G-O-L-D(שולט)
|
לפני 20 שנים •
18 בדצמ׳ 2004
שישי ועוד שישי ועוד אחד לדרך... יום שישי.
"כמה שנים אתה בדרכים?"
"הרבה". "למה?" "מה פירוש?" "למה אתה כל כך הרבה זמן לבדך בדרכים?" "לא יודע". "אין דבר כזה לא יודע..." "יש, תתפלא". "טיפש", הוא צוחק ואני מושך גבותי בשתיקה. "למה אתה אומר את זה?" אני שואל והוא מגחך בביטחון. "כי מי שלא יודע את התשובות לשאלותיו, טיפש, שכן לא רק שהוא יודע אותן, אלא הוא יודע אך מסרב להסכים". "אוקי..." אני מהמהם. "תהמהם, תהמהם, במילא לא נותר לך הרבה זמן". "הרבה זמן?" "הרבה זמן לא נותר לך בכדי להפך לנציב המלח שאתה מתעתד להפך". "נציב מלח?" "כן". "למה אתה מתכוון?" "אתה, מרוב התעסקות בעברך, מרוב חפירה בו, מרוב השקפה לאחור, כל שהנך עושה הוא לעמוד במקום, פשוט ככה. תן לזמן לתפוס אותך בפינה, תן לו, אתה תראה, אתה בדרכך להפך לנציב מלח". "נציב מלח..." אני נאנח. "בדיוק, נציב מלח. זה מה שאתה. עבר? זה מה שאתה רוצה? בבקשה, תחייה בו. הזמן נע קדימה וסופך להתעכל בין אבני ירכייו כגרעין חיטה הנטחן לקמח". "למה אתה אומר לי את זה?" אני מוציא אנחה בייאוש. "למה?" "כן". "כי החיפוש שלך, החיפש הבלתי נלאה, החיפוש הלאה אך המונע מכוח האנרציה של חייך הופך אותך לנציב מלח. אתה מחפש כזבוב". "זבוב?" "חוזר שוב ושוב לאותם המקומות ולא מבין שאופן חיפושו הוא בדיוק הדבר שמונע ממנו למצוא את מה שהוא מחפש". "זבוב..." אני מרכין את עיני ומביט בגלי הים המתנפצים אל המזח. "כן, זבוב". "מסריח זה להיות זבוב", אני מעקם את פני בסלידה. "מסריח?" "כן". "ומה שקורה לך עכשיו מעלה ניחוח וורדים? אני לא חושב. תראה אותך, מחפש, כמה שנים עוד תחפש באופן הזה? מה, אתה באמת רוצה להגיד לי שאתה מצפה למצוא? הרי כבר מזמן נכנעת לעצמך והבנת שאתה כנראה תלוי בו יותר מאשר במה שבסופו". "תלוי בו יותר מבמה שבסופו?" "כן, בחיפוש. אתה תלוי בו יותר מבמה שתמצא בסופו. אתה לא ממש רואה את זה, אבל האופן שבו אתה מתנהל ומחפש ונע בעולם, גרם לך כבר מזמן להתרגל למי שאתה. אתה חושב שתצליח לשנות משהו בחייך? הרי כבר מזמן התרגלת אליהם. אתה ידידי, אתה לבד. הנה, תראה, הכתיבה שלך, הבריחה שלך אל המילים, ספר ועוד ספר ועוד פרוייקט ועוד אחד. מתי אתה נח? מתי אתה עוצר להנות ממה שייצרת? פעם נכנסת לחנות ספרים לראות את הספרים שלך עומדים על המדפים? פעם ראית מישהו קונה אחד מהם?" "כן". "כן... חה! על מי אתה משקר עלי? עליך? הרי הייתי איתך אז, אתה הרי לא ממש נכנסת, אתה הרי לא ממש הלכת לראות את זה, אתה נכנסת לרכוש ספר בכדי להוציא עוד כמה עובדות לספר שעבדת עליו. שטויות, כולך חי למען שטות". "שטות?" "בוודאי, אתה הרי בדיוק ההפך ממה שאתה כותב עליו, אתה רץ ולא עוצר בכדי להביט בנוף הסובב אותך. ראבק מר גולד, אתה קולט איזה טיפש אתה? מה אתה מחפש בכלל?" "לא יודע". "אתה מתחיל להרגיז אותי אתה יודע?" "למה?" "כי אם אתה מתכוון להשיב