוע שהריקבון אחז בו. אבל היא היתה נסיכה ורוחה חזקה הייתה כמעט כמו גופה, היא אמרה לעצמה 'החלטתי ולכן אמשיך!'

צעד ועוד צעד, בנחישות היא המשיכה בדרכה. במהלך היום צעדה ולעת ערב נחה. צידתה נגמרה במהרה והיא כלכלה עצמה מביצי ציפורים ומטיפות מים שהתעבו על קורות הגשר. לעת ערב היתה שומעת את הגשר נאנק וחורק אבל היא היתה נסיכה פרקטית ולכן הניחה שזו הרוח ולא יבבות של יצור כלשהו.

פעם אחת כמעט נפלה בין הלוחות אל התהום העמוקה והגשר התכווץ כולו, מצמצם את הרווח בין הלוחות כדי שלא תיפול. מעשה זה כנראה הסגיר אותו, כיוון שמאז היא פקחה עיניים שבעתיים ולא לקחה יותר דבר כמובן מאליו.
והמסע נמשך.

היא היתה זקוקה לכל תושייתה בכדי לעבור את הבקיעים השונים, את המגרעות ואפילו את הלוחות היציבים במיוחד שהיו, כך הבחינה, נטולי חיבוריים אמיתיים.
היא יצרה חיבורים, והמשיכה. היא קשרה חבלים, והמשיכה. היא בחנה ואמדה ומבטה מופנה קדימה, כל הזמן קדימה.
המסע נמשך.

לפרקים הרגישה שזהו כל עולמה. היא והגשר, הגשר והיא. היא החלה לדבר אל עצמה ואחר כך אליו. הוא אמד אותה יום יום, שעה שעה. היא צועדת עליו והוא החל להרגיש שהיא יוצרת אותו שנית. חזק יותר, מוחלט יותר, אמיתי! הוא החליט לעזור לה. וכך עשה.

הדרך הלכה ונעשתה קלה יותר, פשוטה ומחכימה. וכעת כאשר הקושי נעלם הנסיכה החלה לרוץ לעבר ארצות השמחה. הגשר הפך צבעוני יותר, חי יותר.

ואז היא היתה שם. בסוף. או כך לפחות חשבה. ובפעם הראשונה היא הביטה לאחור לעבר ארצה. פתאום הבינה שכרגע סוף המסע הוא יחסי בלבד ואם תהפוך פניה היא תחזור להתחלה.

היא לא עשתה זאת, היא החליטה להמשיך קדימה, אל ארץ השמחה. ארץ חדשה. ולפני שהמשיכה הלאה הסתובבה אל הגשר ואמרה: "גשר, לימדת אותי הרבה, ואני מודה לך. דרכך הפכתי להיות יותר משהייתי. לא אשכח אותך. מעת לעת אחזור ואחצה אותך שנית ואולי גם יותר. בכל פעם שאעשה זאת אקח ממך משהו ואשאיר אצלך גם כן. זכור אותי!"
והוא זכר.

כעת אני זוכר. אולי גם שמעתם בעבר את שמו. יש הקוראים לו BDSM, אני מעדיף לקרוא לו DS, אבל זהו שמו המלא.

עכשיו אחרי שנחתי אני יכול להמשיך במסעי.

מוקדש בזאת לנסיכה אחת, שהצילה אותי מעצמי – תודה לך.
- אדם.
nerissa​(אחרת)
לפני 19 שנים • 12 בדצמ׳ 2004
nerissa​(אחרת) • 12 בדצמ׳ 2004
מתה עליך..
אוהבת לקרוא אותך icon_chickkiss.gif


ואחת לאותה נסיכה icon_chickkiss.gif מי שלא תהייה
גלתיאה
לפני 19 שנים • 12 בדצמ׳ 2004
גלתיאה • 12 בדצמ׳ 2004
גם ממני תודה- נהניתי.
הוא​(שולט)
לפני 19 שנים • 13 בדצמ׳ 2004

רעיון מצוין

הוא​(שולט) • 13 בדצמ׳ 2004
שכתוב יפה
GOOD JOB
אדם אחד​(שולט)
לפני 19 שנים • 14 בדצמ׳ 2004

תודה ו..

אדם אחד​(שולט) • 14 בדצמ׳ 2004
תודה לכל המגיבים.
בכל זאת הייתי שמח לקבל גם ביקורת עניינית לגבי התוכן.
אדם
סכיזופרניה של הילדות​(נשלטת)
לפני 19 שנים • 14 בדצמ׳ 2004

אם ביקשת...

אהבתי את הסיפור... הפואנטה שלו לא דיברה אלי אבל נהניתי מכל מילה.
הסגנון שלך יפה מאוד. אם כבר ביקשת ביקורת, היה נחמד אם היית מפתח יותר כל חלק, מתאר את ארצות הכאב, את ארצות השיחמה, את הנסיכה. מעניק לה יותר נופח, יותר חיים, יותר תיאורים.
כמו כן, לא כל כך אהבתי את החלוקה לחלקים, הקטע הזה קצת מדי בשביל לחלק אותו וחלוקה נראית מעט מלאכותית. לדעתי אפשר לעשות מעבר חלק יותר בין שלושת חלקי האגדה.
זהו icon_smile.gif

אוהבת את מה שאתה עושה עם מילים....