| RIS |
לפני 20 שנים •
16 בדצמ׳ 2004
זְמַן עָבָר
וֱאֲחַרֵי שֶמָשָך מִמֶּנָּה
וְלָקָח אָמָר לָהּ בְּעוֹד יָדָיו מִתְמַזְּגוֹת עִם יָדֶיהָ בְּמִין רִיקוּד אוֹ טִיעוּן מַעְגָּלִי, אָמָר לָהּ שֶפָּנָיו אֶל הֶעָתִיד וְגָבּו אֶל הֶעָבָר וְחָלָף בּוֹ חִיוּךְ שֶהֵצֵל אֶת פָּנָיו וְאָז נִפְנָה עִם גַּבּוֹ. וְרָצְתָה שֶתִהְיֶה לָהּ נוֹצָה אָרוּכָּה לְתָאִר אֶת חוּלְיוֹתָיו רָצְתָה לַהֲפוֹך לְנוֹצָה לְתָאִר אֶת קורותָיו וְאָז הֵבִינָה שְפָּנָיו אֶל הֶעָתִיד וְהִיא שְרוּיָה בְּזְמַן עָבָר וּבִּכְיָה הוּקְפַּד עַל יָדֶיהָ שֶלֹא לְהַפִריעַ בִּשְנָתוֹ. |
|
|
| קת'רינה(נשלטת) |
לפני 20 שנים •
17 בדצמ׳ 2004
כרוניקת הפרידה.
ולו ידעתי איך להתבונן בעתיד מבלי לסחוב כמשא כבד ומצמית את העבר. לו רק היתה לי היכולת הזו רק להתבונן קדימה.
ולמה לעולם לא אוכל להאמין למי שאומר שפניו קדימה מבלי שתהיה את הצביטה הזו החותכת בבשר? יש האומרים לי שהם מסוגלים להתבונן בעבר בחיוך מבלי שילווה אותם הכאב על האובדן- אני תמיד סקפטית. מן הסתם זו אני-זה לא הם . שיר נפלא כתמיד, בוקס קטן ומדוייק למקום ההוא הסמוי מן העין. |
|
|
The Librarian
|
לפני 20 שנים •
17 בדצמ׳ 2004
.
כשאנו מפנים מבטנו לעבר, אנו מוצאים את עצמנו מתיחסים אל עצמנו בנוסטלגיה, הופכים את עצמנו לחלקיק בזיכרון התופח , את מהותנו הפכנו בעצמנו לעוד פריט על המדף...
יפה. |
|
|
עקשנית(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
17 בדצמ׳ 2004
אחחחחחחחחחחח
|
|
|
nephele(אחרת)
|
לפני 20 שנים •
17 בדצמ׳ 2004
אם הבנתי נכון
גם אחרי שלקח ממנה כל מה שרצה, וזרק אותה כמו העיתון של יום האתמול, היא עדיין הקפידה למנוע מדמעותיה להפריע לו. אהבת אמת? סמרטוטיות? ומצד שני מה כבר יש לעשות כשלא רוצים אותך? לא יודעת, השאיר לי טעם רע בפה. אבל כרגיל, ואני לא מרבה לכתוב לך את זה, ריס, הכתיבה שלך איכותית בעיני. נפילי נטולת כל סמכות לקבוע איכויות. |
|
|
| RIS |
לפני 20 שנים •
17 בדצמ׳ 2004
בדרך כלל אני נמנע מלפרשן את עצמי ובכלל, להפוך את זה לדיון.
אני מוצא שעשיתי את שלי ברגע שפרסמתי ואז זה כבר לא כל כך שלי. אבל כאן, נדמה לי שכדאי שאגיד - וזה לא ישנה כהוא זה ממה שאחרים מרגישים - שזה לא בדיוק כמו שאת רואה את זה, נפילי. זה שיר פרידה במובן הזה שכל רגע ורגע אנחנו נפרדים ממשהו, ממישהו, מהעבר שלנו שנוסע בכיוון הפוך מאיתנו ואפילו מהעתיד שלנו שכל רגע שעובר מכרסם עוד פיסה ממנו. אבל זה איננו שיר שמתאר את הפרידה שלהם. אם בכלל, הוא מתאר את הרגעים של אחרי כאשר האחדות הזאת מתחילה שוב לקבל את הצורה של הפרטים שמרכיבים אותה. והיא כל כך לא סמרטוטית בעיני, גיבורת השיר הזה....ההיפך הגמור. |
|
|
חתולת הלילה
|
לפני 20 שנים •
17 בדצמ׳ 2004
הכרתי פעם מישהי שאמרה שמה שנשאר לה זה הכבוד שאחרי. כדי להיות אצילית יותר (בעיני מי?) היא שתקה, לא נתנה ביטוי לצער, נאכלה מבפנים ולא הפריעה. כמו רצתה שיכבד אותה גם אחרי. לרדת בראש מורם מהבמה.
אבל פרידה, כל פרידה (ממשהו או ממישהו), היא מוות קטן של מה שהיה יכול לקרות. ובדיוק כמו בהלוויה- מותר לבכות, גם ברעש ובקינוח אף רבתי. זה לאו דווקא המקום לחשב אצילות וכבוד, במיוחד כשצד אחד עושה קולות התגברות. הרי המטרה היא המשך הדרך, גם אם של הפריטים, שהרי הם בכל זאת שואפים להתאחד עם מישהו או משהו בהמשך. רק צריך לדעת היכן - ואיך
|
|
|
|
nephele(אחרת)
|
לפני 20 שנים •
17 בדצמ׳ 2004
RIS כתב/ה: בדרך כלל אני נמנע מלפרשן את עצמי ובכלל, להפוך את זה לדיון.
אני מוצא שעשיתי את שלי ברגע שפרסמתי ואז זה כבר לא כל כך שלי. תודה
נפילי. |
|
|
| ממש גרוע(אחר) |
לפני 19 שנים •
24 בדצמ׳ 2004
מקסים ביותר
וגם אהבתי מאוד את הניקוד.
שיר עם כשרון גדול. |
|
|