לי 'בלא יודע' לתשובות שברור ונהיר שאתה יודע, אז אני לא מעוניין לשוחח עמך". "אז אל תשוחח", אני זורק באדישות. "זה מדהים אתה יודע, יש לך את מה שאנשים היו נותנים הכול עבורו". "מה זה בדיוק?" "חופש". "חופש?" "חופש לנוע, חופש להתבטא. יש לך יכולת להיות בכל מקום שאתה רוצה ובמקום זה במה אתה בוחר? אתה בוחר להיות ללא מקום. לא חבל?" "אולי..." "אין אולי, דע את זה, בחיים אין אולי, יש תמיד תוצאה. אתה מדהים אותי לעיתים, הקטע הזה שלך של לעצום את העיניים ולבחור שדווקא לא לראות. למה אתה לבד?" "לבד?" "כן, למה אתה לבד? שאלת את עצמך?" "כן". "ומה היתה התשובה?" "שלא מצאתי" "מצחיק, אתה פשוט מצחיק אותי, הרי כל כך הרבה פעמים מצאת, אבל אתה בוחר שלא לבחור. ממה אתה מפחד?" "מכלום", אני מושך בכתפיי. "זין!" הוא זורק בבוז, "אתה אחושלוקי מפחד". "כן? ממה בדיוק?" "אתה מפחד לבחור, ואני לא מתכוון לבחור חברה להיות עמה, אלא שאתה מפחד לבחור. זה הפחד שלך". "אתה יודע משהו, כל מי שבחרתי להיות עמה, בחרה שלא להיות עמי. מה יש לי לבחור? לא רוצה לבחור. עזוב אותי". "חה חה חה", הוא צוחק בזלזול, "חמור, ולמה אתה חושב שהיא -בחרה שלא להיות עמך?-" "לא יודע, אבל אני בטוח שאתה תגיד לי..." "כי כל מה שהקרנת היה, אל תבחרי, בבקשה אל תבחרי, כי אם -את- תבחרי -אני- אאלץ שלא לבחור". "אתה חושב?" אני מהמהם. "חושב?" הוא מגחך, "חביבי, אני יודע". "ולמה זה?" "אמרתי לך, אתה כבר מזמן חי למען החיפוש ולא למען המציאה". "חי למען החיפוש..." אני נאנח, "אבל יש לי מישהי שאני אוהב..." "היא לא יודעת את זה". "היא כן". "היא לא". "כן". "לא". "כן!" "ל-א!" "כן אני אומר לך, היא יודעת". "גולדי, קח את המילה שלי", הוא אומר לפתע בטון עמוק וכואב, "היא לא". "היא לא?" "לא". "אז איך אני מיידע אותה?" "אתה כל כך הרבה שנים בדרכים, הרי אין כמוך בהעברת מסר. אנשים קוראים אותך, אנשים עובדים ומרווחים כסף תמורת עמלם ולאחר מכן בוחרים שלהוציא את זיעת עמלם ברכישת דברייך שעל הכתב, יש לך את היכולת להעביר מסר, האמן לי". "להעביר מסר..." אני ממלמל. "אתה יודע..." הוא נאנח, "ולחשוב שכל מה שאתה צריך זה רק ליטוף אחד נכון, ראבק, ילד, כמה שאתה שבוי..." "שבוי?" "לא יודע שמה שאתה מחפש נמצא לך מתחת לאף, תחייה את חייך, אל תחפש לחיות אותם. זה הכול". "זה הכול, זה די קל לכתוב את זה", אני זורק בכעס. "נכון", הוא מגחך, "אבל אתה יודע או שלא, אבל אני, שלא כמותך, חיי אותם". "אני לא מכיר אותך בכלל", אני זורק בביטול. "באמת?" גיחוך עולה בו. "כן". "טיפש!" הוא צוחק, "אני הרי הדבר הכי קרוב אליך". "הכי קרוב אלי?" "כן". "מי אתה?" "הלב שלך". * פעם היינו משחקים גולות, אם גולה היתה נכנסת לבור, ניצחת. פעם היינו מושכים לזו שאהבנו בצמה, אם היא היתה מכה בחזרה, ניצחת. פעם היינו צורחים לחבר מתחת לחלון הבית, אם אמא שלו לא היתה צורחת עלינו בחזרה, שחקנו. פעם היינו "מפלחים" קרמבו, אם בריצה הוא לא היה מצ'תקמק, חייכנו. פעם היינו עושים מסיבות כיתה במקלטים של ביניינים, אם היו מעניקים לנו שקית בתום המסיבה, היינו מתרגשים כל הדרך הביתה. פעם היו אלף דברים שהם אחלה. היום אין גולות, יש מחשבים. היום אין למשוך בצמה, יש פרומים וצ'טים. היום אין לצרוח לחבר מתחת לבית, יש אי-מיילים. היום אין "לפלח" קרמבו, יש ספאם. היום אין מסיבה במקלטים, יש רק מקלט. פעם היה הרבה יותר קל לחיות. נשבע לכם. * יש כאן מישהי שיש לה את החתימה הכי יפה בכלוב. כתבתי על זה פעם. החתימה שלה היא: "כשאוהבים זה עם רוק". ומה קורה כשאין אהבה ויש רק רוק? יורקים? * לפעמים אני כותב כאן כל מיני פוסטים שאחר כך כל מיני יבשים שדופי עצמות, לבבות, מחשבות ודעות ישר מתקיפים אותי מתפישת עולמם העלובה. (כן צדק קיחוטה, נגמרו הנרות) זה לא ממש מעניין אותי מה הם כותבים, מה שיותר מטריד אותי זה שהם באמת לא מבינים שכל מה שאני רוצה זה לרוץ ערום בצחוק מתגלגל ועיניים מלאות אושר. פעם זה קרה לי, הייתי בן 3. היום אני בן 30. ראבק, מה שהזמן עושה לנו... |
|
|
בכוח המוח-אשה
|
לפני 20 שנים •
18 בדצמ׳ 2004
בוא נראה אם הבנתי נכון
הרשה לי לעשות לפוסט שלך רציו, למען הדורות הבאים, וכדי שתאיר את עיני ותסביר לי אם סוף סוף הבנתי אותך.
ובכן זה יוצא בערך כך: " אני גולד המוצלח סופר מחונן ואיש העולם הגדול זה שעושה עסקים מהודו ועד כוש חכם מחוכם ומבין יותר מכל אנשי הכלוב המזויינים יבשושיים לוזרים שלא עשו כלום בחיים שלהם ואני לא שם קצוץ על מה שהם חושבים למרות שאני מתעקש לבזבז מזמני היקר בכתיבת פוסטים שאין בהם חדש תחת השמש בשבילם והם לא מעריכים כלום (וכן, אין סימני פיסוק בכוונה) אני גולד הגדול שלא חסר לו כלום מלבד אהבה שאני כנראה מגרש במו ידי כי מי לא תסכים ליפול לרגלי מוצלח כזה וזה הכל בגלל שאני לא יודע לבחור (אם כי בעסקים אני חותך החלטות כמו כריש) כי אז יאבד החופש שלי הו החופש מי צריך אותו בכלל ולמרות שאני קול כזה ולא מתעניין בכלל באהדת הקהל בקשר לכתיבת הספרים שלי בחנויות וכסף לא ממש מעניין אותי אבל אני מזכיר כל פוסט שני כמה אני נדיב ורגיש וסבבה אני בכל זאת קופץ כל רגע לראות אם יש איזו מילה על מה שכתבתי ועל מי שהמצאתי כאן ואיך הבני זונות שכאן לא מעריכים כלום ובקיצור מה רציתי להגיד לכם אה שבסך הכל כל מה שאני רוצה זה להיות בן שלוש ולרוץ עירום" אני בטוחה שיש עמימות מסויימת גם בתקציר שלי, אבל באמת השתדלתי ככל יכולתי. עכשיו בקשר לעירום: תתפלא כמה עירום אתה יוצא מבין המילים שלך, שלא לומר שקוף. ועוד משהו, אתה בטח מכיר את הציטטה הזו- "אפשר לעבוד על כל האנשים חלק מהזמן ואפשר לעבוד על חלק מהאנשים כל הזמן, אבל אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן" ומה אני רציתי להגיד לך בכל זה? אה- אתה רוצה לרוץ עירום תרוץ, אל תדבר. |
|
|
Yosefus(שולט)
|
לפני 20 שנים •
19 בדצמ׳ 2004
כן...
ראבק (או אולי היה זה רבאק ?), מה שהזמן עושה לנו...
נ.ב. תקראו לי צנון יבש, אבל אני אוהב בלי רוק . לא חייבים למרוח את בן הזוג בשכבת רוק אחידה כדי להעביר לו נשיקה חושנית, אפשר חושניות ללא רוק. נשבע. |
|
|
T O M(שולט)
|
לפני 20 שנים •
19 בדצמ׳ 2004
Re: שישי ועוד שישי ועוד אחד לדרך... יום שישי. G-O-L-D כתב/ה: * לפעמים אני כותב כאן כל מיני פוסטים שאחר כך כל מיני יבשים שדופי עצמות, לבבות, מחשבות ודעות ישר מתקיפים אותי מתפישת עולמם העלובה. (כן צדק קיחוטה, נגמרו הנרות) זה לא ממש מעניין אותי מה הם כותבים, מה שיותר מטריד אותי זה שהם באמת לא מבינים שכל מה שאני רוצה זה לרוץ ערום בצחוק מתגלגל ועיניים מלאות אושר. פעם זה קרה לי, הייתי בן 3. היום אני בן 30. ראבק, מה שהזמן עושה לנו... שוב אתה עושה את זה. למה כתבת את הפיסקה האחרונה? בשביל מה זה היה טוב? עוד לפני שמישהו הגיב לך כבר ירדת על אנשים...ואחר כך אתה עוד בא בטענות?! אם תפסיק להתנשא כל הזמן מעל אחרים, אני ואולי גם אחרים נבין אותך יותר טוב. לא יכולת להסתפק במה שכתבת אלא היית חייב להוסיף עקיצה לקראת הסוף על כמה שאתה מה זה בן אדם טוב וכל אחרים שלא מסכימים איתך או יש להם חס וחלילה ביקורת על הצדיק גולד הם כל כך רעי לב... זו התמצית של רוב הפוסטים שלך. (אם כי לא כולם) זו אותה מנגינה שחוזרת על עצמה מאז הפעם הראשונה שכתבת הודעה פה. הרעיון המרכזי הוא לרוב כמה שאתה טוב ואנשים אחרים חרא. ואפילו בזה אתה לא מיוחד או מצטיין כמו שאתה כל כך מתעקש בדבקות להיות. כבר עשו את זה לפניך , ויעשו זאת אחריך. היכרתי אנשים עם אגו יותר גדול ממך. אתה אפילו לא מדגדג אותם. אני יודע שזה מאוד מבאס אותך אבל אתה לא יותר טוב פה מכל האנשים באתר. אתה נורמלי כמו כולם. תמשיך לתת מחמאות לעצמך כמה אתה מושלם...בסוף אנשים יזכרו את המחמאות ויאמינו בהם. הם ישכחו שמי שכתב את כל החנופה זה אתה בעצמך... וכן , זו ביקורת אישית עליך ורק עליך כמו שאתה הכי הכי הכי אוהב. שמדברים עליך. כי אין כמו גולד....הוא הכי הכי בעולם. גולד הוא הצדק 
עבר זמנך , צדיק פנה דרך למטיף הבא. נ.ב: גם בגיל 30 אפשר לרוץ עירום בצחוק מתגלגל ועיניים מלאות אושר. תנסה. נ.ב2: אתה כותב מוכשר. את זה לא יקחו ממך גם אויביך. רק חבל שאתה בוחר בדרך שלילית להציג את כתיבתך. תהיה נחמד לבריות והם יהיו נחמדים אליך. |
|
|
שוטרת*
|
לפני 20 שנים •
19 בדצמ׳ 2004
גרררררררר........
מי אוהבת את טומי בוי הכי בעולם? מי??
תאמין לי, רק אתה יכול להצחיק אותי... ובחזרה לפוסט שלך גולד.... |
|
|
מייפל(לא בעסק)
|
לפני 20 שנים •
20 בדצמ׳ 2004
אז מכיוון שהשרשור הזה הפך להיות שרשור של : "בואו נראה כמה אנחנו יכולים להיכנס בגולד" הייתי רוצה להוסיף איזו מילה או שתיים. אלו לא מילים חדשות, כבר כתבתי אותן מי יודע כמה פעמים, ובטח אני עוד אכתוב אותן כמה פעמים נוספות.
גולד הוא מישהו שאני אוהבת. ממש ממש אוהבת. ונראה מישהו מכם מצליח ללכלך את האהבה הזו עם המילים שלו. |
|
|
| galia(לא בעסק) |
לפני 20 שנים •
20 בדצמ׳ 2004
מייפל, למה שמישהו ירצה ללכלך את האהבה הזאת? תאהבי אותו כמה שאת רוצה. לדעתי זה לא עושה דווקא לאף אחד . ההיפך הוא הנכון, אני לפחות , מבסוטית שיש מישהו שכל כך אוהב אותו. בכל הרצינות.
(לא רק לגולד, גם לי יש לב טוב! ) |
|
|
|
venus in our blood(שולטת)
|
לפני 20 שנים •
20 בדצמ׳ 2004
פסססט....
אנשושים....
ההתלהמות , או כפי שמייפל כינתה זאת, ''בואו ניכנס בגולד '', הייתה קצת לא לעניין כשאדם נחשף כך, באומץ, עם המון אהבה ורגישות של ילד וכאב שקיים כך או אחרת בכולנו, במקום לשלוח חיבוק אוהב ולרוץ ( איתו או בלעדיו )... במקום לקחת את הדברים אל מקום אישי יותר, בו כולנו רוצים איפהשהוא לחזור לאותה תמימות של פעם , שוב הופך הפוסט לזירת התגוששות ו''ניתוח '' ( עאלק ) של גולד... אולי פעם אחת, רק אחת בלבד , תנו לדברים לגעת בכם באמת, בלי קשר לכותב הפוסט ? מי יודע, אולי תרוויחו משהו... משהו קטן, מיניאטורי, משהו כמו להקשיב ללב , אולי ...? |
|
|
| שנזהב |
לפני 20 שנים •
20 בדצמ׳ 2004
~
זה שאתן אוהבות אותו לא בהכרח אומר שהוא לא נודניק. שיכתוב מה שהוא רוצה, אבל ניתן לשוות לעצמך פוזה של זאב בודד, של מאצ'ו רומנטיקן מיושן ומגולח למשעי, של רך אבל נבזי, גם בלי להוסיף לכל הודעה פיסקה על כמה עלוב כל מי ומה שהוא לא גולד. אם אתן קונות את זה ואוהבות אותו, נסו להסביר לחבר גולד שלהיות מגעיל זו לא תמיד ההוכחה לחופש מעכבות או לכנות וירטואוזית. לפעמים להיות מגעיל זה פשוט מה שזה - מגעיל.
|
|
|
|
venus in our blood(שולטת)
|
לפני 20 שנים •
20 בדצמ׳ 2004
פסססססט 2 ....
ושוב,
לא מדובר בגולד באופן אישי. כשאני קוראת פוסט , ולא משנה מיהו הכותב, אני מתייחסת אליו בכמה צורות. אחת מהן האם הוא נוגע בי או לא. לא כותב הפוסט, כי אם הפוסט עצמו. אפשר גם ליהנות מדברים אמיתיים ונוגעים שאדם כותב מבלי לאהוב את מי שכתב אותו. כשאתם קוראים ספר מרתק או לחילופין שומעים שיר מדהים שאינכם יודעים מיהו הזמר\ המלחין\ המבצע\ הסופר, האם תתייחסו למי עומד מאחוריו, או קודם כל ולפני הכל למה שקראתם ? לא כל שירשור חייב לשמש זירת היאבקות\ התנצחות. לעיתים ניתן ליהנות מהדברים כפי שהם, מתוכנם, ממה שהם מביעים, ולדעתי מתפספסת המשמעות של הפוסט ככל שממשיכים לדון בניתוח ובהתלהמות ביוצרו. דברים שנוגעים בכולנו ברמה זו או אחרת , הם בעצם מה שמביע הפוסט ולא מי כתב אותו. אז לפני שממהרים לשלוף ציפורניים , אולי פשוט כדאי להירגע ולקבל את מה שיש לאותו כותב לומר ? מי יודע, זה עלול אפילו לגעת בציניקנים... |
|
|